בשיווק ומיתוג עצמי נהוג לתת בהתחלה שירותים בחינם, או במבצע מיוחד, על-מנת להיכנס לשוק. לקבל הזדמנות להוכיח את כישורייך המקצועיים, לעשות לעצמך שם ולקוחות. אף אחד לא ממשיך לעבוד בחינם. כי המטרה שלו, הרי, היא גם להתפרנס.
אבל כמו שאומרים, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. או לפחות כך חושבים מי שפונים אלינו בבקשה שנכתוב עבורם בחינם. הם, כמובן, בטוחים שהם מציעים לי את דיל המאה. הם אמנם לא משלמים במטבע קשה, אבל הם משלמים: הם הרי מפרסמים אותי. אזכה לחשיפה. אולי ליותר תעבורה לאתר שלי.
רק שכאן זה לא איזה סטרטר שבעקבותיו מגיעות הצעות לכתוב בתמורה. לא, כאן ההצעות ממשיכות להגיע לכתוב בחינם. והם ממשיכים לחשוב שהם מציעים הצעה שאי אפשר לסרב לה. כי ההנחה היא שאני זקוקה להם ולכן אשמח לקבל פרסום וגם לשלם אתו במכולת.
ובכן, לא. למען האמת, יש כאן עסקה שבה שני הצדדים זקוקים זה לזה. באותה מידה שהכותבת זקוקה לקהל הקוראים שהם מספקים לה, הם זקוקים לתוכן שלה. אולי אפילו יותר. כדי שקהל הקוראים ייכנס אליהם. למה כאשר מדובר באתר מסחרי, שאינו פועל לשם שמיים אלא מרוויח או מתכוון להרוויח, הוא מצפה לקבל ללא תמורה את התכנים שמאפשרים לו להרוויח? איפה יש עוד מודל עסקי כזה?
זה הצד הפחות מלבב של החינמיות באינטרנט, שבשבחיה נכתב רבות. בין אם אתוס, בין אם הרגל שהשתרש, כמעט בלתי-אפשרי היום לגבות כסף (מהגולשים) עבור תכנים המתפרסמים ומופצים באינטרנט. יתכן מאד שבעתיד זה ישתנה. שיתפתחו מודלים חדשים ולא מוכרים כיום. בינתיים, המודל העיקרי הוא של פרסום; בין אם כפרסומות ישירות בין אם כחסות. כדי לקבל פרסומות זקוק האתר לכניסת גולשים שייחשפו אליהן, ולשם כך הוא מציע להם תכנים אטרקטיוויים. בין השאר, בעזרתי. מדוע, אפוא, הוא חושב שהוא לא צריך לשלם על זה? מדוע הוא משלם לכל הספקים – על שם המתחם, על האכסון, על העיצוב, על העריכה – ורק מספקי התוכן הוא סבור שמגיע לו לקבל שירות חינם אין כסף?
מי שחשבה שזה נשאר באינטרנט – טועה. זה זולג לתקשורת הממוסדת, שגם כך נמצאת בתהליך הזה מזה כמה שנים. דבר אחד הוא שאנשים רוצים מדי פעם לפרסם מאמר דעה בבימה שהעיתון מקצה לשם כך, ודבר אחר הוא כשהעיתון עצמו פונה אליהם לכתוב אצלו אך מצפה שיעשו זאת ללא תמורה. או שרוב מדור הדעות שלו מבוסס על כותבים כאלה, המקבלים קרדיט קטן בתחתית מאמרם, המשמש בדרך-כלל גם כסוג של “גילוי נאות”. הכותבים מוכרים את מרכולתם ומקדמים את האינטרסים שלהם, והעיתון חוסך תשלום לכותבים קבועים. פובליציסט הוא היום עיסוק הולך ונעלם. כמעט ולא קיימים מי שתפקידם הוא לקרוא, להרהר, להעמיק, לשוחח עם מקורות ולהפיק מאמר דעה מבוסס. לכולם הרי יש דעות. אז למה שנשלם למישהו על זה? נשתמש במי שהוא ממילא כתב בעיתוננו, באותו מחיר, או נפתח את המדור לכל דיכפין. בחינם, כמובן. או תמורת פרוטות. התוצאה היא שלהוציא חריגים מזדמנים, מדורי הדעות הפסיקו להיות רלוונטיים. למרות שלכאורה זה אמור להיות אחד היתרונות היחסיים של העיתונות על-פני האינטרנט. את החדשות המתפרסמות היום בפרינט הרי קראנו כבר אתמול און-ליין. מה שאנחנו מבקשים הן הרחבה והעמקה. פובליציסטיקה; כתבות רציניות; תחקירים. עניינים שאנשים הכותבים כתחביב יתקשו להרים. במקום זה מספרים לנו בתקשורת על הקמפיין הוויראלי האחרון בפייסבוק.
