חוק הנאמנות יחול על כל המבקשים להתאזרח בישראל. התאזרחות מוסדרת בסעיף 5 לחוק האזרחות, וגם היום דורשת הצהרת נאמנות למדינה. סעיף 5ג’ לחוק קובע: “לפני הענקת האזרחות יצהיר המבקש הצהרה זו: ‘אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל’”. החידוש הוא בתוספת “כמדינה יהודית ודמוקרטית”.
מדובר לטעמי בחוק מיותר וטפשי, שללא ספק נובט על מצע בעייתי ומדשן אותו כאחד. אבל תקיפת החוק כמקור כל רע היא טעות אופטית. הקושי נעוץ במקום אחר. שניים, ליתר דיוק: הראשון והמרכזי הוא קניית אזרחות מכוח שבות; השני – הגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (מבחינת אלו המתנגדים להגדרה). תיכף נבין למה.
כדאי קודם לראות מה החוק הוא לא, מבחינת תחולתו. החוק איננו “נגד ערבים”: ערבים שנולדים בישראל (שאחד מהוריהם אזרח) קונים אזרחות מכוח לידה, ממש כמו יהודים שנולדים כאן. החוק בהחלט יחול על בני זוגם, במידה שהם יינשאו לזרים שירצו להתאזרח כאן. אבל גם אם אני אחליט היום להינשא לזר שאינו יהודי – הוא ייאלץ להצהיר את אותה הצהרת נאמנות בדיוק אם ירצה להתאזרח. בפרשת סטמקה קבע בית המשפט העליון כי בני זוגם של אזרחים ישראלים אינם יכולים לקנות אזרחות (או זכויות אחרות) מכוח שבות כמו שזכאים לו בני זוגם של עולים. אגב, אחד הנימוקים של בית המשפט היה שזה יפלה בין אזרחים יהודים לערבים.
רגע, אמרנו חוק השבות? קבוצה גדולה שהחוק לא יחול עליה היא קבוצת העולים מכוח חוק השבות. יהודים, כמובן, אך גם בני משפחותיהם הלא-יהודים. וזאת משום שהם אינם מתאזרחים אלא קונים אזרחות כאילו נולדו בישראל. משום שביסוד חוק השבות עומד הרעיון שהוא איננו חוק הגירה אלא חוק שיבה, רפטריאציה.
על פרשת סטמקה כתבתי מאמר ביקורתי שלם שפורסם בזמנו ב’משפט וממשל’. לדעתי הפסיקה בסטמקה מנוגדת ללשונו של חוק השבות, שקובע בסעיף 4:
כל יהודי שעלה לארץ לפני תחילת תקפו של חוק זה, וכל יהודי שנולד בארץ בין לפני תחילת תקפו של חוק זה ובין לאחריה, דינו כדין מי שעלה לפי חוק זה.
ובסעיף 4א(א):
הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי”ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.
סעיף 4 הוא מעניין ובעייתי במיוחד, ומבטא את מעמדם המיוחד של יהודים בישראל, אף כי הוא כביכול חוק הגירה החל על מי שאינם אזרחים. אם כבר, ניתן היה לצפות שהעולים מכוח חוק השבות יקנו אזרחות כאילו נולדו בארץ. במקום זאת, החוק הופך את היוצרות וקובע כי מי שנולד כאן כאילו עלה. לא אכנס כאן לניתוח הארוך שערכתי באותו מאמר, לגבי סעיף 4 לחוק ולגבי הפסיקה בסטמקה, המייתרת אותו למעשה ו”מחוקקת מהספסל”, כמו שנהוג לומר באמריקאית. אני מפנה את המתעניינים למאמר, שבו אני גם מציעה פתרון חלקי על-ידי ניתוק הזיקה בין שבות לאזרחות, כך שלא תהיה קניית אזרחות אוטומטית מכוח שבות. זהו מהלך שיפתור כמה וכמה בעיות. לא רק את התסבוכת שנוצרה בסטמקה, של אפליה בין יהודים (עולים) ליהודים (אזרחים) בכל הקשור לאזרחות בני זוגם; גם את בעייתם של האזרחים הערבים שלהם מראש לא נתונה הזכות האוטומטית שבני עמם יהגרו לארצם; גם את הבעיה הדמוקרטית שנוצרת מהעובדה שמי שאך הגיעו למדינה ואינם מכיר את תרבותה, את מבנה משטרה ואולי גם את שפתה – זכאים מיד להצביע בבחירות. וכל זה יתבצע בלי לגעת בחוק השבות אלא רק ע”י תיקון של חוק האזרחות.
