נוהל חדש, מהפכני וראשון מסוגו בעולם, יתן קדימות בתור להשתלת איברים למי שחתמו על כרטיס אדי. לכאורה הגיוני וצודק. אבל במבט מעמיק יותר, יש בו קושי אתי רציני.
שאלות של צדק חלוקתי עולות תמיד בנסיבות של מחסור. בנסיבות של שפע המספיק לכולם לא עולות שאלות של חלוקה ותעדוף. כולם מקבלים. קביעת סדר עדיפויות בטיפול רפואי שעה שיש מחסור (בין במשאבים, בין בכוח אדם), צריך להתבסס על עיקרון אחד בלבד: הצורך הרפואי. לא קשרים ולא קרבה; לא ממון; ודאי שלא מוצא.
אני מעריכה מאד את פרופ’ יעקב (ג’יי) לביא שהציע את התכנית החדשה. עקבתי אחר מאבקו נגד המימון שקיבלו חולים ישראלים מקופות החולים כדי לבצע השתלות בסין, שם נמכרים להם איברים הנקצרים מאסירים המוצאים להורג. אין צורך להרחיב על אילו “פשעים” נידונים בסין למוות. יש טענות שחלק מההוצאות להורג שם נעשות במטרה למכור איברים. אי-אפשר לשפוט חולה שבמצוקתו הרבה יקנה איבר כדי לחיות. אפשר וצריך לשפוט את זה שקופות החולים מממנות זאת באופן ממוסד. בכך נהפכה ישראל למדינה היחידה המממנת את תיירות ההשתלות לסין. זאת היתה עמדתו של לביא, שבחלקו הראשון של המאמר המקושר לעיל הוא מספר על התחקיר שביצע בנושא. תחקיר שהתגלגל והביא בסופו של דבר לכך שסחר באיברים נאסר בישראל כליל. הצהרת איסטנבול על סחר באיברים ותיירות השתלות (PDF) מ-2008, מגדירה מהו סחר באיברים וכיצד יש לנהוג בו. החוק הישראלי שנחקק חודש לפני כן תאם אותה במדויק והיווה מודל לחיקוי. טוב שיש תחומים שבהם אנחנו מודל חיובי.
לאיסור על סחר באיברים יש רציונאלים עמוקים הקשורים לשאלה מי באמת מוכר את איבריו מ”רצונו החופשי” והאם אנו רוצים לחיות בחברה הדוחקת לכך אנשים. (על שאלות אלו ראו בקישורים שבסוף הפוסט). בהקשר הנוכחי, הוא מבוסס בדיוק על הצורך לתעדף משאבים במחסור על-פי הצורך הרפואי ועל-פיו לבדו. שאם לא כן, מדוע שלא נקנה את התור שלנו בכסף?
תעדוף השתלות הוא דילמה קשה. מסוג ההחלטות הטראגיות. בישראל יש מחסור קשה באיברים להשתלה. על-פי הנתונים שמביא פרופ’ לביא במאמרו, שיעור ההסכמה בקרב משפחות נפטרים עומד על 50% בלבד לעומת 80-90% בארצות המערב. אין ספק ש”תפיסת טרמפ” בנושא הזה – קבלת תרומה תוך סירוב לתת תרומה לאחר – היא מכוערת ומקוממת במיוחד. אבל השאלה היא האם הפתרון של קדימות בתור הוא הפתרון הנכון. אני יכולה לחשוב על כמה אמצעים שאפשר וצריך היה לנקוט בהם לפני פנייה לפתרון כה דרסטי, שפרופ’ לביא כותב שעיני רבים בעולם נשואות אלינו לראות אם יצליח. למשל, ביטול הדרישה לקבל את הסכמת המשפחה גם אם הנפטר מחזיק בכרטיס אדי. אמנם פרופ’ לביא מציין שרוב המשפחות במצב זה מסכימות, אך בדרישה זאת אין היגיון. גם משפחתו של הנ
פטר צריכה לכבד את החלטותיו שהתקבלו על-ידו כאדם אוטונומי. אפשר גם לשאול אם לא ראוי שהרופאים עצמם יחזיקו כולם בכרטיס אדי לפני שהם מתעדפים את מי שיקבלו תרומות. יש מדינות, אגב, שהולכות אל הקיצון השני. בצרפת, אם אינני טועה, לא נדרשת כלל הסכמה. איבריו של האדם לאחר מותו “שייכים” למדינה ומושתלים באם הם נמצאים מתאימים. אין צורך אפילו בהסכמתו שלו בחייו.
