כותב חנוך מרמרי, אקס עורך הארץ והעיר: “למרבה הצער לא מצאתי מקורות נוספים לשערוריית ציפר, ועל כן עלי להסתמך אך ורק על הדיווח של ‘זמן הדרום’. דיווח בנוסח משטרתי, כאילו ציפר אינו אלא עוד אחת מאבני הבניין החדשותיות שהן מזונם של המקומונים. חטיפי פלילים, נגיסי תאונות, פריכיות עימותים בין חברי מועצה מתלהמים לראש עיר גס רוח. והרי לכם סיפור טרי: מרצה אמר, סטודנטים מחו, ריח של גזענות, דרישה להדיח.”
על מה המהומה, שלה נדרש גם בעל טור בעין השביעית? על-פי הדיווח, תלונות של סטודנטים במכללת ספיר על הערות גזעניות כלפי אנשים ממוצא מזרחי שכותב המרצה שלהם במכללה, בני ציפר, בבלוג שלו. “ואם לא די בכך,” ממשיך מרמרי, הרי הוא משמיע בשיעוריו ‘הערות מזלזלות, המכוונות כלפי תושבי הפריפריה’". הייתי דווקא מפרידה בין מה שנכתב בבלוג לבין מה שנאמר בשיעורים על-ידי מרצה, גם אם הוא בלוגר. כי השאלה איך צריך לנהוג מוסד אקדמי במרצה שלו בשל התנהגותו של זה מחוץ לכתלי המוסד היא מורכבת. כשמדובר בביטוי – עוד יותר. לגבי התנהגותו הנטענת כמרצה בתוך הכיתה – הנתונה למגבלות הדוקות יותר של ראוּיוּת – כדאי לצטט סטודנט דווקא מהדיווח המקורי: “הוא לא מפסיק לתת הערות גזעניות בכל שיעור”.
אבל על ההפרדה הזאת לא עכשיו. עכשיו על האופן שבו משתקפת בדבריו של מרמרי – פעם עורך העיר, כבר אמרנו – עמדתו כלפי המקומונים. “חטיפי פלילים, נגיסי תאונות, פריכיות עימותים בין חברי מועצה מתלהמים לראש עיר גס רוח. והרי לכם סיפור טרי”. אמירה, מחאה, ריח, דרישה. הזלזול הזה (“אחרי קריאת כל הדיווח מאת כתבנו בדרום”) משובץ לאורך כל הטור. האימה היא מפני האפשרות ש”סיפור” כזה “יעלה” לעיתונות הארצית. מעניין תמיד להיווכח איך רואים עורכי עיתונים מסוימים את קהלם. באיזה בוז והתנשאות הם משקיפים עליו. הם עצמם, מן הסתם, לא היו נוגעים בתחתיתון שהם מנפקים לנו גם במקל ארוך. אנחנו זה דבר אחר. הם יודעים מה העם רוצה. כלומר אנחנו. ממש כמו מנהיגים מזן מסוים. והם רק נותנים לו את זה. בהתלהבות חשודה, אמנם. תוך שהם מעקמים את חוטמם בישיבות המערכת, מן הסתם, או מריצים דאחקות על חשבון טעמם הירוד של הקליינטים. מעניין אותי תמיד לדעת מהו חומר הקריאה של העורכים האנינים האלה: הלונדון רביו אוף בוקס?
מה שלא תמצאו הוא איזה חשבון נפש לגבי, נניח, החלק שיש למי שהיה עורך העיר בתרבות המקומונים ואיך שהם נראים. לא מוכרחים ללכת למקומוני מעריב. אפשר (אמנם קשה, אבל זה חלק מהעבודה) לבחון את התוצר של העיר דהיום, בהנהגתו של מי שעוסק שם בכתביו המעמיקים בהגדרת המושג החשוב “כּוּסית” ובהבחנתו מסתם יפהפיה.
עוד שתי הערות.