דרישה להצהיר נאמנות ממתאזרחים איננה בעייתית כשלעצמה, ונהוגה במדינות רבות. הקושי הראשון כאן, כאמור, הוא שיש קבוצה גדולה מאוד של אנשים שלא נולדו בארץ אלא היגרו אליה, למעשה, ועל אף זאת אינם מתאזרחים אלא קונים אזרחות ולכן הדרישה לא חלה עליהם. לו כולם היו מתאזרחים, כפי שהצעתי באותו מאמר, היתה הדרישה שווה ומופנית לכולם, כמו תנאים כלליים אחרים להתאזרחות.
ומה לגבי “יהודית ודמוקרטית”? גם כאן, כעיקרון, אין בעיה בכך שמדינה תדרוש מהמבקשים להצטרף אליה הצהרת נאמנות למאפייני היסוד שלה. הגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא נתון קונסטיטוציוני. הרבה יותר בעייתי הוא האיסור לרוץ לכנסת על מי שלא מקבל את זה. מה עם מי שמבקשים לשנות את הגדרתה כ”יהודית” באופן דמוקרטי? כתבתי על כך בהרחבה בעבר ולא אכנס לכך שוב כאן. מי שרואים בהגדרת ישראל כיהודית ודמוקרטית הגדרה בעייתית ברמה העקרונית – צריכים להפנות את מרצם נגד ההגדרה החוקתית הזאת (והרבה לפני חוקי היסוד, קבע אגרנט בירדור שהיות המדינה יהודית היא “נתון קונסטיטוציוני”), ולא לדרישה להצהיר לה אמונים ככזאת.
כשלעצמי אני סבורה שהשאלה אם יש סתירה בין יהודית לדמוקרטית תלויה בהגדרה שניתנת ל’יהודית’. פרשנויות מסוימות (כמו מדינת הלכה) יסתרו דמוקרטיה ופרשנויות אחרות, שאני תומכת בהן (כמו צביון תרבותי-לאומי) – לא. כך שאין סתירה עקרונית אף אם יש מתח ברמת המימוש. אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד.
כמובן שעדיין ניתן לומר, וזאת אעשה, שמבחינה פוליטית החוק אינו נחוץ, מטופש ויגרום למתח מיותר. אבל הרבה יותר בעייתית בעיני, ובעיקר מיותרת, היא דרישת נתניהו מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הם צריכים להכיר בישראל. אופייה וצביונה של ישראל הם שאלה פנימית של אזרחיה, וממילא ייקבעו על ידם ועל ידם בלבד, כריבונים.
"הם צריכים להכיר בישראל. אופייה וצביונה של ישראל הם שאלה פנימית של אזרחיה, וממילא ייקבעו על ידם ועל ידם בלבד, כריבונים."
בדיוק. מעולם לא הבנתי את התביעה "להכיר במדינה כיהודית". אם רוב אזרחיה יהודים, המדינה יהודית. לטעמי התביעה הזו פירושה אחד – אנחנו נדרשים להסכים שגם אם יהודים יהפכו בדרך כלשהי למיעוט במדינה, יש להם זכות על-דמוקרטית לקבוע את אופייה ולכפות אותו על הרוב. לחילופין – יש למדינה הזכות לנקוט בכל צעד אפשרי כדי למנוע שינוי דמוגרפי שכזה (נגיד על ידי סילוק לא-יהודים עודפים מתחומה בכדי לשמר את המצב הדמוגרפי.
אגב, את Legislating from the bench יש לדעתי לתרגם ל"לחוקק מהכס", שכן בעברית אנחנו אומרים "כס המשפט" ולא ספסל המשפט. לא?
[…] במשפטית ישראלית, שליהודים יש זכויות יתר. רשמית, כפי שמציינת היטב נעמה כרמי, העולים אינם נחשבים למתאזרחים; הם נחשבים, מכוח חוק […]
על פי אותה שיטה (ליברמן & נתניהו) אפשר לדרוש מכל אחד שיצהיר שהריבון במדינת ישראל הם הרשויות ולא אלוהים,
עובדה שהיא בוודאי נכונה אך נועדה לנגח את הדתיים.
[…] bill sound too much racist – gets a pass and does not have to pledge anything. As Na’ama Carmi pointed out (Hebrew), olym are not considered to be new citizens; the Law of Return considers them to be […]
מסכים למדי עם הנאמר מלבד הפסקה האחרונה, וההתייחסות לדרישה להכרה כמדינה יהודית, ע"י אבו מאזן. אני לא חושב שיש קשר בין הדברים, ואין צורך לחבר בין פוליטיקה פנימית לפוליטיקה של משא ומתן.
הדרישה להכרה ע"י אבו מאזן מהווה משקל נגד מדוייק והולם לדרישה של אבו מאזן להקפאה מוחלטת של בניה בהתנחלויות. וויתור כזה מצד ישראל, מהווה למעשה וויתור מראש על אחת מסוגיות המחלוקת. היות וגם לאבו מאזן ברור עד כדי 90% כיצד יראו הגבולות, ההתעקשות על הנקודה היא אחת – לשבור את הנרטיב של "ארץ ישראל השלמה" או לכל הפחות של הנרטיב שמקנה ליהודים זכויות בשטחים אלו, ולגרום לכך שממשלת הליכוד תכיר בכך שזכויות היהודים ביהודה ושומרון כפופות לצורך המדינתי הפלסטיני.