שאלה נוספת היא האם סוגייה כזאת היא עניין ל”נוהל”, תכנית של המרכז הלאומי להשתלות, ואיננה דורשת עיגון בחוק. כלל לא ברור לי שאין כאן צורך בחקיקה.
בספרו Spheres of Justice מקדם מייקל וולצר את הרעיון של שוויון מורכב בעזרת המושג של אוטונומיה של ספֵרות. בכל ספֵרה שולט עיקרון חלוקה המתאים לה, ואין לאפשר חדירה של עיקרון אחד לספֵרה אחרת. למשל, לאפשר לכסף לשלוט בספֵרת הבריאות והרווחה, שבה עיקרון החלוקה צריך להיות הצורך. עיקרון המסדיר ספֵרה אחת חייב לפעול בתחומו בלבד ולא לחדור לספֵרות אחרות. ברור שצורך רפואי איננו קריטריון לחלוקת כוח פוליטי, ולהיפך.
שונה הדבר מתרומת דם המקנה לתורמת ביטוח משפחתי. כל הנזקק לדם מקבל אותו בשעת הצורך, גם אם עליו לתרום דם לשם כך אז. מי שיש לה ביטוח לא מקבלת לפניו, אלא פשוט לא צריכה לשלם על כך. לא רק נדירותם של איברים להשתלה היא הבעיה כאן; לא רק העובדה שברוב המוחלט של המקרים הם אינם יכולים להיתרם מן החי; אלא העיקרון החשוב שעל פיו קביעת סדר עדיפויות ברפואה צריך להיעשות על-פי קריטריון רפואי. כדאי מאד לא לכרסם בעיקרון הזה.
הבהרה: אני מחזיקה בכרטיס אדי מאז גיל 18 לערך. הרבה לפני הגיל שרוב האנשים חושבים על מותם ונפקויותיו כאפשרות מעשית. ועוד לפני שהיה לי רישיון נהיגה שהיווה לפחות במשך שנים את דרך המלך לצירוף חותמים ע”י הספח שצורף לו. חתימה על כרטיס אדי היא מפתח להצלת חיים. אם אין לכם – עשו זאת כעת.
עוד בנושא: לחיות על המת / אין לסחור ברחם
קרוא וכתוב 
שאלה קשורה: אם אדם החליט לתרום את גופתו למדע, או ציווה על שריפתה, האם למשפחה יש יכולת למנוע זאת? והאם זה לא מערער על כל התפיסה שבבסיס הצוואה?
כרטיס אדי אינו צוואה. אני מניחה שאי אפשר היה לערער על כך לו זה היה בצוואה. אבל זה לא רלוונטי, כי יש חלון זמן מאד צר לביצוע השתלות. את ההחלטה צריך לקבל כשהאדם עוד מחובר למכונות. למעשה יש נסיבות שבהן מחברים אנשים למכונות בבי"ח רק לצורך זה. יש הרבה אנשים שקשה להם לראות שיקירם כבר מת מוות מוחי כשהוא נושם (מונשם) וכו'.
את הצוואה פותחים בד"כ אחרי השלושים…
אגב, אני רוצה להדגיש שזאת לא רק סוגייה דתית, אף כי זה ודאי גורם כבד משקל בשיעור הנמוך של ההיענות בישראל. יש גם אנשים חילונים מאד המתקשים לתת הסכמה, מכל מיני סיבות.
וכמובן, המערכון הקלאסי של מונטי פייטון:
ייתכן שלא הבנתי נכון את הבעיה שמפריעה לך (ולשאר המתנגדות לנוהל), אבל נדמה לי שיש כאן הנחה חזקה מאוד של ההבדל בין עוול מוסרי במעשה ובמחדל.