האחת, מרמרי מבקש מהנהלת ספיר שלא תבחין בין ביקורת לעלבון ושלא תפריד בין האדם לעיתונאי, שכן “כתיבתו היא מהותו, והוא ראוי לכך שספיר תבנה בעבורו מרחב מוגן ללא תנאי.” ובכן, חדשות לי למרמרי: אין דבר כזה מרחב מוגן ללא תנאי. כי גזענות, למשל, איננה דעה. נגד גזענות נאבקים מאבק בלי הנחות, גם כשהיא מגיעה ממי שמרמרי היה בזמנו העורך הממונה עליו (ואותו הוא משווה לישעיהו ליבוביץ, חנוך לוין הצעיר ויורם ברונובסקי. לא פחות). מרחב מוגן בונים לציפר, אמנם, בעיתונו, למרבית הבושה. אבל מכללה איננה עיתון. וטוב שבמכללה מבררים תלונות על התנהגות לא הולמת, שלא כמו בעיתון.
השנייה, וזוהי הנקודה היחידה שבה אתייחס כאן להתבטאותו של בני ציפר עצמו. וגם זה רק משום שהיא משתלבת יפה כל-כך עם ה”תזה” (נו, נניח) של מרמרי. מה אומר ציפר להגנתו, על-פי הציטוט? "הרי אני הגעתי לספיר כדי למצוא כאן כשרונות ולהוכיח שיש אנשים טובים גם מחוץ למרכז. ואני שמח שאכן מצאתי שיש המון כאלה…". גם ההצטדקות רוויה עד לזרא בהתנשאות, שעד כה קיבלנו בעיקר מהעורך לשעבר. מה, יש אנשים טובים גם מחוץ למרכז? כשרונות? מחוץ לתל-אביב?!
כן, מתברר שיש משהו מחוץ לביצה, שעם כל הבוז שמרמרי רוחש לה, הרי על-פי הטור הזה (“תנו חביתה. בחשו בה. תנו אותה מקושקשת”) – נראה שהוא מעולם לא נחלץ ממנה.
קרוא וכתוב 
הטקסט של מרמרי מביך. תשפוכת הערכתו לציפר מעידה על רמתו התרבותית והמוסרית הירודה.
הדיווח הראשוני נראה קצת מבולבל. המכללה מגיבה על הטענות כלפי ציפר כאילו התייחסו רק לכתיבה שלו ולא להערות גזעניות שהושמעו בכיתות. הייתי מצפה מהמכללה להתייחסות רצינית הרבה יותר למה שאירע בין כתליה.
מעבר לזה, נקודת טעמם הירוד של הקוראים: הבעיה היא שהעיתונות המקוונת לא יכולה להתעלם מהעובדה שטעמם של רבים מהם אכן ירוד. ידיעות שעוסקות בנושא חשוב אך לא מוכר זוכות למספר נמוך מאד של כניסות; נושאים פופולריים, רצוי וולגריים, זוכים למספר סטטוספרי של כניסות.
זה משפיע. כשעורך וכתב יודעים בזמן אמת מה הם שווים, בדיוק כמה אנשים קראו את מה שהם כתבו, ובמשך כמה זמן, הנטיה שלהם – לפחות של העורך – היא לפנות כמה שיותר לנושאים פופולריים. כניסות מתרגמות ישירות לכסף וכבר קרה שכותבים לא פופולריים אך חשובים מצאו את עצמם מפוטרים. המדד המיידי הזה יוצר לחץ מיידי לא פחות על המערכת להתיישר על פי הטעם של הגולשים.
מה הקשר לעיתונות מקוונת? מדובר כאן בעורכי עיתונים (של נייר, דווקא).
וככלל, התקשורת לא רק קולעת ל(מה שהיא חושבת שהוא) טעמם של הקוראים, אלא גם קובעת אותו.
אז תחילה הם מעלים את האבק ואח"כ מתלוננים שאי אפשר לראות, כמו שאמר ברקלי.
איזה יופי (של כיעור). לא הייתי משנה מילה ולא הייתי מוסיף מילה…למרות שזה קשה לי, כי אני אוהב להוסיף מילים.
מצטרף לדבריך.
