אמש יצא לי לראות חלק מהתכנית בטבעת זו. הפרק שהיה מוקדש לחלוקת המטלות בבית נפתח בשיחה בין גלית גוטמן לפסיכולוג ד”ר משה אלמגור. באיזה שהוא שלב אומר לה אלמגור:
אם הם לא מסכימים על הדבר הזה, על חלוקת התפקידים, השאלה שהם רבים עליה היא שאלה הרבה יותר עמוקה. היא שאלה של מהות הקשר ביניהם. אז חלוקת התפקידים הופכת להיות ההסחה מהשאלה היותר קשה, זה האם אנחנו מתאימים להיות ביחד. עכשיו, זו שאלה ענקית. זו שאלה שהתשובה עליה יכולה להפיל את הנישואין. אז מה עדיף?
אלמגור מצביע קודם לכן, באופן נבון, על ההבדל בין שיתוף לשוויון. אבל המהלך שהוא מבצע כאן הוא מהלך טיפוסי של פסיכולוגיזציה. במקרה הזה, פסיכולוגיזציה של הפוליטי. שכן מרגע שהוא טוען שאנשים שאינם מסכימים על חלוקת התפקידים ביניהם רבים בעצם על משהו אחר – הוא מעקר כל יכולת לקרוא תגר על תפיסות רווחות בחברה; על אופני שליטה ודיכוי עמוקים; והופך אותן לבעיות פרטיות של התאמה בזוגיות. כביכול, אם אני מתווכחת עם בן-זוגי על האופן הנאות לחלק בינינו את מטלות הבית, משמע אנחנו לא מתאימים.
כמובן שבכל עניין, יש והחזות מסתירה מאחוריה דברים אחרים, עמוקים ובלתי-פתורים, שהוא רק ביטוי, היסט או השלכה שלהם. טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לסייע להבחין בהם, לחלץ ולהציף אותם ולהתבונן בהם בצורה ובהקשר שמסייעים להבין, לקבל או לשנות. אבל הצד הרע של הפסיכולוגיה והמניפסטציות הפסיכותרפויטיות שלה, הוא היותה תיאוריה סגורה. כל ביקורת שמעלים נגדה מוכל בה כעניין שמחזק ומאשש אותה. בכך היא איננה עומדת בקריטריון הפופריאני למדע. הפילוסוף קרל פופר קבע את עיקרון ההפרכה כקריטריון למדעיות. על-מנת שתיאוריה תהיה מדעית היא חייבת להיות בת-הפרכה: חייבת להיות אפשרות עקרונית להפריך אותה. כשזאת מתממשת והתיאוריה אכן מופרכת, היא חדלה מלהיות תקפה ומוחלפת בתיאוריה אחרת, חדשה. אבל הן התיאוריה שהופרכה הן התיאוריה המחליפה הן מדעיות. לעומת זאת, תיאוריה שאין כלל דרך עקרונית להפריך אותה – אינה כזאת. אם להציג את פופר בחופשיות ובאופן רחב יותר, זוהי גישה ביקורתית. כאשר כל ביקורת נגד תיאוריה או פרקטיקה מסורסת בכך שהיא מפורשת כחלק מהסימפטום שהן באות להסביר או לפתור – זוהי דרך ללא מוצא. תיאוריה סגורה. ועיקור של כל גישה ביקורתית.
השאלה של חלוקת התפקידים בבית היא שאלה פוליטית. באותו מובן עמוק שבו האישי הוא הפוליטי, כלשון התובנה הפמיניסטית החשובה. זה אינו רק עניין ביני ובין בן זוגי שיחיה. התייחסותם של גברים ונשים לשאלה הזאת, כמו לשאלות אחרות, משוקעת בתפיסות חברתיות שינקנו מילדות, שראינו סביבנו, ובמקרה הטוב ששאלנו עליהן, אתגרנו אותן וחלקנו עליהן. להפוך אותן לשאלה של התאמה בין בני זוג פרטיים – כביכול אם אשה איננה מסכימה להידחק לתפקיד המסורתי של נותנת השירותים הביתיים למפרנס, אות הוא כי לא בחרה בבן הזוג המתאים (ולהיפך) – זהו כמעט מעשה שלא יסולח.