מנקודת מבט תוצאתנית צינית, אדם שמסרב לתרום איברים אחראי לפוטנציאל למותו של מישהו אחר לא פחות מכך שהוא "סובל" מכך שנדחק לסוף התור. אפשר למצוא גם הצדקות מוסריות לא תוצאתניות לאי המוסריות שבנכונות לקבל תרומה והסירוב לתרום – ציוויים קטיגוריים למיניהם, למשל.
בהנחה שהבעיה המרכזית היא אכן בכך שהנוהל "מעניש" על מחדל, נדמה לי שדווקא כאן ניתן להצדיק את הענישה הזו.
בדרך כלל, הרתיעה מענישה (פלילית, או גינוי מוסרי) שווה למחדל ולמעשה מבוססת על המידה של שלילת החירות שבשניהם. יותר לגיטימי לצפות מאדם שלא ידחוף אנשים למים מאשר שיציל טובעות שנקרו בדרכו.
במקרה של תרומת איברים, השלכות הבחירה חמורות, ושלילת החירות שמגולמת בסנקציה על מחדל די שולית – לאישה מתה אין שום בחירה מעשית בנוגע לאיבריה (תחת מה שנגדיר כ"הנחת מוצא אתאיסטית סבירה"). שיקול האוטונומיה לא משחק כאן תפקיד משמעותי –
אני שונאת בתי קברות עירוניים. באמת. מקומות מחרידים. אם הייתי מביעה, בחיי, משאלה מפורשת שלאחר מותי אקבר בחצר ביתי (או אחנט ואוצב בסלון), סביר מאוד להניח שרשויות התברואה היו דואגות למנוע את ביצוע הסעיף הזה בצוואה שלי (לפחות, אם אני מבינה נכון את פקודת בריאות העם).
סיבה אחת לכך היא בנזק הפוטנציאלי שייגרם לבריאות הציבור אם נכריז על חצרות וחדרי מגורים כאתרי קבורה לגיטימיים, אבל סיבה אחרת, חשובה לא פחות, היא ההנחה שהאוטונומיה פוחתת אחרי המוות, ושאם מישהו מציג דרישות פוסט-מורטם תמוהות, אין צורך להיענות להן.
הדרישה להכניס לאדמה איברים שיכלו להציל חיי אדם היא תמוהה לא פחות מסלידה מבתי קברות המוניים ונטולי צל. משום מה, אנחנו לא מתייחסות אליה ככזאת.
לא הבנתי למה מדובר בהעברה מספירה אחת לאחרת. הרי אין כאן סוגיה של ממון או מוצא או כל דבר אחר, אלא בדיוק בהתעסקות בתוך אותה הספירה. כל אחד יכול להסכים לתרום את איבריו, כולל מישהו שעוסק כל ימיו בהשחתת איבריו כך שבסופו של דבר אי אפשר להשתמש בהם יותר.
יתר על כן, הנוהל הזה לא נועד להכריע בשאלות חלוקתיות בסיטואציה של מחסור, אלא בדיוק לפתור את הסיטואציה של המחסור עצמה.
כמובן שהייתי מעדיף את הפתרון הצרפתי, אבל מתוך הכרה שפוליטית זה לא פרקטי, אני חושב שהנוהל החדש הוא פתרון סביר והוגן לחלוטין.
לגבי הספרות: אתה צודק. זה לא קריטריון חיצוני לספרה.
ובכל זאת, זה חותר תחת הרעיון שהצורך הרפואי הוא שצריך להיות הקריטריון, ולא אחר.
הנוהל הזה הוא תוצאה של מחסור, כמו כל קריטריון אחר של צדק חלוקתי. לולא היה מחסור, לא היה צורך בקריטריונים לחלוקה.
צורך רפואי יש לכל מי שצריך איבר להשתלה.
