הפוסט הזה עוסק בשני נושאים שונים לגמרי. קורה.
בארה”ב קם ארגון חדש ששם לו למטרה את הסקסיזם בפוליטיקה. הוא יעקוב אחר התמקדות והערות סקסיסטיות כלפי מועמדות נשים בפוליטיקה. הקמפיין של הילארי קלינטון לווה ב”רעש לבן” מצד התקשורת, פרשנים פוליטיים ומעומדים אחרים, נכתב בבלוג של פרופסוריות פמיניסטיות למשפטים. לכן יש לברך על היוזמה שנועדה להשתמש בנתונים שייאספו כדי להתמודד ולשנות את האווירה המתירה התקפות על נשים. במהלך הקמפיין של קלינטון, המחאה הקולנית נגד הסקסיזם נפלה על אזניים ערלות. דוגמא אחרת היא הערה שהושמעה על-ידי שדרן הרדיו השמרן ג’ גורדון לידי כלפי שופטת בית המשפט העליון סוניה סוטומאיור: “נקווה שמושבי המפתח לא יתקיימו כאשר יש לה מחזור, או כאשר היא עומדת לקבל מחזור. זה יהיה ממש רע. אלוהים יודע מה נקבל אז”.
שתי הערות:
- אתמול דיברתי בפאנל על גירוש הילדים של מהגרי העבודה, בפני מועצות תלמידים, מוריהם ומנהליהם בהרצליה. שמתי לב שבנות היוו את מרבית התלמידים באולם. כששאלתי אם זה אכן כך או רק התרשמות שלי, נעניתי שבכל הפעילויות של המעורבות החברתית יש רוב לבנות. “אבל לכנסת הן לא מגיעות”, הערתי. יש לכך הרבה סיבות. אבל אחת מהן היא האווירה שבה נתקלת אשה כשהיא מתמודדת לתפקיד מרכזי, וגם כשהיא ממלאת אותו.
- אני לא חושבת שיש אשה דעתנית שלא נתקלה במתקפות מכוערות ואגרסיביות במיוחד, שלא ננקטות באותם טון ועוצמה כלפי גברים המתבטאים או פועלים באותו אופן. וזה נכון גם לרשת: דברים שנכתבים בידי נשים זוכים פעמים רבות לקבלת פנים ארסית הרבה יותר.
אז מה לא אהבתי?
קודם הדברים הטובים. לבד בברלין הוא ספר סוחף. כתוב בתנופה, קריא מאוד. אבל משהו הפריע לי. וכשניסיתי לחשוב מה הבנתי שזה מזכיר לי קצת כתיבה מגויסת. בסגנון הקומוניזם של פעם. יש טובים ורעים, שחור ולבן, והכתיבה מעוטרת בהמון סימני קריאה. הדמויות שטוחות, אין כניסה לעומקן ולמוטיווציות שלהן. ותנופת הכתיבה מביאה איתה גם סוג של שטחיות. גם כשיש תובנות חשובות ומעניינות לגבי החיים תחת המשטר הנאצי ומעלליו – הסופר לא מרשה לנו לנוח, להתעכב רגע. להרהר. הוא מיד רץ קדימה, עובר על זה ואיתו אנחנו. אולי זה קשור לכך שפאלאדה כתב את זה ב-24 יום. אם משווים את זה, למשל, לברלין אלכסנדרפלאץ, מבינים את ההבדל.
אז זה לא שזה לא ספר טוב. אבל זאת לא יצירת מופת. וככל שהרעש סביבו גדל מגיעים לקריאה עם יותר ציפיות וציפיות הן מתכון לאכזבה, כידוע. כשהתיישבתי לקרוא תמיד גמעתי את הספר בקלות עוד ועוד. אבל הוא לא היה מהספרים שחיכיתי להגיע הביתה לשם כך או לרגע פנוי כדי לעשות זאת. 671 העמודים שלו לא היוו מכשול עבורי, אבל אם אתם קוראים איטיים ומתלבטים אם ממש תחמיצו משהו אם לא תקראו את מה שכולם מדברים עליו עכשיו – אומר בזהירות שלדעתי לא.
קרוא וכתוב 
זה פוסט על דבר אחד בדיוק… ולא במקרה חיברת אותו..
אגב היום במדור הספורט של הארץ כתבה מתורגמת על הקשרים המיוחדים בין נאברטילובה וכריס אברט. זה שהיום השתיים חברות קרובות זה לא חדש וגם חברות בעת היריבות הספורטיבית בינהן אינה חדשה , אבל חדש למשל שהן היו טסות ביחד ודואגות שלא להעליב אחת את השניה לאחר הפסדים. גברים לא דואגים ככה. שאתה בצמרת אתה דורך על היריב שלך גם אם הוא חלש….זה נותן הסבר נהדר מדוע לנשים קשה להגיע לסוף של הפרמידיה כי צריך בדרך להוציא עינים אחד לשני…
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1187627.html
הא?!