אורית עריף כתבה לפני חודשים אחדים אצל ולווט על פנייה שקיבלה לאייר עמוד חודש בלוח שנה שהופק כפרוייקט מיוחד בעיתון אחד. ללא תמורה, ציין הפונה. אורית המוכשרת כשד סירבה והבהירה שהיא איננה מבצעת עבודה ללא תשלום. רק כדי לשמוע שהיא העשירית שאליה פונים אבל הראשונה המסרבת. שואלת אורית: איך מעיזים עורכת המוסף והכתב המפיק את הפרוייקט, שפנה אליה, להציע לאנשים עבודה ללא תשלום? ולא פחות חשוב: "ואיך מעיזים קולגותיי שבחרו לאייר את הפורטרטים לכרות בכזו גסות את הענף שכולנו יושבים עליו?! הרי היינו כבר בסיפור הזה, והפלא ופלא זה ממשיך לרדת יותר ויותר נמוך." מה הלאה?" היא שואלת, ואף עונה: שתמיד קיימת אפשרות שהיוצרים ישלמו למו"ל תמורת הקרדיט הנחשק.
הנה כי כן, מה שנהוג לעשות בתחום העיצוב לסטודנטים – להציע להם לעצב בחינם כדי לרכוש מוניטין – מתפשט כאש בשדה קוצים גם למעצבים (וכותבים) מנוסים ומקצועיים. שהשקיעו שנים ארוכות וממון רב בלימודים, כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד ממקצוע שהם אוהבים.
אורית שמה את האצבע על נקודה חשובה מאד: כל עוד יהיו כאלה שיסכימו לכתוב ולאייר בחינם, התופעה תימשך. הביזיון של עיתון שמקבל שער כפרסום אבל מציע למאיירים שלו 150 ש"ח יימשך. הביזיון של עורכים ראשיים שנמדדים ע"י המו"לים שלהם בפרמטר אחד: כמה יצליחו לחסוך ולקצץ – יימשך. (חשבתם פעם למה הכתבות במוספים כל כך ארוכות? זה בין השאר חוסך כסף. פחות כותבים שצריך לשלם להם).
ומכיוון שתמיד יהיו כאלה שיהיו מוכנים לעשות זאת בחינם, הדרך לשים לכך סוף היא שדווקא הכותבים (והמעצבים) המבוקשים והמובילים יסרבו לבקשות האלה. ויבהירו שכמו שהמבקשים מהם לא עובדים בהתנדבות – גם הם לא. שנחמד מאד לקבל מחמאות, אבל הם מצפים לקבל תמורה. לא בפרסום. בתשלום.
בלי להפריז, לעניין הזה יש פוטנציאל לאיים על עתידה של התקשורת. וכשחושבים על תפקידיה היותר חיוביים וחיוניים, גם על היכולת שלנו לקבל מידע אמין, מעמיק, שאפשר לקבל החלטות מושכלות על-בסיסו. מפני שאלה תלויים בכך שאנשים יוכלו להתפנות, להשקיע ולהתמקצע כדי לכתוב את הדברים האלה, תוך התחייבות לדיוק ולאמינות.
שיהיה ברור: אני לא קוראת כאן לאנשים להפסיק להתנדב. אני עצמי כל חיי נתתי מעצמי בהתנדבות למטרות ראויות. וכאלה יכולות להיות גם באינטרנט. גם את הבלוג שלי אני לא כותבת כדי להרוויח. אבל כשבא אתר מסחרי לחלוטין, ושולח אלי עורכת שמקבלת שכר עבור עבודתה (ובצדק) להציע לי לכתוב עבורם בחינם, כדי להרוויח על הכישרון, המוניטין והזמן שלי – מצטערת, זה קובע שיאים חדשים לחוצפה. אתם עובדים בחינם? גם אני לא.