ראוי להביא ציטוט נוסף של מרמרי בטור זה בנוגע לתפקיד המקומונים:
"בדרך כלל משמח לראות איך סיפור עולה מן המקומונים לעיתונות הארצית, וזהו במידה רבה תפקידם של המקומונים במחזור החיים העיתונאי."
אני לא בטוח עד הסוף איך ליישב את הסתירה בדבריו, האם הוא מייעד למקומונים תפקיד באותו "מחזור חיים עיתונאי" אך מאוכזב מכיוון שהם אינם ממלאים אותו? האם השנים והמרחק גרמו לו להתפכחות? האם הוא חושב שבזמנו ובהנהגתו המקומונים תפקדו אחרת?
תהא התשובה אשר תהא, אני חושב שיחסו למקומונים אינו כה חד משמעי.
על תלמידיו לקום וללכת ע"מ לא לחזור אם האיש מעליב או משפיל אותם בין אם זה בבלוג ובין אם זה בעיתון,אם מתוך הדברים משתמעת נימה של גזענות לא להשתתף בהרצאות שלו
מרמרי ממשיך בקו המעניין שבו נקט גם במקרה של יצחק לאור. זה קו שניתן לתאר כאי-רגישות לחלשים, סוג של עיוורון כוחני, אבל אפשר גם לנסות לבחון אם יש בו טענות מאתגרות של ממש. זה קו מעניין שמאפיין גם את ירון לונדון.
הטענה המרכזית שעולה כאן, לדעתי, היא שיש הגזמה בדרך שבה מתייחסת החברה כלפי אנשים לא מתחשבים. ניקח למשל את מקרה יצחק לאור. אם הוא אנס, אני משוכנע שגם מרמרי לא יצדיק אותו.
באשר להתנהגותו המילולית של לאור, נדמה לי שמרמרי ושכמותו חוששים שהגדרת התנהגות כלשהי כהטרדה היא הגדרה הרבה יותר מטושטשת מהגדרת אונס, וגברים לפתע יתחילו לחשוש מלדבר. תהיה לנו חברה מנומסת, רחמנא ליצלן, שבה אנשים חייבים כל הזמן להיזהר במה שהם אומרים, פן משטרת הדיבור תגיע לעצור אותם.
הנה, גם בני ציפר לפתע נדרש להיזהר כשהוא מבקר את התרבות המזרחית בארץ (לא בעולם הערבי, כמובן, שכן הם הפרא האציל), כי הדבר עלול לעלות לו בפרנסתו. תמה הגבר האשכנזי האמיד מרמרי: האם אין הסטודנטים אנשים מבוגרים שמסוגלים להתמודד עם כמה אמירות קיצוניות ופרובוקטיביות? האם לא היו עמיתותיו של לאור בדסק נשים מבוגרות שמסוגלות פשוט להתלונן עליו לעורך האחראי ולדאוג לכך שיפסיק להעליב אותן? (אני מאמין למרמרי כשהוא אומר שמעולם לא הגיעו אליו תלונות לגבי לאור; לא להאמין לו הרבה פחות מאתגר).
לדעתי חוסר התחשבות זה לא דבר פעוט. חוסר התחשבות זה בדיוק מה שמוביל לכל העוולות הקשות יותר בחברה האנושית, החל מקפיטליזם דורסני ועד כיבוש עם זה או אחר.
לכן, כאשר בוחרים סוגים מסוימים מאוד של חוסר התחשבות ומחליטים להעניש עליהם באמצעות חוק פלילי ואזרחי, אני לא מתנגד. זה לא כאילו שהרשעה בהטרדה מינית או סילוק מהוראה בשל הערות גזעניות ישמידו את חייו של אדם. הללו רק יפגעו בחייו באופן מידתי הראוי למי שהתנהג בחוסר התחשבות כלפי חלשים. אדם שמעליב את תלמידיו בדרך-כלל אינו מורה טוב במיוחד.