המהפכה הפמיניסטית היא בעיני הופכת העולמות ביותר מכל המהפכות, המעמיקה חדור מכולן, משום שהיא מגיעה גם לזירה הפרטית. לחדר המיטות. היא איננה עוסקת רק בנגישותה של הזירה הציבורית, בזכויות פוליטיות או בחקיקה. היא מבינה שחייבים לשנות את הכוח ודפוסיו גם בבית. אחד מהישגיה הגדולים ביותר הוא ההבנה כי האישי חדור כל כולו בפוליטי. לא, חלילה, שאין פרטי. אלא שגם גבולותיו של הפרטי נקבעים באופן פוליטי. כך, כפיית יחסי מין על האשה החוקית לא היוותה, עד לא מזמן, עבירה פלילית של אינוס (כך בישראל עד 1988). שכן היחסים בין בעל לאשתו (“יחסי אישות”, כלשונם כן הם) נחשבו כשייכים לספֵרה הפרטית, כביכול. הפילוסופית סוזן מולר אוקין טענה כי כל עוד היחידה המשפחתית לא תוכפף אף היא לשיקולים של צדק, לא ישרור צדק בחברה כולה. 
אחד מקשייה היסודיים של המהפכה הפמיניסטית הוא שנשים חולקות את יצוען עם מדכאיהן (או נכון יותר, עם הנושאים החברתיים של הדיכוי). והאתגר הגדול שלה הוא קריאת תגר על שליטה מצד נשלטות הנמצאות ביחסי אהבה ואינטימיות עם השולטים, או עם נציגי השליטה. לשנות לא רק את העולם אלא גם את הבית – אכן, אפשר למצוא מטרות שפשוט יותר לחיות לאורן…
קל יותר להפוך עולמות מאשר לחיות בבית פנימה לא רק בשיתוף אלא גם בשוויון. ודאי שעדיף לחלוק, להתפשר, ללכת לקראת ולמצוא את הדרך המשותפת, על-פני ניהול פנקסנות; שמומלץ לאהוב ולא לריב. אך הפיכת המחלוקת על עצם חלוקת התפקידים המסורתית לבעיה בזוגיות – זוהי פסיכולוגיזציה במירעה. שאף היא איננה מקצועיות “נייטרלית”, אלא חדורה כל כולה באותה בפוליטיקה של שליטה עצמה.
קרוא וכתוב 
אכן, לפעמים ספונג'ה היא רק ספונג'ה.
וכתמיד, קל יותר להתמודד במרחב הציבורי עם נושאים מהותיים כשהופכים אותם לבעיה פרטית של מי שמעלה אותם.
כך קל לקרוא לאונסי בנותיהן חולי מין או פסיכופטים, לתת להורים מזניחים שמות שמרחיקים אותם מאתנו וגו' – או במילים אחרות, להיפטר מהצורך ללבן סוגייה כלל חברתית, נורמות, תפיסות רווחות וכו' על ידי הגדרת מקרים כמנותקים, לא שייכים לכלל, אישיים, לא נובעים ולא שייכים לחברה.
טוב, את הרי יודעת שאני נוטה להסכים איתך בכל מילה… ואם לתמצת את הרעיון: בעידן הנוכחי, הפסיכולוגיה של היחיד היא האדמה בה טומן ראשו מי שמבקש להימלט מהסוציולוגיה של ההמון.
איפה עושים כאן לייק לתגובה?
גם אני במקרה צפיתי במשדר והייתי מאוד מאוד מזועזע. יחד עם זאת נראה לי שזה לא יהיה צודק לקחת את הפסיכולוג הזה כמייצג את כל הפסיכולוגיה. ישנם כל מיני דגם בים ולמרות שאין לי דיעה יותר מדי חיובית על רוב העוסקים/ות במקצוע שאני מכיר (רבים/ות מידיידי/ותיי) אני חייב לציים שהפסיכולוג שהובא היה בראש וראשונה גבר ורק אחר כך איש מקצוע. אני מניח שפסיכולוג/ית עם תודעה פמיניסטית היו מדברים/ות לגמרי אחרת.