קרוא וכתוב 
ראשית, גילוי נאות: ביקשתי לא פעם מבלוגרים רשות לפרסם בחינם פוסטים שהם פרסמו בבלוגים שלהם. לא זכור לי, וקשה לי להאמין שזה קרה, שביקשתי ממישהו לכתוב במיוחד בשבילי בחינם. ועוד גילוי: הבלוג שלי מתפרסם ברשיון cc-by-sa, שמאפשר לכל מי שרוצה בכך לקחת ממנו תכנים בחינם. עד כה, מעטים עשו בזה שימוש.
הפתרון לבעיית המו"לים שמבקשים לכתוב/לצלם/לאייר להם בזול או בחינם אינו שהמוצלחים והמוכשרים יסרבו לכך, כי תמיד יבוא מישהו פחות מוצלח או יותר טרי שיעשה את זה במקומם. הפתרון יכול לבוא ביצירת איגוד מקצועי, שיחרים כלי תקשורת שיבקשו זאת ויוצרים שמשתפים עם זה פעולה. ובמצב השוק, יכול להיות שגם זה לא יעזור.
כן, איפה "כוח לעובדים" כשצריכים אותם. כמובן שזה לא יעזור: הרי בתחום התקשורת הממוסדת, שהיא הרבה יותר מתוחמת ומאורגנת, שברו את הארגונים ועובדים על חוזים אישיים. איש איש לנפשו.
הבעיה איננה בבקשה לפרסם פוסט במקום אחר ללא תשלום (הבעיה היא כשלא מבקשים..). אבל היום יש טרנד חדש: אתרים מסחריים שמציעים לך לפתוח בלוג אצלם. אתה תכתוב בחינם (זה בלוג), והם יספרו את הכסף.
אני כבר הפסקתי להתעצבן. בכל פעם פונים אלי בבקשה כזו, אני קוטע את השיחה בשלב די מוקדם, ושואל כמה הם משלמים. כשהם מתחילים לגמגם שזה בלי תמורה אני מסביר להם שאני מתפרנס מכתיבה ושכתיבה ללא תשלום כורתת את הענף עליו אני יושב. משום מה, בדרך כלל הם יוצאים מאד פגועים ולא מבינים מהשיחה הזו.
הפתרון היחיד האפשרי לטווח ארוך הוא התאגדות. אם זה לא ריאלי, אז המצב פשוט לא ישתנה.
בדיוק כמו שבסדנאות היזע של המאה ה19 דבר לא השתנה עד התאגדות העובדים, כי אז תמיד ניתן היה לסמוך על כך שימצא עובד שיהיה מוכן לקבל את השכר הבלתי אפשרי המוצע לו (לא כי הוא רוצה כי אחרת אין לו כלום).
כנראה שגם שוק הדעות אינו חסין מפני הג'ונגל הכלכלי הזה
אני מאד מסכימה איתך, ואף סרבתי לאותה עורכת וגם ללא מעט פניות אחרות בשנה האחרונה. כי, היי, למה לי לתת לכם במתנה, לאתר המרוויח כסף מכניסות של קוראים ע'ע' פרסום, את הכתיבה שלי, התוצר שלי ואיך אתם בעצם לא מתביישים לבקש?
והנה – גילוי מביך משהו – לפני לא הרבה זמן פנו אלי בהצעה דומה והיא כל כך מפתה שאני באמת מתלבטת, כי גם אם לא אקבל תשלום עבור כתיבת הבלוג שלי בעוד חלל וירטואלי אני גם א. לא מחוייבת ל כ ל ו ם וב. עשויה, אני חושבת, להרוויח דרכה ודרך מיקום נוסף של הבלוג הרבה הזדמנויות, הצעות, עולמות חדשים ואני, האמת, מאד מתלבטת. אני לא מוכנה שתהיה פרסומת בשטח של הבלוג באופן חד משמעי אם לא אני יוזמת את המהלך, אני לא מוכנה לתת במתנה לדומיין מסחרי עסקי את "הסחורה שלי" כמובן, מספר הקוראים שלי משמח אותי ומספק אותי בהחלט ומצד שני, אני לא שוכחת שאת אחת ההצעות המשמחות בחיי, לכתוב את הטור שלי בידיעות – בשכר כמובן – קבלתי מרענן שקד, אחרי שהתוודע לבלוג שלי ברשימות.
