החלטת בית המשפט כי על ערוץ 2 למסור את המסמך המכונה ‘מסמך גלנט’ עוררה סערה בברנז’ה והתנגדות מקיר לקיר בין עיתונאים. הערוץ הודיע שלא ימסור את המסמך. בינתיים קראנו כי הוא מפקיד את המסמך בכספת בית המשפט ומערער על ההחלטה.
יתכן שההחלטה שגויה. יתכן בכלל שהערוץ הפלילי איננו זה שמתאים להפעיל בפרשה הזאת.
מותר בהחלט לחלוק על החלטת בית משפט ולהעביר עליה ביקורת. מותר אפילו להפגין נגד החלטות לא קבילות של בית משפט. בוודאי שמותר – וצריך – לערער כדי למצות את האמצעים שההליך המשפטי מאפשר. מותר וצריך לפעול בערוץ החקיקתי על מנת לשנות את החוק אם הוא בעייתי ולא מגן דיו על החיסיון העיתונאי, כפי שעולה מדבריהם של עיתונאים רבים.
מה שלא לגיטימי לעשות זה לקרוא לא לכבד את החלטת בית המשפט, כפי שעשתה לא אחרת משופטת בית המשפט העליון לשעבר דליה דורנר, המכהנת כיום כנשיאת מועצת העיתונות. כי המשמעות של כך היא אחת: לצפצף על החוק. ואת זה אף אחד לא יכול להרשות לעצמו. פחות מכול מי שכיהנה כשופטת של בית המשפט הגבוה ביותר בישראל. שופטיו של המוסד הזה אוהבים שמכנים אותם “שופטים עליונים”. למרות שאין בהם שום דבר עליון. הם רק שופטים של בית המשפט העליון, כדאי שיזכרו. וודאי שאינם עליונים על החוק. אדרבה, מוטלת עליהם אחריות רבה במיוחד, כמו על כל מי שמייצג מוסד.
כשהאתיקה מתנגשת עם החוק
יש עוד מקצועות שהאתיקה שלהם נמצאת לעיתים במתח עם הוראות החוק. רופאים ופסיכולוגים הם דוגמא לא רעה בכלל. הם מצווים בחיסיון רפואי כלפי הפציינטים שלהם, אבל בנסיבות מסוימות חבים חובת דיווח למשרד הבריאות (במקרה של מחלה מדבקת, לדוגמא), או אף למשטרה.
בנסיבות פחות שכיחות המתח הזה – בין האתיקה המקצועית לחוק – יכול להיהפך להתנגשות של ממש. זה מציב דילמה לא קלה לפתחם של העוסקים במקצועות האלה. נאמר כבר במקרה של בלאוקם שהחוק הקיים – ההופך עיתונאי המחזיק מסמכים מסווגים שלא כדין לעבריין – איננו סביר. אם כך, יש לפעול לשינויו. אבל מה שפחות סביר, עם כל הכבוד, הוא שיש אנשים שבגלל עיסוקם סבורים כי הם נמצאים מעל החוק. שלטון החוק משמעו כי הכול כפופים לחוק. גם הרשויות. גם, שומו שמיים, עיתונאים. וקריאתה של נשיאת מועצת העיתונות לכלי תקשורת להפר חוק היא לא פחות משערורייתית.
יכול עיתונאי, ככל אדם, להחליט שחובתו האזרחית, או המקצועית במקרה זה – נמצאת בעיניו מעל החוק. ולשלם את המחיר. המחיר, אגב, נקוב אף הוא בחוק. זהו העונש שקובע כל חוק למפיריו. כבר היו עיתונאים, למשל בניו-יורק טיימס, שהלכו לכלא ובלבד שלא יסגירו את מקורותיהם. זוהי בהחלט עמדה שאני יכולה לכבד. כי היא עצמה מכבדת את שלטון החוק במובנו הרחב; בכך שהיא מכירה בכך שמי שמפר אותו נושא בתוצאות. כמובן שראוי שחוקים יהיו הוגנים וצודקים, ויש לפעול בכל דרך חוקית לכך. על הרשויות גם אין חובה למצות את הדין עם סרבני מצפון למיניהם. לפעמים זה יהיה הדבר הפחות נבון לעשות. אך על האחרונים החובה לעשות את המעשה תוך נכונות לשלם על כך את המחיר. אין להם שום פטור מראש.
בין בלאו לאברמוביץ
עיתונאים מסוימים, בעיקר של כלי תקשורת מסוים, הלינו על כך שמי שציווחו בזמנו שאורי בלאו חייב למסור את המסמכים שברשותו עומדים היום לימינו של ערוץ 2. צביעות היא בהחלט מידה מגונה. אך כדאי גם לראות את ההבדל המשמעותי בין שני המקרים. המסמכים שנמסרו לבלאו נמסרו לו תוך הפרת חוק: מדובר במסמכים מסווגים שהוצאו שלא כדין מהצבא. זוהי עבירה ברורה, למעשה היחידה שעליה צריכה ענת קם לתת את הדין, לדעתי. ואורי בלאו אינו האינסטנציה לקבוע בעצמו אילו מסמכים אינם מסכנים את ביטחון המדינה בכך שהם נמצאים בידיים לא מורשות ולכן לא יוחזרו. לעומת זאת, עצם ההדלפה של ‘מסמך גלנט’ איננה בלתי-חוקית, גם אם היא יכולה להיות בעייתית מבחינה אתית אם, נניח, המדליף הפר בכך את חובת האמון שלו כלפי מעבידו.