כשנוח אז אומרים שנשים שונאות אחת את השניה, לא מפרגנות אחת לשניה, דורסות אחת את השניה וכו', ושזו גם אחת הסיבות לכך שהן לא מגיעות לתפקידי מפתח: כי הן לא מקדמות אחת את השניה ולא משתפות פעולה. מן הצד שני, כשנוח הן גם רכיכות שלא מסוגלות לעמוד על שלהן ו"להוציא עינים אחד לשני…"?!
רכיכה את אמרת.
אני לא אמרתי על נשים לא שונאות ולא לא מפרגנות ולא דורסות אחת את השניה. ציינתי משוה שראיתי היום ונותן הסבר אחד מתוך רבים לסיבה שנשים אינן מקבלות עדיין את חלקן בעולם שלנו.
אבל יותר מזה זה לא נאמר כביקורת אלא כעצה לשיפור…..
וכן בדרך צריך להוציא עינים אחד לשני.
אמנם אני רק בהתחלה, אבל אני די מזדהה עם מה שכתבת על לבד בברלין. בעיקר יש הרגשה (בינתיים) שהרעים הם אספסוף לא משכיל משולי החברה, מה שלגמרי לא נכון היסטורית.
לבד בברלין זו לא כתיבה מגויסת אלא סתם כתיבה שטוחה וקצת חדגונית. הוא כאילו מכוון לקורא לא ממש בוגר כמו רוב סרטי המיינסטרים האמריקאיים.
ואי אפשר בכלל להשוות אותו לברלין אלכסנדרפלאץ שהוא אחד הספרים הנפלאים שנכתבו אי פעם ואין בו שורה אחת בנאלית.
קצת מצחיק שהאגודה למלחמה בסקסיזם בפוליטיקה מתמקדת בהילארי קלינטון, שזכתה ליחס הוגן בסך הכל מה"תקשורת השוביניסטית", ולא דנה בקורבן אמיתי שרה פיילין ( הסיבות לכך די ברורות והמבין יבין). ובכלל מי שעוקב אחרי הפוליטיקה האמריקאית יכול לזהות את עלייתן המטאורית של נשים צעירות שמרניות, הדוגלות בערכי המשפחה המסורתיים, (אמא גריזלי mama grizzly) הן נתקלות ביחס מבזה מצד התקשורת המסורתית, בעיקר על ידי הנשים.
אם תיכנס לבלוג המקושר, שממנו נלקחה הידיעה, תראה שגם לשרה פיילין מתייחסים.
למה נשים שובנסטיות צריכות לקבל עזרה? שרה פיילין פוגעת בנשים כאשר היא: מתנגדת להפלות, וגם לרפורמה בבריאות הציבורית שמטיבה יותר עם נשים מאשר עם גברים כי הן עניות יותר מגברים.
הלוואי שבארץ נשים כמו ענת גוב היו מגבות את החיילת שהטורדה מינית ע"י רמון במקום לתמוך בציפי לבני שנותנת גיבוי מלא למעשיו של רמון. היה די משעשע לראות את ענת גוב שעשתה תעמולה פאטית למען ציפי לבני מקבלת כתף קרה מציפי לבני כאשר רונית תירות הציעה לשלול תקציבים ממוסדות תרבות שלא יופיעו באריאל כשענת גוב חתמה על עצומת השחקנים נגד הופעות באריאל.
ומה שרה פיילין עצמה אמרה בנושא (לקראת סוף הקליפ) ועוד כמה צימוקים.
http://www.metacafe.com/watch/fd-8ff27c87f0/jon_stewart_hypocrisy_now/
רציתי רק להעיר על הצד השני של המטבע שהנוכחות הגבוהה של תלמידות באותו אירוע מעידה עליו. לנערים, בגיל תיכון וגם לפני, קשה לא פעם להזדהות בפומבי עם עמדות הכוללות אמפאטיה לחלשים ומוחלשים. כאמור, זה הצד השני של אותו המטבע: לא כוחני = לא גברי.
במקרה זה מדובר במועצות תלמידים שהיו צריכות להיות נוכחות בארוע, ללא קשר לתוכנו, כך שנדמה לי שמדובר בייצוגן של תלמידות במועצות אלה, ועל כך גם שאלתי שם.
תודה על הפצת היוזמה על הלמידה מלקחי הילרי, נעמה. מתי מתחילים כזאת בארץ?
עדי,
אני מתייחסת לטיעון הפטרנליסטי שלך כאילו יש בנשים תכונות מושרשות שגורמות להן להשתרך מאחור (וזה בכלל לא משנה אם מדובר בפרגון יתר כפי שאתה טוען, או ההיפך הגמור) – חובת ההוכחה עליך, כמו גם להראות שהתכונות ודפוסי ההתנהגות הללו לא קיימים גם בגברים באותה המידה.