ובהזדמנות, עוד שאפו אחד גדול ועקרוני ליוזמי ומתחזקי רשימות – אורי ירדן ודני על דרך נקיה מאינטרסים וחמדנות. על שצלחו ועברו שנים כה רבות בלי לערב פרסומת אחת בתכנים של כולנו. אלופי המוסר והכוונות הטובות.
אני מבקש מהרבה אנשים לכתוב לעבודה שחורה בהתנדבות, כי גם אני בעבודה שחורה בהתנדבות, ולאתר אין שום הכנסות, לא מפרסומות ולא משום דבר.
לא המצאתי את הגלגל, יש דברים כאלה בעוד אתרים קבוצתיים כמו במחשבה שנייה הצעיר מאיתנו, העוקץ הוותיק מאיתנו ועוד.
אני חושב שדווקא המודל של המוני בלוגים אישיים, מובחרים ככל שיהיו (וזה שכאן הוא אחד מהם) הוא בעייתי אם הכותבים רוצים לא רק לחלוק מתובנותיהם אלא גם להשפיע על איך שהחברה נראית. כבודדים הבלוגרים הם חלשים מאוד, ביחד הם יכולים להיות חזקים, כי הם ייצרו מוצר מעניין מאוד שיוכל להוות תחרות לאתרי תוכן מסחריים גדולים.
אם זה יצליח – יבוא גם השכר ההוגן (מודל שקוף ז"ל).
לצערי האינדיבידואליזם מקשה על צבירת כוח של כותבים מרובים ברשת. כל אחד בונה לו בית אישי לפי טעמו עם קהל קוראים לפי טעמו, וזהו.
אין לי שום בעיה עם אתר שפועל כולו על בסיס התנדבות. הזכרתי זאת בסוף דברי. הרי גם רשימות היה כזה והבלוג שלי הוא חלק ממנו.
יש לי בעיה עם אתרים מסחריים, כשמי שפונה אלי מקבל משכורת, זעומה ככל שתהיה, והבעלים מתכוונים להרוויח. ואילו את העבודה שלי בצורת תכנים הם מצפים לקבל בחינם. וזה קורה גם בעיתונות היום.
אם זה עובד, זה עובד. זה אולי לא הוגן אבל הם נותנים לך חשיפה ולא מוכנים לשלם (את אכן לא חייבת להסכים).
זה כמו התלונות על המוצרים המיובאים- למה מחירם לא יורד כשהדולר צונח? אף אחד לא חייב כלום. אין גופים תחרותיים שמורידים מחירים אז אין ליבואנים שום סיבה להוריד מחיר אם אף אחד אחר לא מנצל את הדולר בשביל לעשות מבצעים מפתים.
מגיע לכם. בזמן שהלכתם להפגין בבלעין, להחרים את המתנחלים, להגיש תלונות לבג"צ, לדאוג לגדעון לוי, להשטין את בן דרור ימיני, להשכיח את משפחת בכרי, לרדוף את משפחת הרוצח יגאל עמיר, גנבו לכם את המדינה ופרקו את ארגוני העובדים ואת ההסתדרות הכללית. בין המפרקים ידידכם שעבר לעבוד אצל שוקן, יוסי שריד והאם הגדולה, הזועפת, שולה ששלושת בניה הם הדוגמה המובהקת לציונות שהיא קדמה.
הנה תלמידים מפגינים בעד ספר לימוד חצי ציוני חצי פלשתיני, כשבראשם צועדים עבדי שוקן, שונא העובדים המאורגנים מאז היוולדו. תשאלו אותם תלמידים
האם זה נכון שצריך את העשירים כי הם נותנים מקומות עבודה לפועלים
ותראו מה התשובה, בעצם כמה מהקוראים והכובתבים בלוגים כאן בשכנות חושבים שזה שקר וכזב?
מסכימה עם כל מילה. גם לי הציעו לא פעם לכתוב למקומות רווחיים תמורת גרושים (וזה אפילו לא היה בחינם) וסירבתי בנימוס.