התסכולים של אשה הנאלצת לוותר על קריירה ו"בעלה" ו"בועלה" במקרה הטוב ביותר רק עוזר הם מובנים מאליהם ולא תחליף לשום דבר.
בתחילת שנות השמונים זוגתי ואני עשינו היפוך תפקידים והיא עשתה קריירה מקצועית ואני הייתי אחר בעיקר על הטיפול בתינוקת שלנו.
למרות שלא היו לנו שום מריבות על הרקע הזה, אני מכיר כגבר גם את התסכולים וגם את הריגושים. אבל אני חייב לציין שאז לא הייתי שאפתני ולא רדפתי אחרי שום קריירה.
בהמשך ברור נשאנו בעול במשותף. ברור שבחלק שינויים כאלו הם לא רק תודעתיים, אלא גם פונקציה של האפשרויות שישנן. כלומר מדובר במשרות שאינן מחייבות עבודה מלאה מחוץ לבית עבור שני בני הזוג.
זהו כמובן שינוי חברתי, כלכלי לגמרי אפשרי שכן הוא קורה היום באירופה וארה"ב.
"זה לא יהיה צודק לקחת את הפסיכולוג הזה כמייצג את כל הפסיכולוגיה"
"אני מניח שפסיכולוג/ית עם תודעה פמיניסטית היו מדברים/ות לגמרי אחרת"
וזאת בדיוק הבעיה. לא נטען כאילו כל הפסיכולוגים הם סקסיסטים, אלא שהפסיכולוג הסקסיסט הספציפי הזה משתמש בחוסר המדעיות של מקצועו כדי לבסס ולקדם את השקפת עולמו. זה שיש פסיכולוגים פמיניסטים שיחלקו על "הניתוח" של אלמגור מראה אולי שגם אנשים טובים לומדים פסיכולוגיה, אבל בראש וראשונה כל פסיכולוגיה היא קודם כל אידאולוגיה ורק אחר כך (אם בכלל) מדע.
צפיתי באותו קטע ומחשבותי דומות.
לגבי החלק הפסיכולוגי, אני מסכים, אם כי אני מניח שאת מכוונת בעיקר לשיטות טיפול פסיכואנליטיות ונגזרותיהן שהנחות היסוד בהן אינן ניתנות לערעור (והוכחו כשגויות). טיפולים פסיכודינמיים נוטים להתבסס על חקירה מעמיקה של העבר ושל רבדים סמויים כביכול, משהו שבאמת בעייתי מהרבה בחינות. עם זאת, יש שיטות טיפול קוגנטיביות התנהגותיות שהינן מדעיות יותר ולא חופרות בעבר.
לא הבנתי, מה את מציעה לעשות? לחוקק חוקים שיבטיחו שיוויון ביחסים בין בני זוג? איך את בדיוק מתכוונת "להשפיע על התא המשפחתי"?
זה לא חשוב אם הפרטי הוא פוליטי, אם את לא בעד פאשיזם, את לא חודרת לתוך הפרטי כדי לחנך אנשים לפמיניזם או מה שזה לא יהיה, בשום מצב.
מאד התאמצתי, אבל לא מצאתי בשום דבר ממה שכתבתי דיבור על חקיקה. לא בכל כתיבה יש "הצעה מה לעשות". לפעמים יש רק ניתוח והפניית תשומת הלב למקומות שפחות מסתכלים עליהם, או הפניית המבט למה שהוא לא רגיל לראות או רגיל לראות אחרת.
למרות שזה כנראה לא תמיד מקובל, הייתי ממליצה לך לקרוא היטב את הפוסט לפני שאתה ממהר לקפוץ למסקנות. ובמיוחד לפני שאתה מרמז בפאשיזם. בבלוג הזה לא מקובל לנופף במלה הזאת כלפי כל מי שלא מסכימים לדעתו, כמו שפופולרי היום בחוגים מסוימים. במיוחד לא כשאתה עושה זאת בעילום שם.
