ביומיים האחרונים יצא לי להיות בדרכים בשעות הצהריים, וכך לשמוע קצת מתכניות האקטואליה ברדיו.
ביום שני הנושא החם היה, בין היתר, החשד לאונס קבוצתי של בת 12. יעל דן ראיינה שתי אמהות מרובות בנות, ושאלה אותן איך מלמדים את הבנות לשים גבולות וכיו”ב. חשוב. איש אינו סבור שלא צריך לנקוט זהירות. למעשה, את חייה של אשה מדריכה מגיל מוקדם מאד הזהירות. מלוּוה בפחד. כזה שגברים כמעט ולא מכירים. מסמטה חשוכה, משעה מאוחרת, מלהסתובב לבד. פּגיעוּת. ובכל זאת, מה שהפריע לי באותה שיחה היה היעדרם הכמעט מוחלט של ה”בנים” והגבולות שהוריהם צריכים לשים להם. כדי שלא יחשבו, למשל, שנערה היא חפץ; שבגיל 12 היא באמת נותנת הסכמה לקיים מין קבוצתי; שמותר לא לכבד אותה; לאיים עליה אם לא יקבלו את מבוקשם; לכפות עליה דברים שאינה רוצה; או שאלימות היא דרך לגיטימית להשיג את מבוקשך. המסר שעלה מהשיחה הזאת היה שזה עניין של הבנות להיזהר ושל הוריהם לחנך אותן לכך. כדי שזה לא יקרה גם להן. ואיפה הצד השני? שבואו נודה, בלעדיו זה לא היה קורה? המלה “בנים” הוזכרה בחטף, כשאחת מהן הזכירה שזה יפה גם לבנים, בעצם. אבל הפוקוס הברור והמרכזי היה על הבנות. הבנים קיבלו אייטם אחר, בהמשך:
משתרללת
מיד אחר-כך העלתה דן לשידור “אב מודאג” ומולו יועצת שעוסקת בחינוך מיני לנוער, נדמה לי. ממה היה מודאג האב? מזה שלנגד עיניו, בקורס ברמנים די.ג’יי שאליו ליווה את בנו, איזו אחת בת 14 התחילה אתו (עם הבן, כלומר). “השתרללה עליו” כלשונו. והוא חרד שמא אחר-כך היא תגיש נגד בנו תלונת שווא על תקיפה או על אונס.
בנים ובנות. שתי שיחות, שני מסרים.
To be on the safe side
ביום שלישי ראיין רזי ברקאי את עו”ד מיבי מוזר, על פרשת המסמכים של בלאו. מוזר הוא עו”ד מצוין, שבנוסף לכך מצטייר כאדם תרבותי ומשכיל. הסכמתי אִתו מאד בקביעה שאי-אפשר לקבל את דרישת השב”כ שבלאו יחזיר את כל המסמכים המסווגים שהגיעו אליו אי-פעם בעבודתו כעיתונאי, שאינם שייכים לפרשת קם. אבל ברקאי הקשה ואמר שככל שעובר הזמן, נוצרת יותר ויותר אי-נוחות. מדוע בלאו לא חוזר? שיבוא, יעמוד מול הרשויות וייאבק על צדקתו. הרי עיתונאים בעולם, אמר, גם נכנסו לכלא כדי לשמור על חיסיון המקורות. (טוב, כאן זה כבר קצת מאוחר, כאן כבר חשפו את המקור. והיא היחידה שעלולה לשבת בכלא, כך נראה). מוזר אמר בצדק, שהוא לא יכול כעו”ד לייעץ ללקוח שלו לבוא ולהסתכן בכך שייעצר; ולכן הוא מעדיף להמשיך לנהל משא-ומתן עם השב”כ. כעו”ד הוא אכן לא יכול לייעץ לו כך. אבל כנראה שעו”ד לא מספיק, צריך גם יועץ לאתיקה. כי תחושת אי-הנוחות לנוכח המצב שבו המקור עצורה כבר חודשים במעצר בית וניצבת מול כתב אישום חמור, בעוד העיתונאי מוחזק על-ידי המערכת שלו בלונדון כדי לא לשלם שום מחיר – אכן מתחילה להטריד.