הבעיה היא לא רק עם המחייה של מי שכותב, הבעיה היא גם בתוצר הסופי. עיתון שנכתב ב'התנדבות' הוא עיתון רע, ולא רק בגלל שאפשר לגייס ככה רק כותבים סוג ג'. גם בגלל שמי שכותב בחינם, לא כותב בהתנדבות – הוא כותב מהפוזיציה. הוא כותב כדי לקדם משהו. כתיבה חינם היא כתיבה רווית אינטרסים
נעמה שלום,
אני מסכים עם איתי אשר. המודל החיובי, הוא המודל של שקוף ז"ל.
המודל שנגדו את מתמרדת, הוא מודל שבו כמה יזמים חרוצים מנסים לנצל עובדי-חינם. לדעתי אין מה לחזור למודל הזה. כיום העיתונות אינה מרוויחה כמו שהרוויחה פעם. העיתונות המודפסת במשבר. כך שאיגוד עובדים לא צליח לשפר משמעותית את המצב.
במקום זה, יכולים העובדים להתאגד ולהקים להם עיתון-קואפרטיב משלהם. זה היה הרעיון מאחורי שקוף. לדעתי כיום ניתן לעשות זאת ביתר הצלחה. בשקוף צברנו מספיק ניסיון, ויש ארגונים שיודעים לסייע להרים כזה ארגון (אז לא הכרנו את הארגונים הללו). אומנם היו לנו שגיאות, אך למדנו מהם, ומאז היתי שותף בהקמת ארגון אחר. כמו כן, בתנועה לדמוקרטיה ישירה, כבר צברנו ניסיון עם כמה אירגונים כאלו, ואני אשמח לספק את היעוץ, חינם אין-כסף למטרות נעלות (אם הפרויקט יצליח כלכלית, תשורה תודה לא תזיק).
כדי להצליח צריך, שנים-שלושה אנשים חרוצים ויוזמים (עדיף נשים, כיוון שמחקרים מראים שיש להן בינה-קבוצתית משופרת), בעלות רוח דמוקרטית שיהיו מוכנות להניע את המפעל הזה, ועוד כמה עיתונאים/עובדים. בהתחלה כולם ירוויחו מעט, אך בהמשך, בעבודה נכונה, לדעתי ניתן יהיה להרוויח בצורה נאה.
היתרון הגדול של ארגון כזה, הוא שניתן לגייס אנשים טובים, שפועלים מתוך אידאלים, ומתוך שיתוף פעולה, ליצירת מוצר טוב ומעניין.
אין שבוע שבו אני לא מקבל בקשות לשימוש בתמונות שצילמתי בבלוג הגרפיטי. כשמדובר באתר מסחרי אני תמיד מסרב תוך שימוש במשפט שאני מחזיק כבר (לצערי) כטמפלייט:
"תודה רבה על ההצעה הנדיבה להכיר בכישורי תמורת קבלת תוצרים בחינם. לצערי אאלץ לסרב משום שאני מאמין בכלכלה הישנה, וחושב שעל עבודה טובה צריך לשלם בכסף, ולא בקרדיט"
והכי מקומם זה לקבל הצעות כאלה מאתרים מסחריים גדולים.