בצורה שקולה, המטרה של ההכרה באופיה של מדינת ישראל, היא לגרום לשבירת הנרטיב הפלסטיני בדבר זכות ראשונים על שטחי ישראל, והתנערות של ההנהגה מנרטיב של גאולת המולדת הפלסטינית באמצעות זכות השיבה. הנרטיב הזה עודנו חי ובועט לא פחות מאשר הנרטיב של "א"י השלמה" בימין.
מי שתומך בהקפאת ההתנחלויות כצעד מקדים למשא ומתן, עליו לתמוך בצורה שקולה גם בדרישה ה"מוזרה" של ביבי.
נדמה לי שיש היתממות מסוימת באמירה שהחוק איננו “נגד ערבים,” שכן האפקט הוא בעיקר על ערבים. בנוסף, יש חשש לדעתי שהחוק יהווה תקדים שיוביל להצהרות נאמנות גם לאזרחים.
בלוף.
למה הבלוף דומה?
לאותם אירועים בהם קיצונים הינדים בונים את פסלי השיווה-לינגא (אברי המין הזכריים) מול המסגד כדי שכשאר המתפללים המוסלמים ישתחוו למכה, ימצאו עצמם משתחווים בפני איברו של האליל ההינדי.
ואז בא הסניגור ואומר: הודו היא הינוסטן, וראוי וטוב לבנות מקדשים. התכלית, בהחלט ראויה. אך אינני סבור שמבחינה פוליטית היה ראוי לעשות זאת דווקא במיקום הזה. אין כל סתירה עקרונית בין בניית הפסלים, לבין היותה של הודו מדינה ליברלית ודמקורטית. גג איזו "חריקונת" פוליטית.
אלא מאי? בדיוק לשם כך נבנה שם המקדש, ולשם כך חוקק החוק: הרוב הגזעני מפנה אצבע משולשת אל המיעוט. לא מסתתר כאן מעשה ראוי, או מותר, שבמקרה אינו הולם בנסיבות מקריות כלשהן. ולא מסתתרת תכלית ראויה, או הולמת, שבמקרה לא מתאימה מבחינה פוליטית (ולא – תכלית המעשה אינה מה שמגלים ב"הערת פסיקה", אלא משמעות מעשה החקיקה בזמן ובמקום בו נעשה).
החקיקה פסולה משום שהיא גזענית, משפילה, מתריסה, ומדירה. כאמור, אלו אינן תכונות מקריות שנלוות אליה, זהו הדבר עצמו.
1) יש לבטל במהירות את הפרקטיקה שהמעבר מלא אזרח בכלל לאזרח ישראלי מלא נעשה תוך שניות ספורות. גם אזרחות לפי חוק השבות, גם אזרחות בכל דרך אחרת יחייבו כניסה מסודרת ברשות, הוצאת תעודת תושב, חמש שנים רצופות של תושבות והתנהגות למופת, עמידה בבחינה וטקס של שבועת אמונים או הבטחת אמונים למדינה וסמליה. כיום דרך קבלת האזרחות הישראלית מוזילה את המעשה ומאיינת לכולם את כל העניין כולו.
2) מדינת ישראל צריכה להגדיר עצמה כמדינה יהודית במשאל עם. הסכמה פלשתינית לכך ערכה פחות מקליפת השום. בשניה הראשונה אחרי נצחון צבאי מכריע של מישהו על ישראל לא יהיה להסכמה זו כל ערך. המחשבה שללא כח צבאי ברוטלי יהיה ערך לפיסת נייר כזו היא בעצם טענתם של ברית שלום ויורשיה עד לרגע זה. מכאן קביעתם שאין צורך בכוח כזה. משונה הדבר שיורשי התיאוריה של "קיר הברזל" הופכים אותו לקיר של נייר, ויש לגישה זו שורשים עד ל"צרטר" של הרצל, בניגוד לריאליזם האכזר של מפא"י קודמיה ויורשיה. אבל זו אינה הדפיקות היחידה של מטורפי הימין.
[…] יותר טוב, וגם שהיא כתבה אותו כבר לפני מספר ימים. אז הנה כפרתי. –עזבו, אל תענו על זה. […]
איילת שחר ("מוח בורח" שמלמדת בצפון אמריקה) כתבה על זה במאמר מצויין על אזרחות בישראל, שבעצם המבנה של חוק השבות הוא כזה שלאלה שהם בעלי פוטנציאל לקבל אזרחות יש מעמד חזק יותר מאשר לאזרחי הארץ, שרק מחזיקים בפיקדון כדי להיות יכולים לתתו בבוא היום לשבים.