מחר – השלושה במאי – הוא היום הבינלאומי למען חופש העיתונות.
ששת קוראי יודעים שאני לא חוסכת את שבט ביקורתי מהתקשורת, כשזה נחוץ לדעתי. אבל בדרך-כלל ביקורת אנחנו מכוונים למשהו שאנחנו חפצים בטובתו. כדי שישתפר. נכון שפעם, באחד משיעורי המבוא לפילוסופיה, למדנו, ובצדק, שלא תמיד. יש מקרים שבהם דרושה לא ביקורת בונה, קונסטרוקטיווית, אלא דווקא ביקורת דסטרוקטיווית. כזאת שהורסת כדי לבנות משהו חדש. אבל לא כאן. אצלי, בכל אופן, גם כשהביקורת חריפה ונוקבת היא באה לרוב ממקום של פצעי אוהב.
כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות.
(סעיף 19 להכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם)
אז היום באמת צריך להזכיר עד כמה תקשורת היא חשובה בחברה דמוקרטית. עד כמה לחופש המידע ולעיתונות תפקיד של פיקוח על השלטון. אני אוהבת לצטט בהקשר זה את ז’אק פרוור: “כשהאמת אינה חופשית החופש אינו אמיתי”. בדמוקרטיה שאיננה ישירה, התקשורת היא מתווך רב חשיבות, אולי ראשון במעלה, בין הריבון – האזרחים – לבין השלטון, נושאי המשרה. בשם הראשונים צריכה התקשורת לתבוע תשובות מהאחרונים. באמצעות התקשורת נבנית ומגויסת דעת קהל, שהיא מכשיר חשוב להשפעה על השלטון מעבר לביטוי העדפותינו אחת לארבע שנים בקלפי. כדי להחזיר לעצמנו את הריבונות הלכה למעשה.
לצד זה, אסור לשכוח את הבעיות והמכשולים בפני עיתונות חופשית באמת. את האינטרסים הכלכליים של המו”לים שמצרים את רגלי העיתונאים; את הבעלות הצולבת; את החוזים האישיים שהפכו את העיתונאים לתלויים במו”ל, חוששים לפרנסתם ומתקשים בשל כך לגלות עצמאות וחירות; את הערבוב בין מערכת לשיווק; את השלטון שתמיד מנסה לדחוף את היד או את הרגל; את הצנזורה החיצונית והפנימית; וגם את זה שמו”לים, עורכים ועיתונאים אוהבים להציג את התקשורת כ”רשות הרביעית” (של הדמוקרטיה), ודורשים בשל כך הגנות מיוחדות, בעוד שלמעשה הם פועלים כבעלי אינטרס כלכלי-פרטי מובהק; ובגדול, את זה שחופש הביטוי, שהם נושאים כביכול כנאמני הציבור, הוא בסופו של דבר חופש הביטוי לא שלנו אלא של מי שיש לו עיתון. של המו”ל. במידה פחותה של העיתונאים שכותבים בשבילו. ואף מלה על הצהבת, על חוסר הביקורת העצמית ועל היעדר השקיפות שאותה הם דורשים מאחרים. בכל זאת יום חג הוא לנו היום. ובסופו של דבר, צריך לזכור את המקומות שבהם עיתונאים משלמים מחיר גבוה כדי למלא את עבודתם.
ומכאן מחשבה: כלי תקשורת הם אולי בבעלות פרטית, אך יש להם תפקיד ציבורי חשוב. מכך צריך להיגזר גם מעמדה המשפטי הרצוי של התקשורת, ושל העיתונאים. סוג של מעמד ביניים. זאת בתנאי שהם יזכרו זאת גם כשזה פחות נוח להם, על האחריות שזה מטיל עליהם.