נעמה וחלי,
יש כאן נקודה מסוימת שקשורה לכותב יותר מאשר לאנטרס של אותו גוף המשתמש בשירותי הכתיבה ללא תשלום. ברגע שהכתיבה נובעת מתוך צורך עמוק להעביר מסר, לעורר מודעות או לזעוק זעקה, ואת רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים (במקרה שלי נשים), ה"עלבון" ותחושת האי צדק מתגמדים. אני לא יודעת בדיוק לאיזה גוף כיוונתן את דבריכן, אך בכל מקרה אדבר על המקרה הספציפי שלי – כשהמגזין "סלונה" פנה אליי לכתוב בו, הוא לא הציע לי תשלום, רק במה לפנות בה לנשים ולהשמיע את קולי ומסריי. אז נכון, יש בזה משהו צורם, כי אני משערת שאף אחד שם לא עובד בחינם. אולם, כשרציתי לעורר מודעות למאבקה של ורד לב כנגד תופעת גילוי העריות, העורכת של סלונה שמחה לתת במה לריאיון עם ורד, ולכתבות לא פשוטות בנושא גילוי עריות והתעללות מינית. הכתבות סייעו להגברת מודעות להפגנה שעמדה להתרחש בנושא התעללות בילדים, וזה היה עבורי שווה יותר מאשר משכורת שלמה. הבמה הפתוחה הזו היא לגמרי לא מובנת מאליה בנושאים שהתקשורת לא מתלהבת לדבר עליהם. כשאת מנסה להביא קולות מתוך החוויה הנשית -גופנית, למשל, ומתוך הפשעים השקטים יותר הנעשים בנשים, אין הרבה במות פובליציסטיות לקולות אלו. כשפניתי לעיתונים למשל, כדי לעורר מודעות לאותה הפגנה, רק עיתון הארץ הסכים לתת במה למאמר דעה בנושא, אך כמובן שגם הוא לא מיהר לשום מקום. הפרסום נדחה ונדחה במשך שבועות, עד שהודעתי שאני מוותרת עליו, ומסרתי את המאמר לעורכת ב"סלונה", שפרסמה אותו תוך יום יומיים.
מאמר בנושא מצוקת יולדות שהן קורבנות לתקיפה מינית , למשל, הוא מאמר שעדייין קשה מאד להביאו לפרסום בעיתונות, או אפילו במדורי הבריאות. אני באופן אישי נאבקת כבר זמן מה על פרסום מאמר כזה, ולמרות שהנושא הוא לא נושא "הזוי" , אלא תופעה מוכרת בתחום הטיפולי והרפואי, אין שום עניין לעורכים שונים להביאו למודעות ציבורית, ולבקר את הצוותים הרפואיים בהזנחתם את המצוקה הזו. לסלונה כמובן, לא היתה בעייה לחשוף את הנושא הזה, ובכך לסייע לנשים להיות מודעות לפגיעות אפשרית או להבין את עצמן טוב יותר לאחר לידה שנחוותה כטראומה.
לכן, כשאני מניחה על כף המאזניים את המחיר של כתיבה ללא תשלום, ואולי את הנזק היחסי לכותבות אחרות, אל מול התועלת לנשים, והחשיבות בהשמעת מסרים וקולות מושתקים (או שאינם נשמעים מספיק), אני לא בטוחה שהנזק גדול מהתועלת.
נעמה מגיעות לך מחיאות כפיים סוערות על מה שכתבת, אבל…
האבל מתייחס למציאות, לא לעיקרון ולרצון. המציאות כיום היא שכותבים, מאיירים ואחרים עושים עבודות בחינם. השיקולים שלהם שונים. אבל זאת המציאות.
הרעיון להקים איגוד גם הוא רעיון מצויין. יפהפה. אבל…
לצורך העניין אשתמש באיגוד קיים. איגוד שלא צריך להקים אותו ויש לו ותק והרבה חברים – אגודת העתונאים. זה איגוד של אנשים שעוסקים בדיוק במקצוע הזה – כתיבה.
רמת המשכורות בתקשורת הולכת ודועכת כבר שנים ארוכות והאיגוד אינו מצליח לעצור את הסחף. מספר העתונאים החברים באיגוד הינו נמוך לעומת מספר המתפרנסים מן המקצוע. כי המציאות גוברת על הרעיונות והעקרונות היפים.
כתבתי זאת לא בקינטור, אלא בצער.
מי שיצליח לאגד את בעלי המקצוע כדי שלא יעבדו בחינם/בחצי חינם באתרי אינטרנט מסחריים – זכאי לפרס נובל.
נעמה, כפי שכבר ציינתי כששוחחנו בנושא, נקודת המבט שלי קצת שונה משל רוב המגיבים כאן.
ראשית, אני לא מתפרנסת מכתיבה. אני קרובה יותר לנקודת המוצא אותה מתארת דבורה – יש נושאים (חברתיים, פוליטיים ופמיניסטיים בעיקר) שאני רוצה להביא לחשיפה רחבה ככל האפשר. אני מקפידה לסכם על אי-בלעדיות, היינו – הפוסטים יועלו גם בבלוג שלי לאחר מכן. כמו עידו – גם ממני מותר לקחת חומרים אם מיידעים אותי ונותנים לינק. חשיפה חשיפה חשיפה (למסר שאני מביאה איתי). גם כשאני כותבת מאמרים מקצועיים יותר, בתחומי עיסוקי, אני בוחנת את הפלטפורמה עניינית לגמרי בפרמטרים של חשיפה. מעולם לא הוצאתי גרוש על פרסום – אני כותבת….