להוסיף על הדברים, הכרות עם מנגנוני חקיקה יכולה להצביע על כך שאפשר לעשות לא מעט בשביל לקדם את השיוויון בתוך הבית בלי להדרדר לפשיזם (או בצורה ההפוכה, לבטל הרבה מאוד חוקים "נייטרלים" שבפועל מובילים למבנה היחסים המעוות בספירה הפרטית). דוגמא בולטת מהתחום המשפטי היא כמובן דיני הגירושין (העובדה שקשה יותר לאישה להתגרש נותנת לגבר יתרון מובהק בחיי היום יום). אפשר למצוא גם דוגמאות שנראות פחות ברורות, כמו למשל חקיקה שמקדמת שיוויון לנשים במקום העבודה, וכך מאפשרת להן להתפרנס באופן עצמאי ולא להיות תלויות בבעל, חקיקה המחייבת חינוך שיוויוני לילדים ולילדות ועוד ועוד.
גם אם הפוסט לא רצה לדבר על חקיקה, אני חושב שאפשר וכדאי לדבר על חקיקה בהקשר הזה, ויש אפילו כמה אלפי מאמרים שעושים בדיוק את זה… ואף אחד מהם לא מדבר על פאשיזם.
אמדאוס:
לא הבנתי, מה אתה מציע לעשות? לתת למצב הנוכחי להמשיך להתקיים?
עידו- כן. איך תגרום לאנשים להתגבר על תפיסות חברתיות מושרשות, כדי שיחלקו את התפקידים בבית באופן שוויוני?
יש גבול עד כמה אפשר לחדור לחיי הפרט, אפילו בשם ערכים כמו צדק. לא מדובר בדברים כמו התעללות מינית בתוך המשפחה שבוודאי דורשת התערבות בחיי הפרט ובתא המשפחתי. אפשר לטפל בדברים כמו אפליה בין נשים לגברים בכל מיני מקומות כמו מקום עבודה, כי זה עניין של חקיקה ואכיפה. אבל השאלה לגבי מי מנקה ומי מבשל?
אפשר לארגן דברים כמו הסברה וקמפיינים, אבל אני חושב שאפילו במקרה הזה אנשים לא יאהבו שאומרים להם איך לנהל את החיים הפרטיים שלהם…
"איך תגרום לאנשים להתגבר על תפיסות חברתיות מושרשות, כדי שיחלקו את התפקידים בבית באופן שוויוני?"
אחת האפשרויות היא לכתוב פוסטים שיגידו, "נשים, כשבעליכן טוענים שאתן אלו שצריכות לשטוף כלים ולעשות ספונג'ה, זה לא רק חילוקי דעות, זה שוביניזם"
מדוע פסיכולוגיזציה של הפוליטי נתונה לביקורת אבל פוליטיזציה של הפסיכולוגי מתקבלת כמובן מאליו? בסך הכול רבים בני זוג על שטיפת כלים והורדת הזבל. באה הפמיניסטית ואמרת שזה פוליטי – על סמך מה ולמה? למה התפיסה ש"האישי הוא הפוליטי" מתקבלת כאקסיומה ואילו התפיסה ש"הזוגי הוא הפסיכולוגי" נדרשת להצדקה מיוחדת? איך בדיוק ויכוח על חובת החלפת חיתולים היא ביטוי לתפיסות חברותיות או נורמות מקובלות? אני לא טוען זה שלא פוליטי אבל אני כן טוען שלהניח שזה פוליטי, כמובן מאליו, זה לא יותר מוצק או נכון מלהניח שזה פסיכולוגי.