וכלת פרס אונסק”ו לחופש העיתונות 2010 היא העיתונאית הצ’ילאנית Mónica González Mujica, על מאבקה האמיץ ברודנות של פינושה. גלות, אובדן עבודה, מעצר ועינויים היו חלק מהתלאות שעברה בשל עבודתה העיתונאית
עוד קצת ביקורת? בבקשה: הרשות הרביעית
יום חופש עיתונות שמח!
קרוא וכתוב 
למזלנו ישנם היום הבלוגספירה וחבריה שנושפות לתקשורת הממסדית בעורפה וגם ישירות בעורף השלטון.
מאידך חשוב לציין שחשיפת האמת בפומבי היא רק צד אחד של הסיפור שכן אם החשיפה נשארת ללא תוצאה מעשית ולא מיושמת באיזושהי דרך סבירה הרי לא הועלנו דבר וחשיפות שכאלו הן אז רק בגדר הוצאת קיטור ובמקרה הרע רק מרבות התסכול.
אם ניקח לדוגמא את כל הדיווחים הרבים על השחיתות, הרי הרושם הוא שאין היא יורדת בעקבותיהם, אלא אפילו מתרבה (אני לא מדבר על קשר סיבתי).
הרושם שהמוטו של תנועת ההשכלה שידע הוא עוצמה, חייב סיוג. שכן לפעמים מרבה ידע, מרבה תיסכול ותחושת איו-אונים, עד שיש תחושה שהידע הוא עוצמה רק בידי מי שיש בידו ממילא עוצמה.
סוקרטס הרי היה צריך לשתות רעל כי רצה לחשוף את האמת וכאשר חשף, אז מה?
על "חופש" העיתונות בישראל
פרשנות חולה של חיסיון עיתונאי
ועל בעלי הון השולטים בתקשורת:
אני מצרפת כאן את הכתובת של הבלוג של זאב גלילי, הגיון בשגעון, שבו יש כמה וכמה רשומות מענינות וחשובות בנושא התקשורת הישראלית:
http://www.zeevgalili.com/
אפשר לערוך חיפוש בבלוג לערך "תקשורת" הכללי, או לחפש לפי שמות עיתונים (ידיעות אחרונות למשל).
הניתוח של גלילי את מצב התקשורת הישראלית כיום מעניין וחשוב, היות שהוא מבוסס על נסיונו האישי הנרחב בתחום.
קשור רק בעקיפין –
אם כבר יום חופש העיתונות, עם ניחוח של סלחנות באוויר, אנצל את זה כדי לזרוק משהו על ה'ארץ' –
הוא חטף כאן די הרבה בזמן האחרון. עם חלק מהדברים הסכמתי, עם חלק פחות. בשלב כלשהו, התקבל הרושם שלא תצטערי על היעלמותו של ה'ארץ' מחיינו, ושזה יהיה תגמול הולם על חטאיו, החל ממבצעי המנויים המפוקפקים (אכן) וכלה בהתנהלותו המכוערת בפרשת קם-בלאו (אכן).
וזה כבר מחריד אותי קצת – כאדם צעיר השוקל האם עתידו נמצא כאן, היעלמותו של הארץ (שכפי שציינו כבר כמה, תשאיר אותנו לבד במערכה, עם 'ישראל היום' ושני הצהובונים האחרים) תבשר את הסוף, ואת היעלמות התקווה לשפיות ולעיתונאות אמיתית (גם אם רחוקה מאידיליה) במחזותינו. נראה לי שחשוב לזכור את זה.
חג שמח.
בוא לא נגזים, יוני. לא בכך שאשמח אם הארץ ייעלם ולא בכך שזה יהיה דבר מחריד אם הוא ייעלם.
