קרוא וכתוב

בכתבתה במוסף הארץ על ההכחשה הישראלית של הכיבוש, מראיינת גיתית גינת את הפרופסורים יצחק שנל וצ’רלס גרינבאום. שניהם מסכימים, אפרופו התמונות שהעלתה עדן אברג’יל לפייס שלה, ש”התדהמה מתמונת פייסבוק הקטנה קשורה להכחשת התמונה הגדולה”. (וגם מסיטה את המוקד מהקורבנות הפלסטינים אלינו ומה שהכיבוש עולל לנו – נ”כ).

מכל התובנות המעניינות המובאות בכתבה אני רוצה להתמקד באחת. גרינבאום, פרופרסור אמריטוס מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, מדבר על האופן שבו המדיה החדשה תוכל אולי לסדוק את חומת ההכחשה (אם לא יווצר עודף מידע שאף הוא אוטם). הוא גם מזכיר שצריך להיות זהירים ביחס לטכנולוגיה של החשיפה, שעובדת לשני הכיוונים. ומוסיף:

זה גם פרדוקס שחברים בארגוני זכויות אדם מתלבטים ביחס אליו לאורך שנים, הרבה לפני יו-טיוב. מאז מלחמת העולם השנייה, והתיעוד המצולם שלה בידי הנאצים ובעלות הברית, יש עלייה בחקיקה בינלאומית בעניין זכויות אדם. מצד שני, אנחנו ממשיכים לראות זוועות בכל רחבי העולם. כפסיכולוגים חברתיים זה האתגר שלנו: איך ניתן לא רק לחוקק, אלא גם להפנים את הנורמות שמציגה החקיקה. תיעוד ביו-טיוב או בפייסבוק, לפחות באופן נקודתי, חושף את הפער בין התנהגות לחקיקה. על סגירת הפער הזה צריך לעבוד. עד שלא תהיה בציבור תודעה שאפשר לתרגם לפעולה, לא יקרה שינוי. לפעמים זה קורה מהר, כמו נפילת חומת ברלין, ולפעמים זה פשוט לא קורה לעולם. [ההדגשות שלי]

ברור שחקיקה זה לא מספיק (ולפעמים יותר מדי). גם כשהיא מלווה במנגנוני אכיפה, כמו בחקיקה פנימית, הם הרבה פעמים לא מופעלים. כך שהיא נהפכת כמעט לאות מתה. גם כשיש פסיקות בג”צ המדינה לא תמיד מקיימת אותן. ודאי כשמדובר במשפט בינלאומי, שאחת מנקודות התורפה שלו היא האכיפה.

חוקים לעולם לא יעשו לבד את העבודה של שינוי תודעה. לרוב חוקים משקפים נורמות חברתיות יותר משהם יוצרים אותן. משפט הוא יצור שמרני למדי בהתפתחותו. כמו הינשוף של מינרווה אצל הגל, פעמים רבות הוא מסכם את ההבנה של התקופה ולא מבשר אותה. באותם מקרים שבהם הקדימו החוקים, כניסוח של מצב רצוי חברתי, את הנורמות – נוצר פער שאכן יש לסגור. תקופת הביניים עד לסגירתו מייצגת בלבול נורמטיווי, שביטא אולי במיטב סגן נשיא ארה”ב ספירו אגניו: “הממזרים שינו את הכללים”. ואף אחד לא סיפר לי.

מבחינת שיח זכויות האדם, הגעה לערכאות משפטיות היא בעצם תבוסה. כי משמעותה שהפגיעה כבר נעשתה; שלא היתה הפנמה מספקת של הנורמות; שלא נמצא פתרון למחלוקת או לסכסוך בהסכמה או בפשרה. הניצחון הגדול של שיח זכויות האדם הוא דווקא באי-הגעה לשלב המשפטי. חינוך, חינוך, ושוב חינוך. וחינוך כבר אמרנו? אם הזכרנו את האחד בספטמבר. חינוך שיביא להפנמת הנורמות של כבוד לזולת ולזכויותיו; של הבנה מהי דמוקרטיה במובנה העמוק; של הכרה בכך שגם ליריבים ולאויבים יש זכויות. ובזכויותיהם של מי שנתונים לסמכותנו ולשליטתנו חובה עלינו לנהוג זהירות מיוחדת.

המדיה החברתית מאפשרת דמוקרטיזציה רחבה של מאבקים חברתיים. אמנם, בקרב שכבה מסוימת: גם כאן יש פערים דיגיטליים. אבל אם נתרכז לרגע בחיובי, היא מספקת ערוצים נוספים למחאה ופעולה ולגיוס להן. דמוקרטיה איננה רק שלשול פתק פעם בארבע שנים. היא כרוכה בדיון מתמשך וניסיון לשכנע; במחויבות פעילה וניסיון להשפיע על סדר היום וסדר העדיפויות של החברה שלנו; בתזכורת מתמדת שהאזרחים הם הריבון. תזכורת קודם כל לעצמנו, שאחריות רבה בצִדה.