בעוד אני חוככת בדעתי אם לא לפרוש מפייסבוק לחלוטין (אני טרייה שם מאד), במחאה על הפגיעה בפרטיות שנעשית בראש חוצות וברי”ש גלי – היא פשוט לא חשובה! – הפנו את תשומת לבי לראיון עם פרופ’ שיזף רפאלי וד”ר יאיר עמיחי-המבורגר שהתפרסם במדגיש. הטענות של רפאלי לא חדשות. התייחסתי אליהן בזמנו ברשימה די מפורטת שמנסה להסביר למה פרטיות היא חשובה. ואני מביאה אותה להלן בשידור חוזר.
יש להבין שבעוד שפייסבוק מבקשת למגר את הפרטיות שלנו בדרכה להשתלט על האינטרנט מתוך מניעים כלכליים גרידא, כאן באים אנשים שהם בעלי מעמד בחקר האינטרנט ותרבותה, כמו רפאלי, וקובעים שהיא באמת לא חשובה. שמייחסים לה משקל יתר. יש גם בעיה בעובדות. כך, אפילו העובדה שמרשם האוכלוסין מסתובב חופשי ברשת ונוצל ע”י אינטרסים פרטיים למטרות רווח, היא עבור רפאלי בגדר “אגדה אורבנית” .
בוודאי שלפרטיות יש מחיר. בוודאי שצריך להיות מודעים לו. אבל לא פחות כך מודעים למחיר של איבודה. ובעיקר מיודעים על כך שזה מה שעושים לנו. את זה – הסכמה מדעת, אם תרצו – פייסבוק לא עושה, כמובן. כן, אפשר וצריך לעמוד על המשמר ולשנות את הגדרות הפרטיות בכל פעם שלפייסבוק מתחשק להשתלט על עוד נתח של האינטרנט, ולמכור לשם כך את הפרטיות שלנו. אבל השיטה של opt out, מעבר לכך שהיא דורשת יידוע שלא מתבצע, היא בעצמה פגיעה בפרטיות. כי במקום שהפרטיות תהיה חזקה שאני יכולה לוותר עליה, הוויתור שלי, מבלי שנשאלתי, נהפך לחזקה ולברירת המחדל.
אז הנה התשובה שלי: אסון החברה השקופה.
קרוא וכתוב 
האגדה האורבנית היא שנשלחו פרסומות לילדות בנות 12 . הוצאת דברים מהקשרם.
ואכן, היא צודקת, הפרטיות היא קונספט חדש, לפחות מבחינה היסטורית. ויש לא מעט אנשים שמוכנים לוותר עליו תמורת קופון לפיצה.
אני לא מכיר אותך באופן אישי, אבל יכול להניח שיש לך טלפון סלולארי. בכך את מאפשרת לחברה מסחרית לרשום את כל תנועותיך, ואת כל הרשתות החברתיות שלך.
מוותרת?
א. אולי לא הבנתי את רפאלי. למה אתה ממהר להאשים אותי בהוצאת דברים מהקשרם? ואני לא חושבת שההבנה שלי לחלוטין מופרכת. בכל אופן מלה של הסתייגות מכך שמרשם האוכלוסין הגיע לידיים פרטיות – והוא הגיע! – אין שם.
ב. כנראה שצריך לחזור שוב ושוב על מה שכבר נכתב גם בתגובות. אין בעיה עם ויתור על פרטיות כשהוא נעשה מדעת. ממודעות ומידיעה.
השאלה מהי פרטיות, מהו מידע פרטי ומהי פגיעה בפרטיות לא בוררה עדיין עד תומה. יש לפרטיות מודלים שונים וממודלים אלו נגזרות צורות פגיעה שונות, אך זה אינו הדיון כאן.
לענייננו – השאלה היא האם החזקה היא שאסור לפרסם מידע פרטי *אלא* אם כן יש הרשאה מראש, או שמא החזקה היא שמותר לפרסם *אלא* אם כן נאסר במפורש.
פייסבוק נוקטת בגישה השניה תוך הצבעה על ההסכמה לוותר על הפרטיות בשלבים: א. בהצטרפות לפייסבוק; ב. בפרסום המידע בדף; ג. באפשרות לנקוט במדיניות פרסום אישית שונה (opt out). מי שעבר את *כל* השלבים בוודאי שהצביע על הסכמה מדעת.
האם הויכוח מצטמצם רק לנחיצות או נגישות או מוּבָנוּת השלב השלישי?
מהותו של הפייסבוק הוא הפצת מידע אישי. יתירה מכך, החברות בפייסבוק היא וולונטארית. נראה אם כך שגישת פייסבוק אינה בלתי סבירה.
הציפיות לפרטיות משתנות לפי הנסיבות, מחברת ביטוח, בנק, רופא, עורך דין או פסיכולוג, למשל, אנחנו מצפים לשמירת סודיות מוחלטת. כך גם ממרשם האוכלוסין. כל מקרה בו אינפורמציה כזאת מגיעה לידיים לא מורשות הוא חמור וצריך להחשב כעבירה פלילית.