הביקורת שהושמעה פה כנגד הפסיכולוגיזציה מעניקה ביטוי מובהק לכשל הביקורתי של הגישה הביקורתית המקובלת: שאין לה ביקורת עצמית, שהיא כולה מן הפנים חוצה תוך הנחות שאינן טובות מאלו שהיא באה לתקוף. כלומר, שהיא אידאולוגית, אינטרסנטית והשימוש שלה בלוגיקה הוא מעוות ומסולף. והכי נורא, שהיא אינה מבינה את זה.
1. אני מודה באשמה שיש לי אידיאולוגיה. קוראים לה שוויון.
2. הפוסט הזה איננו קורס בחשיבה פמיניסטית ולא דיסרטציה. הוא רק פוסט. אם אתה רוצה להעמיק בשאלה מדוע חלוקת התפקידים הביתייים היא ביטוי לתפיסות חברתיות ונורמות מקובלות, או באישי הוא הפוליטי בכלל – יש ימבה של ספרות בנושא, ואפילו קורסים באוניברסיטה, אני חושבת. אבל אם מה שאתה באמת רוצה זה לכתוב כמה זה אינטרסנטי, מעוות, מסולף וחסר הבנה עצמית – הנה עשית את זה.
שלום נעמה,
בעוונותי אני חולקת איתך השקפה ואידאולוגיה, פמיניסטית בהשקפתי ובזהותי ומסכימה מאד עם ההבחנה שהפסיכולוגיזציה (וגם הרוחניות והניואייג', אם כבר מדברות), היא טקטיקה מעקרת את ההכללה הפוליטית וע"י כך סולידריות ופעולה.
אבל, חבל להתלות באילנות פופריאנים, כי פמיניזם (ותאוריה ביקורתית בכלל), גם הן לא עומדות בקריטריון. גם הן תאוריות סגורות. הן גם לא צריכות לעמוד, הן לא מדעיות בדיוק כמו פסיכואנליזה. אי אפשר באמת להפריך אותן. אין שום יכולת למשל להכריע ע"י מבחן ניסוי וניבוי בין תאוריה פמינסטית לתאוריה פסיכו אבולוציונית, למשל, שמסבירה את הכפיפות האינהרנטית של נשים לגברים. לכולם תמיד יהיה הסבר לכל תופעה שישאיר את התאוריה על כנה.
בואי נשאיר את פופר למדענים, גם שם הוא המבחן שלו נאיבי, פשטני (ממרחק של עשרות שנים כמובן, זה לא עושה אותו הוגה פחות גדול ופורץ דרך) ולא באמת מתאר את המדע וההתפתחות המדעית.
אורית שלום,
אני חושב שאת טועה. הכלל של פופר הוא לא תיאוריה מדעית, אלא כלי מדעי. מסגרת שבתוכה אפשר לבנות מדע. זאת הסיבה שהוא לא בר הפרכה – כי הוא לא טוען כלום, אלא רק מציע מסגרת שבתוכה אפשר לבנות מערך טיעוני כזה או אחר.
כך גם הפמיניזם – זאת לא תיאוריה מדעית, אלא אידיאולוגיה. זאת הצעה לאיך צריך לסדר את העולם, הנטענת מתוך עמדה מוסרית מסויימת. הטענה הבסיסית של הפמיניזם היא שמגדר לא צריך להשפיע על זכויות פוליטיות – וזאת אמונה בסיסית, לא חוק מדעי [ואיך זה יהיה חוק מדעי אם לאורך ההיסטוריה הפרנו אותו לא פעם?]. לכן, אין כאן מה להפריך, אלא רק משהו שניתן לחלוק עליו באידיאולוגיה אחרת ומטיעונים מוסריים אחרים. מכאן, שאין סיבה לנסות להכפיף את הפמיניזם לכלים מדעיים ואין לו צורך להיות בר הפרכה. או שאתה מסכים, או שאתה לא מסכים [ואז אתה נבלה].
לעומת זאת, פסיכולוגיה היא *כן* תיאוריה מדעית – כי היא מספקת דרך להסביר את העולם ומתארת חוקים טבעיים, ולא חוקי אנוש נבחרים או מצב שראוי שייתקיים ושעליינו להגיע אליו. לכן היא *חייבת* להיות ברת הפרכה.