האם בני ציפר באמת גזען? האם לאור באמת הטריד? לדעתי, התשובה בשני המקרים חיובית, אך היא לא העניין העקרוני שניסיתי להצביע עליו בתגובה זו.
כשמדובר בגזענות או הטרדה זאת איננה "אי התחשבות" ולא שאלה של נימוס. כדאי להבחין ולא להתבלבל. לכן גם לא מדובר במשטרת דיבור. ובמקרה זה גם לא בחוק (הוא אינו אוסר בישראל על גזענות אלא רק על הסתה לה) אלא על אתיקה. וכדאי לקרוא פעם את החוק נגד הטרדה מינית במקום לייחס לו דברים שאין בו. (אני לא מתכוונת אליך אלא למי שחושש שלא יוכל לדבר כי ייתפס כמטריד). כשהחוק נכנס לתמונה זה כשזה הרבה מעבר ל"אי התחשבות" אלא מהווה פגיעה קשה בכבוד ובשוויון. זה מזכיר לי שעורך העיר הנוכחי, באפולוגטיקה שלו (בדמות ביקורת טלוויזיה) על כותב אחר ברשת שוקן, טען שהדרישה מאדם לא להטריד משמעה דרישה "להתנהג בחייו הפרטיים ללא דופי". הפרטיים, כן? כלומר הטרדת נשים ופגיעה בהן משולה לאיזו תכנית טלוויזיה הוא מעדיף לראות מהכורסא.
מעבר לכך מרמרי אכן ממשיך בקו שהוא נקט לגבי לאור. עם זה אני מסכימה. (לא הגיעו אליו תלונות? רביב דרוקר טוען אחרת).
איך בסוף תמיד מגיעים לדימון הזה לחוק למניעת הטרדה מינית, לאותה בריה משונה מסוג הסלמנדרה, שכל החוזה בה ירקק תרי"ג פעמים ויברך ברכת הגומל על שניצל בנס גדול מאסונות החוק.
אבל באמת זה קשור. זה אותו אליטיזים דה לשמטה שבני ציפר מייצג גם בצורה שהוא עורך את מדור הספרות וגם בצורה שהוא מגן על אביר חופש האינוס חברו למערכת, וגם ביחסו לאותה מסעודה מיתולגית שהיא טובה לצורך המטאפרוה אולם חלילה וחס באמת להתיחס אליה כאדם שווה. גם בגין היותה תושבת הפריפירה וגם בגין היותה אישה לא עלינו.
אני מבין שעיקר הדיון הוא בחנוך מרמרי ולא במה שזמן דרום מדווח לגבי בני ציפר, אבל בכל זאת: הדבר הקונקרטי היחידי שצויין שם לגבי התבטאויותיו של ציפר הוא ש-
"כל הזמרים המזרחיים שרים שירי זמר המתאפיינים במילים מטומטמות, פאתטיות או סתמיות, נוסח 'למה עזבת אותי', או חרוזי קרש כמו 'חזרי אליי אהובה ותני לי נשיקה'".
כלומר- דבריו אלו, לדעת המקומון, הם זלזול בבני עדות המזרח..
נו טוף- אני משער שאם אומר שבזמן דרום כותבים הבלים- יאשימו אותי בפגיעה בכל תושבי דרום הארץ , אז אולי עדיף שאסתום את הפה.
נו, שוב התקפה על חבורת הארץ ושות'.
ההתקפה על ציפר בשל "גזענות" היא קצת מגוחכת. את מי הוא לא מתקיף? הוא הרי פרובוקטור מוצהר. כל ישראלי (מכל עדה) כבר ספג בבלוג של ציפר מספיק כדי להתחיל מהומה כמו זו שפרצה בספיר.
אם יש כאן משהו מעניין, זה בחינת הגבולות בין העולם הווירטואלי (הבלוג של ציפר) ובין "העולם הממשי" (התנהגותו במכללה). ובמיוחד השאלה איך משפיע עולם אחד על השני והאם ניתן לתחום ולהפריד את זה מזה.