אני ודאי לא מעוניינת ששום עיתון ייסגר. גם כי אני לא מעוניינת שאיש ייאבד את פרנסתו, וגם כי יש חשיבות למגוון של קולות ובימות כדי לממש את חופש הביטוי והמידע. אבל צריך לזכור שאת הביקורת שמופנית אליו הארץ הרוויח ביושר, כמי שהפגין במשך שנים יומרות להיות טוב יותר מאחרים, וטיפח בהתאם ציפיות מצד קוראיו. אבל אני לא הזכרתי בפוסט הזה את הארץ…
ביקורת עצמית זה דבר שמצופה מכל כלי התקשורת, שעסוקים רוב הזמן לבקר אחרים. יש בחו"ל עיתונים שמחזיקים לשם כך אדם במשרה. כי גם הם מבינים שכך הם רק ישתפרו והאמינות שלהם תצא נשכרת.
אני מפנה אותך לטור של עוזי בנזימן בעין השביעית מלפני יום או יומיים. את הטור הזה כתב מי שהיה שנים רבות חבר הנהלת המערכת של הארץ ועיתונאי בכיר בו. http://bit.ly/95apCT
ו
העיתונות זנחה מזמן את תפקידיה המקוריים והפכה למפעל ייצור כלכלי לכל דבר. האיזון היחידי שקיים בה הוא המאזן השנתי שמכינים רואי החשבון המשקף את הרווח הכספי. המפעלים הללו, בנוסף על התשואה הכלכלית שהיא כוח בפני עצמו, מרכזים בידם עוצמה לא מבוטלת לרומם ולהשפיל מבלי להתחשב בחובה שמכוחה פעלו בעבר הרחוק – לשקף את המציאות, לפרש אותה ולתת כלים לצרכניה לגבש דעתם בנושאים המשפיעים ישירות על חייהם. את המו"לים מעניינים המפרסמים ולא צרכני המידע האמין, המאוזן ושאינו נושא פנים. אפשר לספק לצרכנים אינפורמציה מוטית ומגמתית, לוח סרטים ושידורים, טלפונים לשעת חירום, קצת אופנה, תרבות ומתכוני בישול, יחד עם חומרים מצהיבים, הורוסקופ, תשבצי היגיון, רכילות וספורט ושלום על ישראל!
הדעות והפרשנויות בכל הנושאים החשובים – פוליטיקה, משפט, כלכלה, חינוך, תרבות וחברה – חייבות ליישר קו עם דעת המו"ל שגם יש לו אינטרסים במושאי הנסקרים, המרואיינים והמבוקרים של מפעלו הפרטי. דעת העיתון היא דעת המו"ל. העיתון יכול להתעלם, לגמֵד, להכביר, לברוא יש מאין ואין מיש, לשפוט, לזכּות, להרשיע ולגזור – הכל בהבל פה של בעל הממון שיש לו עיתון. חופש ביטוי מוחלט למפעל כזה גובל בהפקרות של חסרי אחריות.
הניזוקים הולכים ומתרבים מדי יום, והתפתחו להן חלופות תקשורת אחרות ובהן כאלה שיודעות פרק או שניים בהלכות הגינות ואחריות ולאט לאט הן צוברות להן צרכנים נאמנים. העיתונות המסורתית הולכת ומתייתרת… הולכת ומתאיינת… אין לה מה לחגוג. נהפוך הוא, שעת חשבון הנפש הנוקב עומדת לה בפתח.
לצערי אני מסכים עם דודו.
יצא לי לנסות לפרסם בעיתון שכתבתי בו (מעריב) דברים שמנגחים קצת את העיתון עצמו, או את אחד הכותבים בו או את האופן שבו עיתון זה קשור לחברה גדולה (הכשרת הישוב) וצונזרתי חיש מהר על ידי העורך.
למען היושר יש לומר שכאשר פניתי אל הכותב שרציתי לנגח, הוא אמר לי (במילים אחרות) מצדי תנגח אותי בכיף, אבל תדע שככה זה בעיתונות (ומכאן זה כבר ציטוט מדויק) "בהארץ אסור לצחוק על הארץ, בידיעות אסור לנגוע בידיעות, ובמעריב לא רוצים שיתעסקו עם מעריב. לדעתי זו צרות אופקים, אבל דעתי מחייבת רק אותי."