הכול התחיל בטוויטר. שם צייצתי על השאלון שמאפשר לכם לדעת מה אתם באמת יודעים על הכיבוש, שהעלה המוקד להגנת הפרט. מסוג השאלונים שאפשר רק להיכשל בהם: או בציון או במציאות. כל ציון שמקבלים בו מעורר רגשות מעורבים. קיבלת ציון גבוה? את מודעת מאד לכל עוולות הכיבוש, אבל גם התאמת את מחשבתך למציאות הבלתי נסבלת הזאת. קיבלת ציון נמוך? לא חשבת מספיק גזעני, או סתם היית אופטימית. יש מי ש”הכשילה” אותו השאלה הבאה:
מי רשאי להיכנס למרחב התפר (השטח בין הקו הירוק לגדר ההפרדה), ובאילו תנאים?
- למעט גורמים צבאיים, אף אחד לא רשאי להיכנס לשטח.
- רק פלסטינים שהוכיחו זיקה לשטח וקיבלו היתר מיוחד.
- רק פלסטינים המחזיקים בהיתר, וכל יהודי באשר הוא, כולל יהודים שאינם אזרחי ישראל.
- רק גורמי צבא ומתנחלים המתגוררים באזור.
זהירות ספוילר: אני מתכוונת לגלות כאן את התשובה.
זה דורש באמת גמישות מחשבתית מיוחדת לשער שהתשובה הנכונה היא השלישית. וכמו שמישהו הזכיר בטוויט, כתבתי על זה. כאן למשל. וכאן אפשר לראות שלט לדוגמא לגבי כניסה לכביש (לא למרחב התפר), המסביר “מיהו ישראלי” שלו מותר לעבור.
במאמר שפירסמתי בזמנו במשפט וממשל התייחסתי בין היתר, בקטע קצר, לאופן שבו מתפקד כך חוק השבות. אני מביאה כאן את הקטע הרלוונטי.
(…) יש לזכור כי חוק השבות הוא בין החוקים היחידים שמאזכרים את המונח "יהודי".(1) חוק האזרחות שחוקק לאחריו נקי לחלוטין מאזכור של מוצא לאומי או דתי, ומזכיר רק שבות. למעשה, המונח "זכאי חוק השבות" החל לשמש לשון נקייה ל"יהודים", וחוקים או תקנות וצווים אחרים הפנו אל חוק השבות כאשר לא רצו לעשות שימוש ישיר ב"יהודים". למשל, בחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ז-1967, המוארך על-ידי הכנסת באופן תקופתי, נאמר:
לצורך החיקוקים המנויים בתוספת הביטוי ‘תושב ישראל’ או ביטוי אחר בעניין תושבות, מגורים או ישיבה בישראל האמור בהם, יראו אותו ככולל גם אדם שמקום מגוריו הוא באזור והוא אזרח ישראלי או שהוא זכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות, תש"י-1950, ואשר אילו מקום מגוריו היה בישראל היה נכנס בגדר ביטוי כאמור.(2)
חוק זה מחיל למעשה את החוק הישראלי באופן אישי על מתנחלים בשטחים, ומן הסעיף הנ"ל, שכותרתו "חזקת תושבות", עולה כי תחולתו היא גם על יהודים שאינם אזרחי ישראל או תושביה. גם בהכרזה על "מרחב התפר", האוסרת כניסה למרחב זה ושהייה בו, מוּצאים מתחולת האיסור אזרחי ישראל ותושביה, לרבות מתנחלים הגרים בגדה המערבית וכן מי שזכאי להגר לישראל מתוקף חוק השבות, אף אם הוא אינו אזרח ישראלי.(3) משמעות הדבר היא כי בעוד תושבים שזו הייתה אדמתם ואשר גרים עדיין במקום כפופים למשטר היתרים על-מנת להיכנס אליו ולצאת ממנו, יהודים שאינם אזרחי ישראל או תושביה רשאים להיכנס אל המקום ולשהות בו כאוות-נפשם.
המונח המשפטי "זכאי חוק השבות" מופיע גם בחוק הביטוח הלאומי:
"תושב ישראל באזור" – מי שאילו מקום מגוריו היה בישראל היה בגדר תושב ישראל והוא אזרח ישראלי או שהוא זכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות, והכל אם מתקיים בו אחד מאלה:
1) הוא מתגורר ביישובים או באתרים הצבאיים;
2) הוא מתגורר באזור ומועסק בישראל. (4)
השימוש במונח "שבות" מאפשר אפוא לערוך סגרגציה בין יהודים לבין לא-יהודים מבלי לומר זאת במפורש. בכך החוק משרת גם מטרה שאינה התכלית המוצהרת של חקיקתו. (…)
(1) חוקים אחרים הם חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 , ס"ח 165; חוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית – הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, התשי"ג-1952, ס"ח 2.
(2) סעיף 6ב(א) לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת-חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ז-1967, ס"ח 517.
(3) צו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378) התש"ל-1970, הכרזה בדבר סגירת
שטח מס' 2/03 /ס' (מרחב התפר). ראו בצלם, ואליה לא תבוא: מניעת גישתם של פלסטינים לאדמותיהם שממערב למכשול ההפרדה באזור טול-כרם-קלקיליה, יוני 2004.
(4) סעיף 378 א לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, ס"ח 21.
קרוא וכתוב 
בלי לדעת ניחשתי נכון.
הבעיה בדברים הללו שהפתרון של נסיגה ישראלית מהשטחים הללו רק יחמיר שם את מצב התושבים. ועל כן כל המאבק בכיבוש שמנוהל היום על ידי ארגוני שמאל למינהם הוא יכול להיות הכל רק לא מוסרי.