לצד כל אלו יש מגמה נצלנית ואכן היו בשנה האחרונה כמה אתרים שסרבתי להם, ביניהם כאלו שממונים ע"י בעלי הון שלא ממש הקימו אתר לשם שמיים, ואני בהחלט חושבת שמדיניות האתר היא מדיניות יוצריו וזה תלוי מי עומד/ת מולי. יש כאלו שאתן להם, בכפוף למימדי החשיפה של המסר, ויש כאלו שלא אתן להם גם אם המימדים אסטרונומיים.
אני מסכימה אתכם שמי שמקצועם כתיבה – יש טעם לפגם בבקשה לכתוב חינם. אני לעולם לא מתנדבת כמנחה, יועצת או מאמנת – במקצוע שלי עלי להיות מתוגמלת כערכי.
אני לא יודעת איך כל זה קשור לשקוף, אבל את דעתי על שקוף הבעתי בזמנו לאחר כנס היסוד שלהם: http://2nd-ops.com/hanna/?p=46084
צודקת לחלוטין. גם אני מקבל הצעות כאלו ופעם אפילו נעניתי להן אבל לא עוד. הרי המחשבה שעומדת כביכול מאחורי הגוף המסחרי היא שהם נותנים חשיפה גדולה ובחינם. בפועל, החשיפה הזו מובילה לעוד הצעות מגופים מסחריים אחרים שגם מצפים ממך שתפרסמי שם בחינם אז מה יצא מזה?
הבעייה היא שזה לא ממש עוזר. תמיד יהיה מי שמוכן לכתוב בחינם, וברוב המקרים הם יעדיפו כותבים בחינם גם אם הם פחות איכותיים מאשר כותבים רציניים.
הארלן אליסון סיכם את הנושא בראיון נהדר, מומלץ לכל הכותבים (ולאלה שמבקשים מהם לכתוב בחינם):
Pay the writer!
אני לא מבין את הטענות התמימות שלך כלפי המו"ל שתפקידו לייצר עיתון מרוויח או העורך שתפקידו לייצר תוכן במינימום עלות. המציאות אולי מעוותת – אבל זאת המציאות.
כל עוד יהיו כאלה שלא אכפת להם לעבוד בחינם כדי לסדר להם קרש קפיצה/רזומה/עוד פריט לפרוטפוליו (וזה הכי לגיטמי שיש…) – המציאות הזאת לא תשתנה.
ושכחת לציין את אלה שפונים אלייך, ואחרי שאת מסרבת שולחים מישהו להעתיק בלי לינק ובלי קרדיט. ויש כאלה שסתם מעתיקים ומה יעשו להם. גם זה שווה פוסט.
אין ספק שהעובדה שדווקא הפוסט הזה הועתק ופורסם בשלמותו, ללא רשותי, באתר mysay – שוברת שיא מסוים של אירוניה…
לא מפתיע אותי, mysay השתמשו בתמונה שלי בלי קרדיט, התעלמו מפניות רבות ותיקנו את זה רק אחרי שלקחתי מאמר שלהם ופרסמתי אותו אצלי בלי קרדיט.
http://room404.net/?p=31513
וההעתקות שלי מתרחשות אחרי שסירבתי בנימוס להצעתם להעתיק את הבלוג שלי אליהם… אני ממתינה לראות אם הם יסירו כמו שאמרו שיעשו.
כאשר מישהו רוצה ממך משהו בחינם, כמו שתכתוב עבורו בחינם, אז תגיד לו כך:
"ניסיתי את השיטה שלך, ניגישתי לסופר, וביקשתי לקבל מוצרים הביתה בחינם, בעל הסופר סירב.
פניתי לבעל הדירה שלי, וביקשתי לשכור את הדירה בחינם, הוא סירב.
פניתי לתחנת הדלק, וביקשתי דלק בחינם, הם סירבו.