לעומת זאת, כל מי שנרשם לפייסבוק ומצפה באמת ובתמים שקבוצת בני תשחורת תשמור על האינטרסים והפרטיות שלו עתיד להתאכזב פעם אחר פעם. פייסבוק איננו פורום אינטימי שבו נחלוק סודות עם חברינו ופרטיות השיחה תשמר אלא פלטפורמה מסחרית המיועדת לייצור מקסימום תועלת כספית מתוך מאגר המנויים. המלה האנגלית המגעילה monetization – גריפת כסף מטכנולוגיה – מתארת היטב את מטרות החברה.
הפתרון פשוט – לא לספק לפייסבוק (או לינקדאין או כל פורום אחר) שום אינפורמציה שאנחנו לא מוכנים שתתפרסם בראש חוצות.
אכן.
נעמה,
אנחנו נועלים אורווה ריקה. הסוסים ברחו מזמן ולקחו איתם את המונח "פרטיות". בעולמנו "המתקדם" קונים ומוכרים חברות הזנק (Startup) שכל עולמם הוא קידוח עמוק אל נבכי הפרטיות. כבר היום יודעים עלי היכן אני נמצא, מה אני עושה, עם מי אני ממתיק סוד, את הסוד עצמו, מה אני מתכוון לעשות, לאן פני מועדות, אני מצולם ומוקלט בכל מקום, פרטי האישיים עומדים לרשות הכלל, גם השורות הללו נאספות אל מאגרים רלבנטיים המכירים את הפרופיל שלי יותר ממני עצמי, ב"אמזון" יודעים לפני איזו מוסיקה תערב לאוזני, ב"רובינזון" יודעים על ספר נידח שאני מחפש שנים – והנה הם מציעים לי אותו… ועוד ועוד…
פרטיות? אני מכיר כמה יזמים שעומדים לסיים פרוייקט של מצלמה נגישה לכל אחד, שיש לה יכולת לבטל קיר ולראות הכל בעדו (לא שאין את הטכנולוגיה הזאת מזמן- רק שהפעם מדובר במוצר המוני)
החוק להגנת הפרטיות הוא גיבוב של אותיות מתות. חבל! היה הרבה טעם לחיים כשיכולים היינו לשמור לעצמנו, ולעצמנו בלבד, דבר או שניים.
גם אני הייתי נסערת כשהבנתי ש"אין פרטיות" באינטרנט. נראה שאכן המושג עצמו אינו תופס בסייברספייס, משתמשי הפייסבוק ודומיהם התרגלו ו/או הם אדישים ראי – gross & acquisti (2005) Information revelation and privacy in online social networks (the facebook case) במיוחד ס' 4.
זהו הלינק, מקווה שייפתח לך.
http://docs.google.com/viewer?a=v&q=cache:APZ0BgjsFDsJ:www.heinz.cmu.edu/~acquisti/papers/privacy-facebook-gross-acquisti.pdf+information+revelation+and+privacy+in+online+social+networks&hl=en&pid=bl&srcid=ADGEESgYEcdz7FcOIDDLL1VAg-j7HkfNcdoXMLxDQLUfottL_CAGch1fE9r8OivoQMvPB2pm8APC43kezibbt-rmco344-A33cpDfDWQYO0onOXXF7djfA0eVFk3SLo-T1qOgokU9Ebk&sig=AHIEtbT0yXf36UIt2dQQ8OhRLHe
aU7pA9Q
בקיצור, בעוד שנורמה כמו פרטיות היא גולת הכותרת של כללי המשחק בעולם הפיזי, במרחבי הסייברספייס איכשהו השתנו המושג והתפיסה, למרות שמדובר באותם בני אדם…….
מושג הפרטיות איננו המקרה היחיד המעיד על השתנות המושגים המוכרים. גם מושג ה"קניין" כך – מי כמוך יודע – למשל, ארגון קריאטיב קומונס נחלץ כדי להגדיר מסגרת וכללי משחק חדשים בתחום זה. בברכה, תרצה
הפרופסורים יווכחו בטעותם ברגע שחס וחלילה יעצרו על ידי השב"כ על גלישה באתרים אסורים. כן, זה כבר קרה בישראל.
הסיוט של המאה ה 21 הוא השילוב של חוסר פרטיות ומשטר טוטאליטרי. המשמעות היא איומה, מעבר למה שארוול צפה:
משטר שיודע בכל שניה היכן כל אזרח, עם מי הוא מדבר, מה הוא קונה, רואה בטלווזיה או באינטרנט, מה מצבו הבריאותי ואולי גם על מה הוא חושב.
מכיוון שמידע ברשת לעולם לא נימחק, לממשל כזה גם תהיה גישה לכל מה שאנו כותבים היום בפייסבוק, גוגל ודומיו. זה יכול להיות מחר, עוד 20 או עוד 40 שנה. כולנו עוד נתחרט על מה שכתבנו.