רונה
אני לא מודה באשמה .לא מדובר בטיעון פאטרנילסטי. אם הייתי אומר נשים לא מוכנות למורט עיניים ולכן אינן כשירות לתפקידים בכירים? היית צודקת. אני אמרתי בדיוק ההפך.
לנשים בהחלט תכונות ת מושרשות שעוזרות לכך שעדיין (והדגש הוא עדיין) אינן מצליחות לקבל גישה שווה למשאבי העולם.
למשל הן חלשות פיזית מגברים,מה שאפשר לגברים במשך דורות להכות אותן מתי שהן התחצפו ואו סרבו לקיים יחיס מין ואו העזו לצאת מהבית בלבוש לא צנוע. זה לא אומר שאני חושב שזה מה שצריך לעשות…. להפך. אפשר לנסות לזהות את הנקודות הללו ולהתיחס אליהן אם זה אלימות של גברים צריך לטפל בחינוך של גברים ובהענשתם אם החינוך לא עוזר (לא עוזר ..צריך בכוח).
הרי הנקודה הזאת שנשים אינן מוכנות במרוץ לצמרת לעשות הכל ומתחשבות במצב הנפשי רגשי של העומד ממולן (בדיוק כפי שנאברטילובה ואברט מספרות במאמר) זה תכונה שנשים תצטרכנה לשפר אצלהן. אין בזה שום דבר פאטרנליסטי.
ואין דוגמה יפה מזה מאשר הגברת קלינטון. ומי שרוצה להיות שרת חוץ של ארה"ב או נשיאה צריכה להיות מוכנה לעשות הכל אבל הכל ועוד קצת בכדי להגיע לצמרת, והיא עושה את זה.
נהניתי לקרוא את הפוסט ואוסיף לדברייך עוד שתי סיבות בשלהן איננו רואים בכנסת מספיק נשים.
1. נשים אינם אוהבות עימותים (כגברים), ופוליטיקה דורשת עימותים ומאבקים מתמשכים – על מקומך ועל עמדותיך. מכיוון שבמקורה הסביבה הפוליטית גדושה במגדר המתעמת באופן טבעי (טסטוסטרון), הן מסרבות לשלם לאורך זמן את המחיר הנפשי המיוחד הנדרש מהן ופורשות. הפתרון הוא כנראה ביצירת סביבה ותרבות פוליטית אחרת. אולי נבקש צירוף למדינות סקנדינביה…או לפחות נכריז על איסלנד כמדינה תאומה (:
2. כשסוף סוף נשים מוכנות לקפוץ אל הקלחת הן מגלות שהמצביעות אינן מתגייסות באופן מאסיבי כדי לקדמן, גם אם כל שנדרש הוא לשלשל פתק בשתיקה.
מי שמכיר את הספרות של ראשית ימי הקומוניסם ברפובליקות
העממיות של אירופה המזרחית מזהה מיד את הסיגנון.
סופרים – חלקם עם מטען פרובלמטי גויסו לכתוב – כאשר המטרה
היתה להשחיר את המשטר הקודם ולצייר את העם בעל הסגולות שנאבק
במשטר מרושע
פאלאדה הבין היטב מה נדרש ממנו וסיפק הסחורה
רוב הציבור במערב שכח את הג'אנר הזה
המולים מרוצים
קראתי את 'לבד בברלין'. אכן, הסופר סוחף וקריא מאוד. זו איכות די נדירה בספרים, שראוי להוקיר, ונעדרה מ 'ברלין, אלכסנדרפלץ" (שאני אישית לא הצלחתי לקרוא יותר מעמוד אחד בו)
המוטיבציה של רוב הדמויות די ברורה.
יש טובים ורעים? הכל שחור ולבן? א. זה לא מדויק. למשל, קומיסר אשריך, ש 'חזר בתשובה'. או קונו-דיטר, שהיה בתחילה פרחח אלים ומסיים בתור נער בעל תקווה לעתיד. או אנו קלוגה, שהיה סתם מהמר טיפש אבל לא אדם רע מהיסוד ב. אני חושבת שהמשטר הנאצי היה רע כמעט עבור כולם, לא רואה את הטוב בכל דבר, מצטערת.
ארתור כתב "המטרה
היתה להשחיר את המשטר הקודם ולצייר את העם בעל הסגולות שנאבק
במשטר מרושע" -יש צורך להשחיר את המשטר הנאצי? הוא לא השחיר את עצמו בעצמו? הספר הרי מבוסס על מקרה אמיתי, כנראה באמת היו בעם הגרמני כמה בעלי סגולה ששילמו בחייהם, הסופר לא היה צריך להמציא אותם.
בקיצור, מדובר על ספר ריאליסטי על גבול המותחן, הוא לא רומן פסיכולוגי ולא אמור להיקרא ככזה. מוזמן או לא, מדובר לדעתי ביצירת מופת.