נעמה,
די הפתיעה התשובה המתחמקת וחסרת התשובות שהשבת לאור.
למעשה השבת על מה שלא נשאל ולא נאמר.
הטענה המרכזית, שעימה אני מסכים, היא שהטענות שאת מעלה כנגד הפסיכולוגיה (שגם עימן אני מסכים) ניתנות לשימוש על מנת לתקוף את התיאוריות שאת מייצגת באותה מידה בדיוק.
אין לכך כל קשר לחשיבה פמיניסטית, אלא לעובדה שאין דרך להפריך או להוכיח את הפמיניזם, בדיוק כפי שלא ניתן עם הפסיכולוגיה.
אין בזה לכשעצמו רע בהכרח, אך יהיה זה צבוע בו בזמן להצביע על כשלי שיטה אחת כאשר שיטתך שלך סובלת מאותם הכשלים בדיוק.
תודה על הציונים לתשובה שלי.
בעיני אין לפמיניזם יומרות להיות מדע. והוא ודאי חדור באידיאולוגיה ובתפיסה מהו המצב הרצוי, וזה מה שכתבתי בתשובתי. זה עדיין לא אומר שאין לו כוח פרשני והסברי. אם גם הפסיכולוגיה כזאת – אין לי שום בעיה. ככל הידוע לי, לפחות לענפים רבים שלה יש יומרות כאלה (ר' תגובתה של נעמה האחרת), להיות מדע "קשה". אבל בהחלט, כמו שמרמזת נעמה בסוף תשובתה, יש תפיסות אחרות, "רכות" יותר, שבהן לא העיקרון הפופריאני יהיה הקריטריון. המצב בעייתי עוד יותר ביישום הפסיכותרפויטי, שבו יתכן וכל ביקורת שהפציינט מביע מתפרשת באופן מעגלי כחלק מהסימפטומים שלו . האינצידנט שעליו כתבתי הוא סוג מסוים של זה.
זו אינה הפעם הראשונה שהפסיכולוגיה משמשת כאמצעי מישטור. זה משהו מאד פופולארי בישראל, זה לא שונה מכך שאדם אשר אינו רוצה להיות עובד כפיה של הצבא הישראלי נאלץ לעבור מדיקליזציה ולהפוך לחולה נפש, כי אחרי הכל, רק חולה נפש לא ירצה לשרת בצבא הכי מוסרי בגלקסיה, הלא כן?
למה זה פסיכולוגציה ואיך זה קשור? גם אם כולם משוכנעים שאתה באמת לא רוצה לשרת, עדיין יגייסו אותך, ויגידו "תשרת בלי לרצות, כמו כולם".
אלון, הכשל מובע בכותרת עצמה. אף שגישת הפוסט מעדיפה פוליטיזציה על פסיכולוגיזציה, היא לא מודעת לכך ורואה פסיכולוגיזציה של הפוליטי, לא של הבין-זוגי. כלומר, הזוגיות היא פוליטית מטבעה, כי הכול פוליטי, והפסיכולוגיזציה היא של הפוליטי הזה. כלומר, לפי גישה זו, הפוליטי אינו בממד הפרשני אלא בזה של הקיום עצמו בעוד שהפסיכולוגי הוא פרשני.
הפוליטי הוא בהחלט פרשני, ולא הכול פוליטי (כי אז הרי שום דבר לא פוליטי). אבל לחשוב שהתא החברתי הבסיסי איננו חדור בתובנות ומוסכמות חברתיות כמו גם ביחסי כוחות – נראה לי תמימות.
מסכים בהחלט: הפוליטי הוא פרשני, והתא החברתי חדור תובנות ומוסכמות חברתיות. אין ספק בכך. אבל כשאת אומרת את זה את לא מתייחסת למה שכתבתי בתגובתי.