עיתונאים אינם מעל החוק
דליה דורנר הגיעה לבית המשפט העליון מהמערכת הצבאית שבה כיהנה כתובעת וכשופטת. בבית המשפט העליון היא מיצבה עצמה כסמן אולטרה-ליברלי, ועמדותיה שם עמדו לא אחת בסימן הלהט המאפיין מומרים. גם לולא היתה שופטת לשעבר, הרי בתפקידה הנוכחי היא לא אדבוקט של צד אחד בלבד אלא פועלת בתוך מסגרת דמוקרטית ובכפיפות לחוק. היא לא יכולה להטיף להפרת חוק גם אם היא סבורה שהוא בעייתי. איך אומרים: היא התבלבלה.
ולעיתונאים המלינים מעל כל עיתון וערוץ על החלטת בית המשפט, כדאי לזכור שהם אינם מעל החוק. כמטיפים בשער לשלטון החוק, כמי שכל שני וחמישי יוצאים, ובצדק, נגד הפרות חוק ואי-כיבוד צווי בית משפט של רשויות ואחרים – מאבדים כלי התקשורת כל תוקף מוסרי בסוברם כי הם עצמם אינם כפופים לחוק. שלטון החוק איננו ערך שמנפנפים בו רק כשהפרת החוק (של הצד השני, כמובן) לא מתאימה לך.
עוד: מלחמת הגרסאות ועבריינות אידיאולוגית
נעמה,
אני חושב שאת מבלבלת או התבלבלת. ישנה כאן התנגשות בין הקוד האתי העיתונאי, עליו אחראית דורנת מעצם תפקידה והחוק הלקוי והאנטי דמוקרטי בישראל. אם לא היתה מגינה על הקוד האתי, היתה דורנר בוגדת בתפקידה.
הרי זה מצב די רגיל שבכל מערכת דמוקרטית ישנם סתירות בין חוקים ובין עצמם וגם בין עקרונות דמוקרטיים.
אם ניקח לדוגמא החלטה במשאל עם בשווייץ מלפני זמן שהחליטה על איסור בנית צריחי מסגדים. ההחלטה שהתקבלה בצורה דמוקרטית פוגעת אבל בחוקה השווייצרית המבטיחה חופש הפולחן הדתי.
כל בית משפט שווייצרי שיאלץ לפסוק בעניין זה יוצב בפני בעיה מאוד רצינית ויצטרך להחליט מה חשוב יותר. יש לציין שבעצם משאל העם כשלעצמו היה לא חוקי והיה חייב להיפסל לפי החוקה אך מכיוון שהממשלה וגם חברי הפרלמנט שהתנגדו לאיסור חשבו שממילא אין לו סיכוי לעבור, העדיפו שלא לפסול אותו.
במקרה של חיסיון המקור הרי בהחלט כמה אפשרויות להתמודד עם המצב הבלתי נסבל בישראל ולאלץ את המחוקק לשנות אותו. אחד מהדרכים היא בוודאי פסיקה של בג"ץ, אבל גם פעולות מחאה הנתכות ע"י המועצה לעיתונות.
במקרה של פרשת בלאו/קם אכן עברו העיתונאי וגם העיתון על הקוד האתי כאשר נמסרו לשב"כ מסמכים שהובילו לחשיפת המקור. ויש מקום להגיש תלונה למועצת העיתונות בנושא.
דיון מעניין.
נקודת המוצא היא כמובן שאברמוביץ' הוא אכן עיתונאי והמקור שלו הוא אכן מקור, ולא זה שזייף את המסמך כדי ליצור ספין.
למעשה דורנר נמצאת בדילמה הזאת כשהיא נושאת שני כובעים. כובע אחד
(לשעבר) מייצג את החוק והשני מייצג את אתיקה העיתונאית. במקרה הזה היא הלכה קדימה עם הכובע שהיא חובשת עכשיו. לכן גם לא מעלה בתפקידה.
רק הערה: העובדה שפלוני עבר על החוק ומוכן לשאת בעונש- אינה הופכת אותו או את המעשה שעשה ל"בסדר". העונשים הקבועים בחוק אינם "מחירון" שמקנה לכל אחד את הזכות לעשות כרצונו בתנאי שישלם בקופה; ובוודאי שמי שהשתחרר מהכלא לאחר ש"שילם את חובו לחברה" אינו צדיק אלא פושע.
כן, אבל עבריין מנסה לא להיתפס ולשאת בעונש. סרבן, לעומת זאת, עושה מעשה מוצהר של סירוב תוך ידיעה ונכונות מראש לשאת בתוצאות החוקיות.
