הנה מקריות. בדיוק כשהתכוונתי לשאול אותו בעניין (נשאלתי), העלה איתמר שאלתיאל פוסט על “תרבות” התשלומים של מגזין אחר של מיברג. אחרי הציטוט של מיברג על העיתונות הנפלאה שהוא עומד לספק לקוראיו, במיטב הסופלרטיבים המיברגים האופייניים לו כשמדובר בו עצמו (“עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה”), מספר איתמר שעד כה קיבל תשלום על ארבעה מתוך עשרה טורים שכתב לאחר. חודש אחד התבקש (בתשובה לשאלתו, לא שפנו אליו חלילה, פשוט לא שילמו) לדחות את קבלת התשלום והסכים. בחודש השני לא קיבל תשלום כלל. שלושה אי-מיילים שלח למיברג בנושא במשך שבועיים, שלושתם נותרו ללא מענה. גם מעצבת האתר, פזית בנימין, טרם קיבלה את התשלום. “לדבריה, כשהתעקשה על התשלום הוא השתלח בה במיילים וניתק לה בפנים”, כותב שאלתיאל.
וראו זה פלא, אחרי ששבועות לא התקבלה שום תגובה ממיברג, תוך שעות עולה תשובתו לסיפור. לא בתגובה לפוסט, חלילה. זה מתחת לכבודו של מיברג. אצל ולווט, שביקשה את תגובתו. למעשה, מתחת לכבודו של מיברג לענות לשאלתיאל בכלל. עד עכשיו הוא לא ענה לו. לעניין המעצבת הוא איננו מתייחס ורק פוטר את עצמו בכך ששאלתיאל לא יודע את העובדות. אם כך, יתכבד מיברג ויציג לנו את העובדות, אם הוא כבר טורח להגיב. מיברג אומר שהזניח את התכתובת בגלל פרוייקט אחר (מאחר), שבהזדמנות זאת הוא מיחצ”ן אותו. אבל עד עכשיו הוא לא השיב לאיתמר כלל. רק הגיב דרך ולווט. לקח לי רגע להבין מה זה הזכיר לי: את הפינות האלה ברדיו שלעיתים אני שומעת תוך נסיעה בבוקר, שבהן רק התערבות של התקשורת מזכה צרכנים נואשים בתשובה. מחברות הסלולר, למשל. אכן, חברה נאה להתכבד בה למי שהצהיר, בין היתר, שיעשה עיתונות “מקצועית”. וששם המגזין שלו רומז לתרבות אחרת, בכל המובנים.
מיברג כיוון גבוה. הוא לקח על עצמו פרוייקט שאפתני שרוב המבינים בתחום אמרו שלא יצלח. הוא לא יכול ליילל עכשיו ש”את 'אחר’ אני מממן מכיסי הפרטי וממנו בלבד”. על זה הוא היה צריך לחשוב קודם. מרגע שהוא גובה כסף עבור התכנים שהוא מספק, הוא מתנהל מול קוראיו וכותביו במודול עסקי, לא התנדבותי. זה הצד הפחות נחמד בלנסות להרוויח כסף מהעניין, אבל הוא לגמרי הצד השני של אותו עניין.
איכשהו כל הסיפור לא מפתיע אותי. מעולם לא סבלתי את הגרפומניה הנפוחה והמלאה מעצמה של מיברג, שבעיקר שיעממה אותי. לכן גם לא הייתי קוראת אותו חינם אין כסף. אבל זה לחלוטין עניין של טעם. לעומת זאת, פולחן האישיות שעשו לו מעריציו כשהקים את אחר, נסערים מהאפשרות שישובו ויקראו בכתבי הגורו שאין שני לו בכתיבה בעברית, לדבריהם – היה לגמרי חוסר טעם. אז כל כמה שיקירי מסביר לי בסבלנות שאני נופלת לכשל של זיהוי הכתיבה עם הכותב, אני עדיין סבורה שלעיתים – ולא כל כך רחוקות – אפשר לזהות את האישיות של הכותב גם בין מילותיו. למרות שבמקרה הנוכחי צריך לצלוח המון מהן ולמי יש כוח.