קרוא וכתוב 
אורי בלאו אינו מוכרז "עבריין נמלט". זה אינו אומר שהוא אינו "נחקר מתחמק". 'הארץ' אינו "שותף לדבר עבירה". זה אינו שולל את העובדה ש'הארץ' מממן את שהותו של "נחקר מתחמק" ומונע בכך את חקירתו ואולי אף את מעצרו. 'הארץ' אינו מואשם ב'שיבוש מהלכי חקירה'. זה לא אומר שהוא לא מפריע לשלטון החוק לחקור "נחקר מתחמק". מסקנה: 'הארץ' מורם מעם! מעל לכל חוק! חזק מהשב"כּ! מזל ש'הארץ' אינו עוצר את יובל דיסקין מאחורי סורג ובריח. אולי גם זה יגיע…
יש משהו תמוה בדרישה שבלאו ייתייצב כי שהותו בלונדון מעוררת "אי-נוחות" בעוד קם סובלת. ההיחסות לקם נראיית לא כ"כ רלבנטית – או שאולי הטענה היא שקם מוזחקת כבת-ערובה ולכן על בלאו לשוב?
א-פרופו, אני זוכר במעומעם דיון בטלויזיה לפני שנים רבות בעקבות ספר של ד"ר אבנר כהן שעסק במדיניות הגרעין. הוא עצמו השתתף בדיון באמצעות הלויין. כזכור, הוא הסתבך בעצמו עם גופי האי-בטחון.
לאחר הדיון עברו לנושא הבא – בו השתתפה גם שולמית אלוני. היא ביקשה להתייחס לנושא הקודם – וציפיתי שתגיב על עמימות, או על פירוז. אולם היא פנתה לד"ר כהן ישירות ואמרה לו משהו בסגנון "אני מכירה את חורב ואת האנשים הללו אישית כבר ארבעים שנה. אל תחזור לארץ. לא משנה מה מבטיחים לך. אל תחזור לארץ".
נשמע לי יותר אחראי, ויותר אנושי, ויותר מוסרי, מהתביעה שבלאו יחזור כדי שגם הוא יסבול, ולא רק קם.
אחד הדברים שלמדתי כשעמדתי על דעתי (בגיל מאוחר יחסית) היא ששמירת הטאבו תמיד נופלת על החלשים. לכן לא מפליאה עמדתו של האב המאשים את הילדה (אגב, מה עושה ילדה בת 14 בקורס ברמנים?)
יכול להיות שטעיתי וזה קורס די.ג'י. …
אני לא חושבת ששגוי לחנך להקפדה על זהירות, אבל המצב היום הוא באמת כמעט בלתי נסבל. בשם הזהירות (ותוך התעלמות מסוימת מהמציאות, שבה רוב הפגיעות דווקא לא נגרמות בסמטה אפלה וחשוכה) בנות לא יכולות לצאת לבד מהבית, להשתכר בפאב, לפלרטט… אם כן, גם הן נושאות באחריות מסוימת על הפגיעה.
זה אמנם לא זהה לגישה שמחייבת כל אישה לצאת עם בורקה מהבית, אבל אני חושבת שהרעיון הבסיסי הוא בסופו של דבר אותו רעיון.
אם מישהו חושב שאת מושכת, הוא לא יכול לשלוט בעצמו. תקפידי על זה שלא ישימו לב אלייך ואז הכול יהיה בסדר.