אבל אני חושב שזה בכלל לא נכון להסתכל על הנוהל הזה כאמצעי חלוקתי. חלוקה מחדש מקבלת את העוגה כגודל קבוע. הנוהל החדש לא נועד כלל לשנות את אופן חלוקת העוגה, אלא להגדיל אותה על-ידי הכנסת אנשים חדשים למעגל התורמים. אין אף אדם שמודר מתוך הקריטריון החדש. אם הקריטריון היה "מי שלא היה לו כרטיס אדי לפני שגילה שהוא זקוק להשתלה יתועדף נמוך יותר ממי שכבר היה לו", היה מקום להסכים. אבל כפי שאת ציינת, אין פה אפילו התחייבות בלתי ניתנת לביטול לתרומת איברים (מכיוון שמשפחתו של החותם עדיין יכולה לא להסכים לתרום את איבריו אם תדע שהוא חתם על הכרטיס רק כדי לקבל תרומת איברים בעצמו).
כלומר, המשפט הנכון צריך להיות "לולא היה מחסור, לא היה צורך באמצעים להגדלת ההיצע".
1. צורך רפואי יש לכל מי שצריך איבר להשתלה. ועדיין יש מי שבראש התור ויש מי שבסופו. כי ממתינים ואין מספיק. עד עכשיו מי שהיה בראש התור היה מי שהרופאים העריכו שהצורך שלו הוא הכי דחוף. זה לא היה לפי ה"וותק" (תור במובן הפורמליסטי של המלה, שבנסיבות מסוימות הוא הקריטריון ההוגן ביותר).
2. אני לא רוצה להמשיך את הוויכוח עד אינסוף, אבל ברגע שהקדימות ניתנת על בסיס השאלה האם אתה עצמך מוכן לתרום לאחרים אז יש כאן תעדוף שונה מדחיפות הצורך. והשאלה היא האם זה מוצדק. כמובן שאת עמדתי כתבתי כבר בפוסט… 🙂
אגב, האפשרות שאתה מציין בסוגריים בכלל מדגימה את הצורך הדחוף לבטל את הדרישה לקבל את הסכמת המשפחה. כי זה הופך את החתימה על הכרטיס לדבר ריק מתוכן שעלולים להשתמש בה רק כדי לקבל, כמו שאתה מציין.
שוב, ורק כדי להדגיש את הנקודה שאני חושב שהיא די קריטית פה, ואסיים בזאת: להסתכל על הנושא כקריטריון לחלוקה מחדש מפספס את כל הנקודה, ובעצם מונע ממך לראות את המשמעות האמיתית של הנוהל. אין כאן חלוקה מחדש, אין כאן תעדוף. יש יצירת נורמה חדשה לתרומת איברים. המסגרת דרכה מסתכלים על הנוהל נותנת לו משמעות חדשה. במשמעות שאת נותנת (חלוקה מחדש), בהחלט אפשר לראות צדדים שליליים לנוהל. אבל במסגרת שאני מציע, שאני אף חושב שהיא הנכונה יותר להסתכלות על הנושא כי היא מבהירה את הצד החשוב יותר (את הטווח הארוך), הצדדים השליליים הללו נעלמים.
יש צביעות רבה בכל האמור בסחר באיברים:
1. לא מעט אנשים ידועים עושים שימוש באיברים נסחרים מבלי שתוטל עליהם כל סנקציה. ברגע שהחוק מוחל רק על קופות החולים – הוא מגחיך את עצמו. בבחינת – אנחנו נצא נקיים וניתן לתופעה להימשך.
2. אני תמיד מחפשת את הפן המגדרי, כמובן: סחר באיברים חיים שעדיין מחוברים לתורמת, היינו – פונדקאות, לא רק שאינו אסור אלא שהמדינה מעודדת אותו בששון ובמשמחה.
3. היוזמה הזו עצמה היא בבחינת סחר באיברים.
כך שאם בוחנים את מכלול המשמעויות – אני לא בטוחה שיש להעריך את פרופ' ג'יי לביא, שניקה את מצפון המערכת אך איפשר פתח רחב וזמין לתופעה להימשך כל עוד הוא וחבריו לא ניזוקים ממנה.
עוד עניין – התקנה הזו היא אנטי חרדית, למעשה. היינו – גזענית.