אבל הנקודה איננה אישיותו של מיברג. הנקודה היא שמי שמבקש להרוויח כסף מכתיבה לא יכול לעשוק אחרים שתורמים למיזם הכתיבה בתשלום שלו. מי שמתחייב לקוראיו שיספק להם “עיתונות מן הסוג שהיה ואינו עוד” – ראוי שיעמוד בדיבורו. עיתונות כזאת משלמת לכותביה. כי מי כמוה מבינה שכתיבה היא עבודה ככל עבודה, לא משהו שאנשים צריכים לעשות בחינם, רק כי הם אוהבים ויודעים לעשות זאת. כל מי שעוסקים בכתיבה יודעים עד כמה ארוך התור של המנצלים, שהמוטו שלהם הוא “שיגידו תודה שמפרסמים אותם”. עיתונים לא מעטים מסתמכים היום על כותבים מן החוץ שהם אינם משלמים להם. גם כשהם פונים אליהם ביוזמתם.
וכדי לסיים בנימה אופטימית, אני שמחה לכתוב על החריג שנתקלתי בו אישית, והוא ידיעות אחרונות.
אפרופו עיתונים: ג’פרי רוזן מציע היום בניו-יורק טיימס לאלנה קוגן, המועמדת של אובמה לבית המשפט העליון, לאמץ כמודל את לואיס ברנדיס במקום את אוליבר וונדל הולמס. שלא יהיו לכם ספקות: הוא פשוט קרא את הפרוייקט המיוחד של הדה-מרקר מיום חמישי, שכתבתי עליו בפוסט הקודם. לבד הוא לא היה חושב על ברנדיס, לולא גילה הדה-מרקר את עינינו שברנדיס פשוט קלע לדעת מאמריו.
קרוא וכתוב 
רק נקודה קטנה: מיברג פירוורד לי את התגובה שלו לדבורית שרגל. נדמה לי שזה נחשב כתגובה, בערך.
זו היתה תגובתו היחידה? זה משפיל בטירוף הדבר הזה. הוא לא ענה לך אישית? זו התנהגות מגעילה.
גם כותב משעמם, גם לא משלם, גם מעליב. מיברג חייב להיות יפה כמו אפולו, אחרת משהו ממש לא הוגן.
איתמר – לא, אני לא חושב שזה נחשב כתגובה. למען האמת, זה מרתיח הרבה יותר. הוא חייב כסף לך, ולמרות ששלושה מיילים שלך יושבים אצלו בתיבת הדואר, ויש לו את הזמן להגיב כרגע, שהרי אחרת לא היה מגיב, הוא עדיין לא רואה לנכון לתת לך יחס ישיר כלשהו, אלא רק הפניה לטקסט שבו הוא מתייחס אליך בגוף שלישי. עם כל הכבוד לעלויות הטרנס-אטלנטיות, בשלב כזה הוא כבר צריך היה להרים לך טלפון, להבהיר את המצב, אפילו אם לא להתנצל.
תגובה מיברגית קלאסית. גם עושה טיפה פרסומת לסרט החדש שלו שכמובן אמור להיות תמרור עצור תרבותי בהמוספירה המערבית אך בגלל איזה תקלה אוי גוואלד יסתפק בפרס הניחומים של הפסטיבל בירושלים.
אני באמת באמת משתדל להחזיק את עצמי מלצטט כאן פעם נוספת את דן בן אמוץ ז"ל על הצמד חמד הזה אדם ברוך ורון מיברג. גם על הכתיבה הנפוחה שלהם במיוחד של מיברג וגם על האתיקה העיתונית אבל הכי הרבה על הערכים הנבובים והריקים שמיברג קידם בחייו כולל שרלטנות כתיבתית מהמעלה הראשונה המצופה במאמרים של אלפי מילים שאת כולם אפשר לסכם במילה "אני" וכלה בנפיחות האין סופיות שלו בעניני רכישות ומותגים שלא לדבר על אוכל (אני לא יודע מה הוא יודע לאכול ולבשל אני יודע שהוא כותב על אוכל לפחות בשנות ה80 והתשעים לגבי ניו יורק הכתיבה שלו היתה חסרת אמינות ברמות בלתי נסבלות..)
מיברג הוא עיתונאי של עיתונאים . עיתונאים אוהבים אותו. הקהל נאבך? לא כל כך…. המיזם שלו יהה בסדר או איך שקוראים לו אחר, הוא פשוט הזיה כימקלית קשה. אני באמת מאמין שבמערכות שהוא עבד בהן? הוא היה דומיננטי ואכן אי אפשר לנתק אותו לא מהכשלון הצורב של מוניטין (עוד פעם אם הוא מי מטעמו יטרח לענות כאן נשמע איזה קאקפוניה של האשמות על העולם ומלואו) ועוד יותר מהכשלון של חדשות (שם הוא לא היה לבד אם כי חלקו בכשלון צורב שבעתים)
בכלל מיברג מיצג איזה תפיסת מציאות הזויה שמצד אחד לכאורה מקדשת את הכלכלה החופשית ומין הצד השני באה בדרישות פאטרנלסיטיות לבעלי עסקים מהסוג ההזוי ביותר, כגון השאלה אלמותית "למה לא מוכרים בארץ את המותג הזה והזה?" כאילו שועדת המותגים של ארגון הסוחרים התכנסה להתנקם במר מיברג.