מדהים שלעולם לא נפגוש אב שמבין שיש הבדל של מאות אחוזים בין הסיכויים שבנו יטריד/יתקוף/יאנוס מישהי והיא לעולם לא תתלונן לבין הסיכויים שהוא יפול קורבן לתלונת שווא – ומעניין יותר שזה לעולם לא יטריד אותם משום מה.
האמת היא שדי קל להסביר מדוע הדגש היה על הזהירות של הבנות – המטרה כאן היא למצוא פתרונות אישיים: איך הבת *שלך* לא תאנס. אני, למשל, אגדל את בני כך שידע היטב היכן עוברים הגבולות ומהי התנהגות בלתי ראויה. אבל יעל דן, והאמהות שראיינה, אינן יכולות להשפיע על ההורים של כל הבנים שם בחוץ – הן יכולות להשפיע רק על הבנות שלהן, אז בזה הן מתרכזות.
העניין, כמובן, הוא שאי אפשר לפתור את בעיית האלימות כנגד נשים באמצעות פתרונות פרסונליים. מדובר בבעיה מערכתית ולכן היא דורשת פתרון מערכתי – כזה שיעקוף את ההורים שלא מעוניינים לחנך את ילדיהם למינימום של התנהגות בלתי-אלימה.
אבל כדי להגיע לכך, כמו שרמזת, אנחנו צריכים להפסיק לראות בבעיה כבעיה של נשים שצריכות ללמוד איך להתמודד איתה. איך עושים את זה? וואללה, אין לי מושג.
עוד נקודה חשובה שקל לשכוח ממנה, וכנראה יותר רגישה אצלי בגלל נסיבות אישיות היא שלא רק נשים (וילדות) נאנסות. גם גברים (ובעיקר ילדים) צריכים ללמוד איך לזהות מצבים מסוכנים וללמוד להגן על עצמם. בשיוך הזה של גבר אנס – אישה נאנסת, אנחנו למעשה מפקירים לחלוטין קבוצה לא קטנה של בנים שחווים אונס.
כאילו שהסיטואציה של אונס לא קשה מספיק, הרבה בנים שנאנסים מרגישים שאין להם הצדקה להתלונן כי אונס זה דבר שקורה רק לבנות.
ואיזה מחיר אמור לדעתך בלאו לשלם.גם אם היא המקור שלו האם הוא צריך לחזור לארץ ולהסתכן בחקירות והאשות של השב"כ ?
על פניו מתבקש לכרוך את בלאו וקם זה בזה ולא כך.
אלה שני 'סיפורים' נפרדים.
יש את סיפור בלאו שהוא עיתונאי שקיבל חומר ממקור כלשהו ופירסם אותו (ברשות הצנזורה, והעורך שמעליו). יש מה לאמר עליו ועל העיתון שמגבה אותו, יש מה לאמר לכאן ולכאן, על בגידה במקור, על שאלות של אתיקה, שכל ישר, אמות מוסר וכיו"ב.
קם היא סיפור אחר לגמרי.
קם הינה חיילת שעברה על אין סוף חוקים: היא פשוט גנבה מסמכים סודיים, יותר או פחות, עם פוטנציאל לפגיעה בבטחון המדינה, עבריינית, נקודה. (נסיון להציג אותה כסוג של מרטירית חושפת שחיתויות במקום עבודתה היא שטות מוחלטת: מסמכים בטחוניים אין דינם כמסמכים של חברה פרטית או סתם אזרחית).
גם המניעים שלה לא אמורים להשפיע על הגדרתה כעבריינית. אם לטעמה עשתה שירות למדינה או סתם היתה במצוקה וחשבה למכור אותם למרבה במחיר, לא משנים את אופי העברות שעברה. הם יהיו אולי רלוונטים בשעה שידונו על חומרת העונש.
הם כן רלוונטים בויכוח הפוליטי-האם יש סוג של עברות שמתקשר לסוג של אידיאולוגיה (כמובן).
בקיצור יש כאן שני עניינים לדיונים שונים לחלוטין האחד מהשני.