פניתי לרופא השיניים שלי וביקשתי סתימה בחינם, הוא סירב.
אז יש לי בעיה, אני לא יכול לקבל מוצרים בחינם, אין ברירה, השיטה שאתה מציע לא עובדת."
מי שמחזיק את עיתון העיר (ת"א) מהיום – זה שהשכיב מרע הזה עוד יוצא מפתיע אותי כל שבוע מחדש; ממש נס רפואי – יכול לסור לעמ' 19 ולחזות בדרך החדשה שלו לחסוך, אחרי ששילם למעצבי שעריו (שקיבל כפרסום) 150 ש"ח לשער: להציע למעצבים מתנדבים לעצב את העיתון. והנבחרים יתפרסמו "לצד עבודות של מעצבים בעלי שם"! בשבוע הבא: להציע לכתבים מתנדבים לכתוב את העיתון.
הנושא של עבודה בחינם הוא אחת התופעות הכי לא מוסריות שקיימות בשוק העבודה, וגם בשוק שלי, שוק הטיולים יוצא לי להתקל בכך.
במקרה אחד קבלתי מייל מחברה ששכחתי את שמה עם הצעה מעליבה להדריך טיולים תמורת טיפים בלבד. השבתי להם שביום שמנהל החברה יעבוד בחינם אני אסכים לשקול את ההצעה. מקרה שני ארע לפני מספר שבועות כאשר קולגה שלי ארגן טיול לבדו. כאשר פנה לחברת האוטובוסים הם הציעו לו מחיר זול באופן בלתי סביר. לשאלתו כיצד הם מסוגלים לעמוד במחיר שכזה הם הבהירו לו שהנהג לא מקבל משכורת ובקשו ממנו לדאוג לו לטיפים. הוא, כמובן, זרק אותם מכל המדרגות, וסרב להעסיק את הנהג (או כל עובד אחר) ללא משכורת.
אני חייב להודות שבאופן אישי אני נדהם בכל פעם מהחוצפה של העסקה בחינם. את מה שאני שונא שעושים לי אני לא אשקול לעשות לאחרים. ברור לכל שכל מי שמציע העסקה בחינם לא היה מסכים אפילו לשקול לוותר על משכורתו.
למען הסר ספק: בערך פעם בחודש חודשיים אני מעביר טיול בחינם עבור החברה להגנת הטבע, משום שאני מזדהה עם מטרותיהם, ומשום שהם אינם גובים תמורה עבור הסיור.
פנו אליי מתישהו והציעו לי להשתתף במיזם אינטרנטי כלשהו של חברה מסחרית, המתבסס על ארגרציה של פוסטים מתוך בלוגים (בניגוד לעידוק, הבלוג שלי מוגדר עם רשיון CC האוסר על שימוש מסחרי בתכניו).
שאלתי "אוקי, ומה אני מקבלת בתמורה?"
השיבו: "תוכלי לתת לינק לאתר המקצועי שלך."
הקשיתי: "לא, איך אתם מתכוונים לשלם לי על התכנים שתיקחו אל האתר שלכם?"
השיבו: "אנחנו לא משלמים".
ושוב הזכירו בהתרגשות ובהתלהבות את הלינק המפואר שאקבל לצד הקרדיט שלי בתמורה לזכות להשתמש בפוסטים מתוך הבלוג. ושוב סירבתי.
ולכן תכניו של הבלוג שלי אינם מופיעים באתר הבלוגים המפואר של בזק בינ"ל שמתהדר בשלל כותבים מצויינים שמקבלים שום-כלום על התכנים המצויינים (באמת) שהם מספקים לו חינם אין כסף. בו הו.
אני לא מבין למה הם לא הציעו לך איזשהו תגמול. למשל, הכי מתבקש, חיבור אינטרנט בחינם.
במקרה שלי, התכנים חופשיים, כאמור, ובכל זאת בזק בינלאומי ביקשו רשות, וקיבלו אותה. הבלוגיה שלהם לא הביאה לי כניסות משמעותיות, כך שהדבר היחיד שאני מקבל הוא חשיפה, ואין לי מושג מה היקפה. מצד שני, לא הסכמתי לשים אצלי לוגו של הבלוגיה. מי שרוצה לפרסם בבלוג שלי מתבקש לשלם.