בקיצור מזלו של המיזם הזה שמיברג לא הצליח לגייס שום בעל הון למבצע כך שהאשמות תהנה מוטלות כפי הנראה כלפי הקוראים הנרפים וכלפי הכותבים הנרגנים. עוד שאלה שעולה מתשובתו היא מדוע הוא חש מחויבות גדולה יותר למילוי חובותיו כלפי הפנדרים של הסרט מאשר לגבי הכותבים שהובטח להם כסף?
ושאלה יותר חשובה לגביו היא מדוע בשנה שהוא עושה מיזם ענק שכזה של מגזין אינטנרטי בתשלום , מיזם שכשלו בו גדולים וענקים ממנו (כולל למשל ביל גייטס) הוא לוקח על עצמו מחויבות נוספת? הסרט על אדם ברוך הוא איזה מונליטינג ג'וב? או שגאוניותו הבלתי מתפשרת של מר מיברג מאפשרת לו גם לעשות סרט וגם לעשות מגזין אינטנרטי בתשלום וגם לשלם משכורות לכותביו באותה העת? רק אפס שוב פעם היו איזה שחורים שהתנכלו למשפחת מיברג או לבניה ……
אבל יש כאלה שלא מכירים את הציטוט של דן בן אמוץ, בעניין הצמד חמד. אולי תשחרר?
אם אתה מתעקש וזה מתוך זכרון ללא אסמכתאות ובודאי לא על מיברג ואדם ברוך עצמם אלא סתם כמטאפורה זכור לי שדן בן אמוץ כתב משהו על חלזונות שמתקדמים בעולם על הריר שמפרישים חבריהם.
על המריבה ההיא למשל כאן
http://www.notes.co.il/shalit/67407.asp
אני דווקא אוהב לקרוא את מיברג אבל אין סיכוי שאעשה מנוי לאתר שלו. כשמקימים אתר כזה, הפער בין מה שכותבים שם לאתרים אחרים חייב להיות ענק כדי להצדיק תשלום והוא לא. הוא כותב שם שהם מציעים תכנים בעברית שאין באף מקום אחר. גם אם זה נכון, כמעט כל מי שקורא באינטרנט יודע אנגלית מספיק טובה כדי למצוא חומרים דומים באנגלית. גם המודל של מנוי על אתר הוא כל כך מיושן. לדעתי, רק מודל של מיקרו תשלומים שבו אנשים ישלמו תשלום נמוך (נניח 10 סנט) לקרוא כתבה ספציפית יכול לעבוד. זה כמובן בתנאי שיהיה אפשר לשלם בלחיצת כפתור וזה לא יהיה מסובך.
חייתי שם המון שנים גם במקמות נידחים בהם לא היו יהודים או ישראלים לשעבר [לידיעתי!] בסביבה הקרובה וגם באוניברסיטאות קיסוס ששם הם לא חסרים בכלל. אני עוצם עיני והוזה, במועדון הסגל יושב משתרע פלוני פרצופו הלא נראה ממוסך ב NYT ואני בדמיוני שומע באוזני את המבטא הדרומי המתנגן: "רוזן?, קוגן? באמת ברנדייס מתאים יותר, למה לערבב בזה את הטוב הזקן אוליבר וודל?"
הייתי ממליץ להפריד שני דברים – את הטינות למיברג מהחשיבות של המיזם שהוא מנסה להרים. הניסיון לייצר כתיבה מגזינית איכותית בתשלום איננו ניסיון נואל. ואני חושב שנעשה באחר ניסיון מצויין לכתיבה איכותית.
אינני בקיא בהיסטוריה המיברגית ובאישיותו – אבל אני מאוד מקווה שהניסיון שלו יצליח, אנחנו רק נצא נשכרים מכך.
וכן, אני חושב שהצעד הכי בסיסי הוא להתייחס לכותבים באתר כנכס החשוב ביותר של המגזין, אפילו יותר מהקוראים המשלמים.