הגענו לאותה נקודה שהדרך היחידה להשאר מוסרי זה להשאר שם ולבטל את כל מנגנוני ההפליה. פשוט לתת להם את חלקם בארץ הזאת.
זו היתה השאלה שכשלתי בה. כל השאר ידעתי, אבל זו – זו נשמעה לי כמו הגזמה.
היית חושבת שאחרי כל השנים האלה רוקנתי מעצמי כל ציפייה להומניזם בתוך ישראל, אבל לא….
תודה על פוסט ההבהרה וההסבר!
אבל מצד שני מבחינה פסיכופוליטית הזכות "לשוב" הפכה בעצם לזכות "לשבת".
ומה עכשיו?
זה הופך את המחסומים והקולוניות והאזיקים מפלסטיק והפלנליות לכשרות לדעתך?
אני באמת אשמח להבין פעם את הפסיכולוגיה (או את ה"פסיכופוליטיקה") של הקריאה שעל בסיסה מגיבים. במקרה הטוב כשקוראים לפני שמגיבים, זאת אומרת.
"מצד שני" של מה?
ואיפה מצאת כאן הכשרה של המחסומים, הקולוניות, האזיקים מפלסטיק והפלנליות?
לא נראה לי שאתה מגיב למה שכתבתי, בכל מקרה.
אני שמח שלא הבנתי אותך
אני כנראה קשה־הבנה. בשלט נמנות שלוש קבוצות שמסתמא השתייכות לאחת מהן היא תנאי מספיק, ואלו הן:
1. תושב ישראל
2. מי שמקום מגוריו באזור והוא אזרח ישראלי או שהוא זכאי וגו׳
3. מי שאינו תושב האזור ובידו אשרת כניסה בתוקף לישראל
פלסטיני שהוא תושב ישראל (כמו מרבית הפלסטינים אזרחי ישראל, מה שהיה קרוי פעם ״ערבים ישראלים״) נמנה על קבוצה 1. קבוצה 2 כוללת, אמנם, יהודים שאינם ישראלים, אולם רק אם הם גרים באזור. הקבוצה הזו אכן מפלה בין תושבי האזור היהודים לתושביו הערבים, תוך הפנייה לחוק השבות. אני מנחש שיש מתנחלים שאפילו אין להם אזרחות ישראלית (מעניין איך זה קורה), והכוונה הייתה להכליל אותם.
מכאן שגם תשובה 3 אינה התשובה נכונה.
אני מודה שהתשובה מבוססת רק על השלט ועל הגיון בסיסי, ואין לי מושג מה קורה בשטח. תקנו אותי אם אני טועה.
תודה על הערתך.
ראשית, הידיעה ב'הארץ' עם תצלום השלט, כפי שאומרת כותרתה, מדברת על צו האוסר על פלסטינים להיכנס לכבישים, לא למרחב התפר.
שנית, נשמט בפוסט מראה המקום לצו המכריז על מרחב התפר ומגדיר מי רשאי להיכנס אליו. אז זה תוקן: ר' הערה מס' 3 בסוף הפוסט.
שלישית אני מצרפת קישור לצו עצמו (זהירות: PDF!). סעיף 3 אוסר על כניסה למרחב התפר ושהייה בו. סעיף 4 קובע סייגים לתחולת סעיף 3, כשסעיף 4.1 קובע שהוא לא יחול על "ישראלי". "ישראלי" מוגדר בצו (סעיף 1, הגדרות):
"ישראלי" – כל אחד מאלה:
א. אזרח מדינת ישראל.
ב. תושב מדינת ישראל, הרשום במרשם האוכלרסין בישראל לפי חוק מרשם האוכלוסין,
התשכ"ה-1965, כפי תוקפו בישראל, מעת לעת.
ג. מי שזכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות, התש"י-1950, כפי תוקפו בישראל מעת
לעת.
כאמור בפוסט. והופך גם את התשובה השלישית בשאלון לנכונה.. מקווה שזה עונה לך.
נעמה, תודה על התגובה.
אני אולי לא קשה־הבנה, אבל באמת לא עמדתי על ההבדל בין השלט לבין הצו.
הצו שונה מהשלט, ואמנם הוא מסלק את דרישת התושבות בנוסף ליהדות (בפועל, נראה לי שממילא יהודי שמגיע לשם, אם אינו ישראלי ואינו תושב האזור, מחזיק או לפחות החזיק באשרת כניסה לישראל). אך עדיין, כיוון שסעיף 4.א.1 מחריג כל ישראלי כהגדרתו בסעיף 1, הוא ממילא מחריג גם כל אזרח ותושב של ישראל, ובכלל זה פלסטינים רבים. על כל אלה לא חל סעיף 3, ולכן תשובה 3 אינה נכונה. אולם סעיף 4.ב. הופך את הדיון עקר, כי אינני יודע מה קבעו מפקדים צבאיים.
לפחות עזרתי לתקן את מראה־המקום שנשמט.
הערה לשאלון: הוא משיג את מטרתו מצויין, כמו שאת מציינת, אבל כשאלון הוא לא משהו. אפשר תמיד לעבוד לפי האלגוריתם של 'ביחרו את התשובה שמעמידה את הפלסטינים במקום הגרוע ביותר'.
אללה ייסתור…
קיבלתי 100, אני מרגישה לא בנוח.
[…] זווית נוספת לעניין זה בבלוג המצויין של נעמה כרמי. […]