אם אכן הפוליטי הוא פרשני, מדוע את לא מדברת על פוליטיזציה של התא החברתי מול פסיכולוגיזציה שלו? מה שאתה עושה, כפי שטענתי בתגובה למעלה ואת התעלמת מזה לגמרי, הוא להניח שהפוליטי הוא חלק מן המציאות המפורשת ולא פרשנות שלה. מסיבה זו בחרת בכותרת "על הפסיכולוגיזציה של הפוליטי" ולא "פסיכולוגיזציה של הזוגי" (או משהו כזה). את מניחה שהזוגי הוא הפוליטי ולכן הפסיכולוגיזציה היא שלו ולא של הזוגיות.
ושוב, הטענה הרחבה יותר: מדוע זו תמימות לחשוב שהתא החברתי אינו חדור מוסכמות חברתיות אבל זו לא תמימות לחשוב שהתא החברתי אינו חדור מוסכמות פסיכולוגיות? איש לא טען שאין פה עניין פוליטי, על זה כולנו מסכימים. אבל עדיין לא הצדקת כהוא זה את האקסיומה שהפוליטי עדיף על הפסיכולוגי. למעשה את מתעלמת מן העניין בעקביות מחשידה.
לא טענתי שהפוליטי עדיף על הפסיכולוגי. וודאי שלא קבעתי זאת כאקסיומה.
אני יודעת שזו נקודות צדדית, אבל אני במקצועי פסיכולוגית קלינית ותוהה לפעמים על הטענה הפופריאנית שהפסיכואנליזה לא ניתנת להפרכה. מדובר במדע אמפירי, שמבוסס בעיקר על הרבה התבוננות קלינית. אולי דווקא כן אפשר לגזור ממנו ניבויים ניתנים להפרכה? למשל, לפי התאוריה הפסיכולוגית אפשר לשער שקשר טוב עם קושי ממוקד בתחום השיוויון יראה אחרת מאשר קשר בעייתי ביסודו שבו נושא השיוויון מהווה כיסוי. אמנם עיקרון פסיכולוגי חשוב אומר שכל אדם הוא אינדווידואל, שונה מכל אחד אחר. בכל זאת, הידע המצטבר בפיסוכולגיה משמעותו שמתוך הבנה מסויימת של מצב פסיכולוגי נגזרות השערות מסויימות. אולי צריך לבדוק שוב את הטענה של פופר?
זאת גם הזדמנות להגיד לך תודה, נעמה כרמי. אני קוראת כבר שנים את הבלוג ומאד נהנית. זה תענוג לקרוא בלוג שבו לא רק דעה אלא גם ידע משחקים חלק חשוב.
לא ראיתי את התוכנית, אבל הפוסט הזה קצת מטריד אותי.
זה לא יכול להיות לגיטימי וסביר, או אפילו רצוי בתנאים מסוימים, שהגבר יהיה אחראי על פרנסת המשפחה והאשה תהיה אחראית על הבית והילדים?
מתוך הפוסט: "אם הם לא מסכימים על הדבר הזה, על חלוקת התפקידים".
אז אם ההחלטה שהגבר יעבוד והאשה תשאר בבית היא תבנית לגיטימית לבניית משפחה, אז זה משהו שאפשר להסכים עליו או לא, לא? כמו אם כן או לא לעשות ילדים, או אם לגור בארץ או בחו"ל? להגיע להסכמה ולראית־עולם דומה ולפשרות היא הרי חלק אינהרנטי בזוגיות. למה אם הם מצליחים להסכים על חלוקת העבודה ביניהם, כך או כך, אז הכל טוב ויפה ופרטי (או אולי פסיכולוגי), אבל אם לא הצליח להם בתהליך הזוגי, והם לא מסכימים על הפרט החשוב הזה, אז זה פתאום דווקא פוליטי?
אני לא נוהגת לחזור על מה שכתבתי בפוסט בתגובות. מומלץ לקרוא אותו. כל החלטה בנושא תפקידים של גברים ונשים משוקעת גם במוסכמות חברתיות. ולכן היא חברתית-פוליטית. הנקודה כאן היתה ה"תובנה" ה"פסיכולוגית" שאם אין הסכמה על חלוקת תפקידים סימן שהבעיה היא בזוגיות.