יקירתי, אני רוצה להזכיר לך שבאתר של מיברג יש מיעוט מכמיר של כותבות וחלוקה די ברורה של נושאים: כותבות על לייפסטייל (כן, לייפסטייל משודרג תרבותית, אני יודעת) וכותבים על הדברים האמיתיים שמנהלים את העולם. אני מעייפת כבר את עצמי כשחוזרת שוב ושוב לאורך השנים על כך שמי שמדיר נשים – ייפול, ואף יש לחשוד בו ובמניעיו to begin with. כתבתי בזמנו המלצה להורים לא להאכיל ברמדיה כי מי שמזלזל באמהות מזלזל גם בבקרת האיכות בפס הייצור, להבדיל, והעיקרון דומה וחוזר על עצמו. מיברג העדיף אז אל מול הביקורת להתכנס ל"אני לא שוביניסט" (לא ישירות, חו"ח, אלא דרך שליחי מצווה ששלח אל הבלוג שלי), כלומר לא הבין שהגישה הלא שוויונית הזו מסמלת את חוסר הסיכוי של האתר לממש את הציפיות שניתלו בו. חוסר הבנה של משמעויות והשלכות המעשה החברתי.
אומר עוד שני דברים:
1. אני לא חושבת שלמגזין סגור לגולשים יש זכות קיום במרחב האינטרנטי, שכן מדובר בחוסר הבנה מהותי מס' 2 – של המהות האינטרנטית.
2. נאו ג'ורנליזם די מרתיע אותי, אישית (ניסיתי לתת כאן אנדר-סטייטמנט מנומס).
לגבות תשלום עבור תכנים זו משימה של גופים שעוסקים בכך, לא של עיתונאי שמנסה להקים מיזם. אגב, לשניהם יש סיכוי גבוה לכישלון. היום הדרך להרוויח כסף על תכנים, משובחים ככל שיהיו, היא באמצעות באנרים קטנים למעלה למטה ובצדדים. זה המחיר שהקורא משלם, ולא דמי המנוי המגוחכים. ואם הטקסטים באמת כל כך משובחים, הקוראים יהיו מוכנים לשלם את המחיר, והיוניקים של האתר ירקיעו לשחקים.
כמובן כל זה לא קרה אצל מיברג – מאוד מאכזב. דווקא אהבתי את הכתבות הארוכות שלו בתקופתו במעריב, אי שם לפני 200 שנה.
[…] אתרו של מיברג, "אחר". נעמה כרמי כבר כתבה על זה כאן ,חדר 404 כבר הפנה, נענע הספיקו לכתוב על זה משהו בעצמם, […]
[…] להגנתו. עודד סספורטס כאן באתר – פרשנויות לפרשה. נעמה כרמי – משהו אחר לגמרי. וולווט מתכתבת עם מיברג. וגם נענע, […]
[…] שאם מיברג מקים עסק כלכלי, עליו לשאת באחריות (ראו את הפוסט של נעמה כרמי, למשל). והיו גם אחרים למשל עודד סספורסט באתר התוכן (החינמי) […]
מה שהכי מפתיע שעם כל הרצון הטוב, מגזין "אחר" הוא לא כזה… הממ… אחר?
גדלתי מרייר על כל נפיחה של מיברג. על כל ציוץ. מוסף 100 האלבומים שלו שפורסם במיליניום הפך להיות התנ"ך המוזיקלי שלי. אבל מגזין אחר הוא כל מה שהיית מצפה ממיברג, ופשוט עד עכשיו אף אחד לא נתן לו פלטפורמה לברבר את עצמו לדעת בכזו עוצמה. אז להגיד שזה אחר? שונה? למה? כי הכל נורא ארוך?
מתכונים. מונדיאל. ביקורות. פוליטיקה. שום דבר שם לא העיף לי את השכל עדיין. המבט אינו אחר. הוא פשוט מבט ותכל'ס לכל אחד מאיתנו יש מבט אחר. לא צריך לכתוב לאתר שנושא את השם הזה כדי להיות כזה.
וכן, מוזר לי שכל האתר סובב סביב מיברג ולראשונה אני מצליח לעכל למה אף אחד לא ממש סובל אותו בעולם התקשורת הישראלי.
כשהוול-סטריט ג'ארנל עבר למתכונת מנויי אינטרנט אמרתי מילא. יש לעיתון רקורד של למעלה ממאה שנה. אבל מיברג היה צריך לתת לאתר שלו להתבשל עוד קצת או באמת להציע משהו "אחר"
והנה עדכון: מגזין 'אחר' עומד להיסגר.
http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/110710_Ron_Maiberg_closes_Acher.aspx