יש כאלה שגם כשהם כותבים בבלוג הם נזהרים כאילו הם מדברים אקס קתדרה, ויש כאלה כמו ציפר, שמרשים לעצמם להתפרע בבלוג.
לדעתי יהיה חבל מאוד אם ציפר יושתק על ידי צדקנים מכל מיני כיוונים. מובן שאם הוא אמר בכיתה דברים פוגעים, צריך לטפל בזה ולא לעבור על כך בשתיקה. אבל אם הסטודנטים מתלוננים על הכתיבה של ציפר בבלוג… צריך להיזהר מההשלכות של מהלכים כאלה.
לגבי המשפט הפותח: סיכמנו כבר שאתה לא חייב לקרוא, אם הנושאים כאן לא מוצאים חן בעיניך. אתה רוצה להגיב לעניין, כמו שאתה עושה בהמשך – אתה מוזמן ברצון.
תוספת קטנה, להבדיל מכותבים אחרים ב"עין השביעית" לטקטסטים של מרמרי לא ניתן להגיב אליו באימייל ישיר. חבל (ולא דמוקרטי) כי רציתי לומר לו שאזכורו של ציפר בנשימה אחת עם ישעיהו ליבוביץ, יורם ברונובסקי וחנוך לוין הוא חילול הקודש ממש.
מה בכלל עושה את ציפר מרצה במכללה. מה הייתה הדרישה למרצה? מה הכין אותו להורות? הכל הפך להיות דייסה אחת מתועבת. האם כך גם נבחרים מי שמרצים ומלמדים בישראל ניתוח לב? בניית אוירונים? טיהור ביוב? האם הזילות המוחלטת בכל קריטריון עבר של מי הוא הראוי ללמד מדעי החברה או הרוח באקדמיה מיטיב עם החברה הישראלית? האם ציפר עבר את תהליך החניכה למורה באקדמיה שהתייצב בעולם המערבי ב 200 300 השנים האחרונות? והוא מתחזה כמוצר של תהליך קלסי זה. איזו פוזה שקרית. הוא מזלזל? במה ובמי הוא מזלזל הרי כל המעשה כולו: האיש, דבריו, מעשיו, כתיבתו, הפיכתו למרצה אקדמאי זו תופעה זילזולית באקדמיה, בתלמידים, במשלם המיסים שממן קרקס פרעושים זה. הרי זה חיקוי נחות של חיקוי לחיקוי שכבר מזמן לא דומה לשום מקור. הוא עוד לועג למזרחיים. פעם כינו זאת לבנטיניות. הלבנטיני היה לפחות מנומס ודיבר יפה. הולך ונבנה כאן דבר שלא יעמוד ויהפוך לאבק בכל רוח מצויה.
לעובר אורח.
נגעת בנקודה כואבת…..הוא לא לבד, יש עולם שלם בעיקר בתחומי התקשורת הקולנוע והתאטרון ורק במכללות של אנשים שבאים מהשדה ומלמדים. רובם טובים ונהדרים גם אם הם לא עברו הכשרה פורמאלית אין להם תואר מתאים בוודאי לא פרסמו דבר ועדיין איך תלמד קולנוע היום? או פרסום? או עיצוב? או אופנה?
מצד שני חלק מהאנשים הללו מרגע שהם לובשים את גלימת הפרופסור חלקם נהפכו לבוברים קטנים…. או סותמי פיות או גזענים קטנים וציפר אינו לבד בסיפור הזה.