אני מוכן לשבת חמש שנים מראש, ואז שיותר לי לתקוף מי שבא לי…
מהתה של הסרבנות אינה, כמובן, ה"נכונות" לשאת בעונש, אלא המניע ושממעות הפעולה. הנכונות לשאת בענוש היא ביטוי לכך, לא הדבר עצמו.
נכון. ולא כתבתי בשום מקום שזוהי "מהותה" של הסרבנות.
הערתי לגבי הנכונות לשאת בעונש.
מצד אחד נראה שאת מקבלת את הטענה שאי-ציות אזרחי הוא דבר מקובל כל עוד אדם מוכן לשאת בעונש על מעשיו.
מצד שני את מבקרת את האפשרות שהעיתונאים יפעלו בניגוד להוראות בית המשפט, ואת הקריאה של אחרים לפעול כך.
אין סתירה בין שני הדברים אם:
א. מי שאינו מציית לבית המשפט אינו עושה זאת כיוון שהוא תופס את אי הציות כחלק מחובתו האזרחית – במקרה הזה לא נראה לי שזה נכון.
או
ב. מי שאינו מציית לבית המשפט לא מתכוון לשאת בעונש על מעשיו – אני לא חושב שזה המקרה. אני לא רואה את העיתונאים של ערוץ 2 יורדים למחתרת במנוסה מהמשטרה (למעשה ברגע שהם ירגישו שיש סכנת מאסר מעשית הם כנראה יתקפלו). צריך להגיד גם שאין דרישה מהם שיבואו ויבקשו להיאסר, או יוותרו על מאבק משפטי – זכותם לנסות לשכנע את בית המשפט שישנה את דעתו.
בסיכומו של דבר אני חושב שבמקרה הזה יש סתירה בין הטענות שלך. הנקודה שאני מקבל היא שבמידה ומישהו קורא לאחרים לא לציית הוא צריך לדעת שהוא מטיף לאי-ציות אזרחי, וצריך גם לומר זאת לאחרים.
חשבתי שהבהרתי בפוסט את ההבדל בין בחירה מודעת של אדם לעבור על החוק כי הוא מתנגש עם ציווי מצפוני או מקצועי, לבין קריאה לאחרים לעשות זאת. אבל כנראה שלא עשיתי זאת די.
כתבתי גם במפורש שמותר וצריך למחות נגד פסיקה ואף לנסות לשנותה בדרכים המיועדות לכך. לכן איני מבינה את הביקורת שלך ב-ב', שרק חוזרת על הנקודה הזאת שכבר ציינתי בפוסט.
רק שאף אחד לא רוצה להתעמת עם המאמי העיתונאי של עמישרל . אני אומנם בספק אם הנושא דורש חקירת אינטרפול חובקת עולם ושואל אולי היה עדיף שמשטרת ישראל תקדיש קצת מאמצים לפענוח הפריצה אלי הביתה לפני שנה וחצי (אני עדיין ממתין לחוקר מז"פ שהיה אמור להגיע תוך שלושה ימים ומקווה שיסלחו לי אם בכל אופן הזזנו חפצים בבית למרות הגעתה המובטחת של החוקרת החיננית מCSI מיאמי. ) ולא לטלטל את האחים של איל ארד…
אבל אם כבר מדובר בפשע פדרלי אז בבקשה שיעבירו את המסמך למשטרה , אם זה מה שאמר השופט… שישמרו בבקשה את ההפרה הנורמאטיבית למקרים חשובים יותר…
"בתפקידה הנוכחי היא לא אדבוקט של צד אחד בלבד…"
יש לציין כי מועצת העיתונות הינה גוף וולנטרי ולא ממשלתי. הגב' דורנר אכן מייצגת את האינטרס של העיתונאים והעיתונות בכלל, ואין זה מתפקידה לייצג כל צד אחר.
עדיין גוף בעל תפקיד ציבורי. ולעיתונות בכלל – ולפחות כשנוח לה היא מזכירה זאת בלי הרף – יש תפקיד ציבורי מעבר להיותה נכס פרטי של בעליה וכלי שרת בידי האינטרסים הכלכליים שלו. לתקשורת יש מין מעמד ביניים מורכב בין הפרטי לציבורי.
תפקידה של מועצת העיתונות איננו לייצג את האינטרסים הנ"ל בלבד. בעובדה: האינטרסים הללו מסויגים בתקנון האתיקה של העיתונות, שהוא אחד הדברים שהיא מנסה לקדם ולנטר.
שום מוסד בחברה דמוקרטית איננו יכול לפעול באופן לא מרוסן. הוא כפוף לערכים אחרים, המגבילים לעיתים את האינטרסים שלו (ובמקרים אחרים עולים אתם יחד בקנה אחד).
ופעולותיו של כל מי שעומד בראש גוף שיש לו גם תפקיד ציבורי, אינן יכולות להיות מודרכות אך ורק על פי האינטרסים הפרטיים של חבריו. קל וחומר כשמדובר במי שהיו שופטים (וכמו עוד כמה מקצועות, תמיד נושאים את התואר הזה, גם אם "לשעבר" או "בדימוס").