2. אין כאן שום סחר באיברים – פונדקאות אינה יותר סחר באיברים מאשר אדם שמסייע לעיוור לחצות את הכביש סוחר בעיניו. למעשה, כל פועל בשכר באשר הוא "סוחר באיבריו" במשמעות שהוא משכיר את יכולותיו הפיזיות (או המנטליות) למעסיק שלו לפרק זמן מסויים, ותחת מגבלות מסויימות. אינני רואה כיצד הפונדקאות שונה כאן.
3. אם הייתה תעשיה של סחר חליפין באיברים, אולי הייתי מסכים – כליה תמורת ריאה, קרנית תמורת מח עצם. אבל סחר באיברים הוא בעייתי בדיוק בגלל שהוא מנצל צורך כלכלי כדי לגרום נזק רפואי. כלומר, כמו שכתבה נעמה, בגלל המעבר מספירה אחת (רפואית) לספירה אחרת (כלכלית).
לבסוף, התקנה אינה אנטי-חרדית. אין שום דבר אסנציאלי בחרדיות שמונע מהם לתרום איברים. יש מספיק חרדים שדווקא כן תורמים, כדי להבהיר שאפילו אין כאן עניין של איסור דתי יסודי, אלא עניין של פרשנות. במצב כזה, מן הראוי לעודד את החרדים לפרש לקולא, או לכל הפחות לא לנהוג בצביעות ולהסכים לקבל איברים מאנשים "נחותים" מבלי שיסכימו לתרום בעצמם.
באותה מידה, אגב, הייתי יכול להגיד שתקנות שאוסרות על אפליית נשים הן אנטי-חרדיות, ולפיכך גזעניות. יש לי הרגשה שברגע שהברירה תהיה בין אפליית נשים לאפליית חרדים, פתאום אפליית חרדים כבר לא תהיה כל כך גזענית בעיניך.
דובי, אתה באמת חושב שפונדקאות אינה שונה מלעזור לעיוור לחצות את הכביש? ובאותו הבל פה אומר משפט כמו "סחר באיברים הוא בעייתי בדיוק בגלל שהוא מנצל צורך כלכלי כדי לגרום נזק רפאי"? ולא רואה את הפן המגדרי בתשובתך שלך, זה שלא סופר את מידת הנזק הרפואי הנגרם לנשים כפרמטר בדיון? להזכירך, הריון הוא מצב מסכן חיים המכיל בתוכו (בספירה גסה) כ- 45-50 תסמונות שאת כל אחת מהן ניתן להגדיר כמחלה – חלקן הופכות לכרוניות ומקצרות חיים, בשיעורים לא קטנים.
ולגבי הסיפא: אני מתבטאת בבהירות ובפירוט אולם גם אלו אינם מספיקים, כנראה, כדי להתמודד עם פרדיגמות וסטריאוטיפים של האחר. אין להרגשתך כל קשר ולו מקרי לעמדותיי או לדברי. אם משהו מהן אינו ברור לך, אני מציעה לבקש הבהרה במקום להמציא השערות. זה קצת יושרתי ושוויוני יותר, אחרי הכל….
בטח ששונה, פשוט שניהם, באותה מידה, לא סחר באיברים. להרבה מקצועות יש סיכונים מקצועיים שונים. הרבה אנשים עובדים בתנאים שיכולים לסכן את חייהם. אנחנו מצפים מהמעסיק לצמצם במידת האפשר את הסיכון הרפואי מתנאי העבודה, אבל ישנן עבודות שיכולות לגרום לנזק רפואי ואף למוות. אף אחד לא מגדיר את העבודות הללו כסחר באיברים. בהחלט אפשר לדבר על פונדקאות כעיסוק שהסיכון שבצידו הופך אותו לבלתי לגיטימי. אפשר לנהל על זה דיון. אבל זה לא סחר באיברים, ואי אפשר לדבר עליו במונחים של סחר באיברים.
יש הבדל בין לגרום נזק רפואי לבין ביצוע פעולה שיש בה סכנה לנזק רפואי. הריון זו לא מחלה.
הבנתי. אוקיי: הדרישה שלא לקיים הפרדה בין גברים לנשים באוטובוס היא אנטי-חרדית. גזענות או שיוויוניות?