שאלת? הנה תשובה. כך נהוג בעולם שציפר מתחזה להיות נציגו. ארבע שנים בבצלאל בירושלים, או שנקר בר"ג. או מקבילה. השג[י] ציונים ב 10% עליונים. סע[י] לחו"ל בפריז, לונדון ניו יורק אמסטרדאם, ברלין, מוסקווה יש מוסדות מפוארים לכל מה שאמרת. שב[י] ולמד[י] לתואר שני, הרבה קורסים. השג[י] ציונים ב 10% עליונים. עבוד[י] במקצוע שבחרת אצל אומנים מוכרים. קבל[י] אישורם, תוך כדי כך השג[י] תואר שלישי בלי או עם פוסט דוקטורט. חזור[י] ארצה. הכנס[י] למוסד ועבוד[י] שם ורק שם. הרי רק החלטורה של ציפר מכל יתר המעשים הלא סבירים היא תופעה מנוגדת לכל מה שהוא מתחזה להיות. נכון, כאן עולם שלישי ואין ברירה, מי רוצה ללמד במכללה כמקצוע יחיד. אמנם אני עצמי עזבתי בכעם כי הבנתי שאני גוזל מקום של מי שיכול להקדיש עצמו כולו לתפקיד שמילאתי כחלטורה. אבל הוא מטיף ומברבר ומחרטט לאיזה סטנדרט שהוא עצמו רחוק ממנו מיליוני שנות אור. רוצה לחלטר? בסדר אבל אל תמתח ביקורת גסה ומתנשאת. קנה מראה. זהו נהפכתי לטרול.
[…] נעמה כרמי עוקבת בצורה יפה, חשובה ורהוטה, אחרי הגועל נפש של בני ציפר, גם ב"הארץ". תזכורת קצרה – בני ציפר הלל ושיבח את יצחק לאור, עיתונאי "הארץ"שהואשם במעשים מגונים בעובדות שסרו למרותו בעיתון, והשווה אותן לפנטזיונריות ספרותיות. עורכי העיתון, שסביר שהיו עדים למתרחש, מגיבים בהתממות מביכה. הטענה המובלעת כאן היא שמעשים כאלה – של חונטה עיתונאית שמגינה על עצמה – מזיקים מאוד לחופש העיתונאיות ולאמון הציבור בעיתונים. זה נכון, כמובן. אבל החשיפה של הציבור לכתבות האלה, והמניפולציה הזולה והברורה שהם עושים לקורא, שקופים הרבה יותר, נפוצים הרבה יותר (מי מכם מכיר את לאור בכלל?) ומכאן גם שפוגעים באמון הציבור במידה שבוודאי לא פחותה מפרשת לאור ב"הארץ". […]
כמי שמכירה קצת, רק קצת את המכללה, את הסטודנטים ואת ההנהלה שלה, (לימדתי שם רק 10 שנים), לא הייתי קופצת למסקנות על הגזענות של ציפר דווקא מתוך עדות ודרישות הסטודנטים.
גם לא הייתי ממש מתפעלת מתגובת המכללה.
זה אמנם לא קשור ממש לנושא שאת מפתחת כאן, נעמה, אבל מצד שני הבסיס לכל הכתבה במעריב וגם זו של מרמרי לא ממש יציב.
הסטודנטים, לפחות כפי שאני הכרתי אותם, לא עשויים מהחומר הפתוח ביותר, זה שמנסה לערער על מוסכמות וזה שחושב מחוץ למסגרת. להיפך. הם מעוניינים לקבל את תמצית המיינסטרים, וכל מרצה שיאתגר את מחשבתם – הם יכנסו בו או בשיטת המשובים החביבה, או במכתבים אנונימיים להנהלה או בדרך שנקטו בה כאן.
ההנהלה לעומת זאת, למרות הצהרתה החוזרת ונשנית שהיא מעוניינת לעורר את הספק ולעודד לחשיבה מקורית וביקורתית, מעדיפה להביא את המרצים הבינוניים ביותר, בעלי המחשבה המיינסטרימית ביותר. אלו שלא יעשו רעש במערכת.
מפתיע אותי ביותר שהביאו את ציפר.
איך אפשר להשוות בין "העיר" של אז לרובם המכריע של המקומונים כיום, בוודאי אלה של "מעריב". הידיעה שם היתה מביכה, עילגת ופרובוקטיבית לא פחות
שלום,
המפגש המדובר בין ציפר והסטודנטים תועד בזמן אמת בבלוג חי פה: http://bit.ly/dc6srZ
אתם מוזמנים לקרוא, יש שם לא מעט מידע שלא הוזכר ב- nrg.
ידיעה נוספת בנושא: http://bit.ly/asELNy