דובי, אני חושבת שאתה מדלג באלגנטיות על הקמפיין האינטנסיבי שרץ כאן מזה שנה, נגד החרדים, ש"בישל" את דעת הקהל לתקנה הזו.
לגבי השאר אענה לך מאוחר יותר. פונדקאות אינה עיסוק, בכל אופן. אני מציעה שתקרא כמה פוסטים שכתבתי בנושא בעבר, כדי להבין את העמדה שאני מייצגת – שאינה דעת מיעוט בין אלו שנכנסים לעובי הקורה, אגב.
חנה, לא מדלג, אבל לא רואה כרלוונטי. ראוי להבהיר שלא רק חרדים נמנעים מתרומת איברים, כמובן (אחרת הבעיה הייתה הרבה יותר קטנה), ולטעון שכל המהלך מכוון כנגד החרדים זו הסחת דעת. המהלך הוא למען אלו הזקוקים להשתלה, ומהווה עוד צעד לכיוון בניית תודעה ציבורית בזכות תרומת איברים.
לגבי הפוסטים – אשמח לקישורים.
כבר לפני מס' חודשים, כשראיתי שאחת לחודש בערך יש "כתבת תחקיר" סוחטת דמעות על השתלות איברים ו/או מיני דוקו שצריך המון טישו כדי לשרוד אותו – עם אלמנטים חוזרים של הערבי הטוב (התורם) כנגד כל הציפיות, היהודי הרע (החרדי) שלא מוכן לומר לערבי הטוב תודה ומכריז שהוא שמח לקבל איבר עובורו, עבור ביתו או בנו וכיו"ב אבל לעולם לא יתרום איבר וודאי שלא לערבי, ועוד כהנה וכהנה מניפולציות על האמוציות הכי פרימיטיביות של כולנו – אמרתי בשיחת סלון אחת שעוד מעט יחוקקו חוק נגד החרדים הללו. החוק יהיה עטוף כמובן בהרבה צדק חברתי והיגיון ה"עין תחת עין" שמושתל היישר לקורקבן הלא מושתל של הישראלי/ת הדוגמטי/ת, היינו – כולנו.
והנה זה בא.
ועכשיו ללינקים:
פוסט עתיק מקפה דה מרקר http://cafe.themarker.com/post/217617/
פונדקאות או למות http://2nd-ops.com/hanna/?p=66407
על סכנות ההריון http://cafe.themarker.com/post/322010/
האם השתלת איברים היא אתית לכשעצמה? הרי העלילה לפיה איברים נתרמים בתוך משפחות או בין חברים ומרצון טוב איננה נכונה. ברוב מכריע של המקרים מדובר בנדבך נוסף ביחסי כח קולוניאליים של אדם לבן ויליד. כך גם במקרה של פונדקאות שהיא מקרה בעל מאפיינים ייחודים של סחר איברים (ייחודי במובן זה שהאיבר נשאר אצל התורמת. אבל זהו מקרה לא פחות נצלני).
היה לי כרטיס תורמת הרבה שנים. החזקתי אותו ליד רשיון הנהיגה שלי. דרך המלך. לפני כמה שנים זרקתי אותו (גם התקשרתי לאדי וביקשתי שיבטלו ואמרו לי שמפני שאין לכרטיס כל תוקף משפטי אין טעם בביטול). אני חושבת היום שהשתלת איברים היא אחד הצדדים האפלים של רפואה מערבית פולשנית ואכזרית שמעמידה בני אדם במצבים בלתי אנושיים ובינה לבין בריאות אין ולא כלום. מוות הוא לא תאונה מצערת של הרפואה, תאונה במובן של אירוע שיש למנוע. מוות מתרחש כשגופנו מכריז על כך והוא סיום טבעי לחיים.
זו תגובה או פארודיה?
אמנם אני לא יערה, אבל יש לי שאלה בכל זאת: זו תגובה, או פחד מהתמודדות עם מידע שאין לך כלים להתמודד איתו?
אלוהים ישמור, איזה קשקוש מלא שנאת אדם, לא מבוסס על עובדות ולא קשור לשום דבר כולל המציאות.
מעניין אם הכליות של ילדך בן השלוש היו קורסות והוא היה צריך השתלה כדי לא לגדול מחובר לדיאליזה, או שהשתלה היתה מצילה את הראיה או החיים שלו באופן אחר גם אז היא היתה "פולשנית, אכזרית ולא קשורה לבריאות".
כן, כן, אין ספק שהיית חושבת שזה סיום טבעי לחיים שלו ומוותרת עליו בסבבה, העיקר לא לקחת חלק ביחסי כוחות קולוניאליים.
שמה הקשר בדיוק? יש ניצול לרעה של עניים סביב הענין הזה, אז זה פוסל את התהליך המציל חיים הזה?
רק בנאדם שאין לו אף נפש אהובה בעולם כולל עצמו יכול לחשוב ככה.
ורק בנאדם שאין לו מושג על ההסטוריה והמהות של השתלות יכול לכתוב את הקשקוש האכזרי והאדיוטי שכתבת.
לחנה –
ומהו בדיוק המידע שעליו למי שמזדעזע מהתגובה הקסומה של יערה, אין לו כלים או מפחד להתמודד איתו?
כי אני לא הבחנתי בשום מידע (למעט הכרות עם תהליכים נפשיים שלא מובנים לי בעליל) בתגובה שלה.
נעמה, את ההיבטים השליליים של מכירת איברים אפשר להקטין או לבטל בחקיקה מתאימה. יש משהו די מתנשא (לא מצידך אלא מצד החברה) כשהעשירים ובעלי הכוח קובעים לעניים מה טוב או לא טוב עבורם. למה צריכה להיות בעייה שמישהו עני ימכור נניח כליה ב50 אלף שקל שהיא בעלת סיכון מינימלי, אבל לאף אחד אין בעייה לשלוח אותו לעבוד בכל מיני עבודות פיסיות או מסוכנות? תרומת איברים שלא תהיה תרומה תשפר משמעותית את מצבם של שני אנשים לפחות. אם מפחדים מלחצים לא כשרים אפשר להרכיב ועדה שבה יהיו חברים פסיכולוגים, עובדים סוציאליים שיקבעו עד כמה כשיר וסביר ההחלטה לתרום. להפך, כשיש איסורים גורפים כאלו אז פונים לשוק השחור שם באמת יש לחצים לא הגיוניים והתנאים הרפואיים הרבה יותר מסוכנים. אפשר לקבוע למשל שאי יכולת כלכלית לא תהווה סיבה לאי קבלת תרומה והמדינה תממן השתלות לנזקקים. בסך הכל מדובר בהליכים לא מסובכים במיוחד שרמת הסיכון שבהם נמוכה. כל הדיונים על זה מתעלמים מהעובדה שהרבה מאוד אנשים מתים כל שנה בגלל זה.
מענין איך תבטל את ההיבט השלילי שבו אנשים חזקים ומושחתים במדינת עולם שלישי, יתרימו בכוח אנשים חלשים ועניים, יסחטו אותם שאם הם לא יתרמו – יבולע להם ולמשפחותיהם או פשוט ירצחו מי שיוצא להם ויקצרו את אבריו.
מעניין גם איך אותם עניים יתרמו מרצון ראות, לב, קרנית, יד, כבד, בלי שאיכות חייהם תיפגע.
גם להוריד כליה, אגב, זה דבר מאוד מסוכן פוטנציאלית.
הבעיה היא המדרון החלקלק – ברגע שאתה מוכן לקבל תרומה באופן כזה, אז ברור שמשטרים/פושעים כבר ידאגו לספק את הסחורה ואנשים נואשים ועשירים יקנו אותה. אין שום דרך בעולם שתוכל למנוע את זה, למעט אם אתה אוסר באופן גורף ושרירותי על כל הענין.
אף אחד לא מתעלם מזה שהרבה אנשים מתים מזה כל שנה, רק שנראה להם (ולי) טיפל'ה מוגזם לאפשר, מי יודע כמה רציחות בשביל שהם לא ימותו.
הרבה יותר הגיוני לקחת את האיברים של מי שמת במדינה עם ובלי אישור, מאשר כל הענין עם העניים שתורמים מרצון כמובן את אבריהם.
האמת שלדעתי זה צעד מתון והגיוני מאוד לתעדף את מי שמוכן לתרום והשלב הבא, צריך להיות לדעתי, או לקחת בלי לשאול או לא לאפשר למי שלא מוכן לתרום, לקבל איברים בכלל. הרבה פחות פוגע בזכויות אדם, הרבה פחות מסובך, גם לוגיסטית והרבה פחות נתון לפרשנויות.
גיל,
תרומת איברים "לא תשפר את מצבם של שני אנשים לפחות". היא תשפר את מצבו של אדם אחד, שבכספו קנה לו שנות חיים נוספות למרות שמצבו הגופני מורה אחרת. את בריאותו של האדם השני החריבו יחסי כח נצלניים. לא נכון שאפשר לחיות יופי בלי כליה. יש סיבה בגללה יש לנו שתיים.
עניים מסוגלים לחשוב בעצמם. הם לא צריכים שמישהו אחר יגיד להם שלמכור כליה כדי שיהיה להם מה לאכול זה מצב קיצוני של ניצול. הם יודעים את זה לבד. עשירים ובעלי כח קובעים לעניים מה טוב ומה לא טוב עבורם ובדיוק בגלל זה החוק צריך להגן על החלש.
לא נכון שלאף אחד אין בעיה עם תנאי עבודה נצלניים, מסוכנים ולא הוגנים. להפך. יש הרבה עמותות וארגונים שנאבקים נגד שוק עבודה פרוע. ככלל, בעיה אתית בתחום אחד לא מתירה בעיה בתחום אחר.
האפשרות שהמדינה תממן השתלות עבור מי שאין לו יכולת כספית לעשות זאת איננו ראלי. בטח לא בתנאים של הפרטת מערכת הבריאות.
הטיעון היחיד בעד השתלה הוא זה הנוגע ללחצים של שוק שחור.
אני תוהה, אם העניין היה מוסדר על-ידי מחירון בפיקוח המדינה, כזה שהיה קובע את המחיר כנמוך מספיק כדי שלא להוות תמריץ חריג לעניים מצד אחד, וכדי לצמצם את אי השיוויון בנגישות מצד שני (או אולי, אפילו, הסכום הזה היה משולם על ידי המדינה או קופת החולים המבטחת), האם זה היה הופך את העסק ליותר לגיטימי?
למה לא לקחת בלי לשאול, בעצם?
להחליט שאחרי שאדם מת, האיברים כבר לא שייכים לו ולהשתמש בהם להציל חיים של אחרים. אם צרפת, שהיא דמוקרטיה ומדורגת במקום יותר גבוה באיכות החיים מאשר ישראל (לפי סקר האו"ם) עושה את זה, למה לא אנחנו?
הרבה יותר הומני לדעתי.
גם לי יש כרטיס "אדי". אני לא אתייחס לתגובות מבית המדרש של יערה כי אין לי "כלים" להתמודד איתן מעבר לקצת היגיון בריא ואהבת אדם. בושה וחרפה. לגופו של דיון – אני באופן די נדיר לא מסכים אתך נעמה, את צריכה להתייחס ל"אדי" כמו אל סוג של ביטוח רפואי. אם הקפדת שתהיה לך פוליסה כזו (שלהבדיל מביטוח " אמיתי" איננה קשורה לרמת השכר שלך ולמצבך הסוציו-אקונומי) עמדת המוצא שלך, אם חו"ח תזדקקי להשתלה, תהיה שונה מזו של מישהו שהעדיף, מסיבותיו, להימנע מביטוח כזה. מכיוון שהמודל הצרפתי לצערי איננו ישים אצלנו הייתי מציע לחשוב על כיוון קצת אחר – שלכל תינוקת ותינוק שנולדים יהיה אוטומטית כרטיס "אדי" כמו שיש להם תעודות לידה. כמובן שההורים שלהם יוכלו להתנגד (או הם עצמם בהגיעם לבגירות) אבל אז זה מעביר את ההחלטה אליהם והם יצטרכו לקחת בחחשבון את משמעותה אם הם יגיעו לידי הזדקקות. אולי ברגע הראשון זה נשמע קצת מקברי אבל אם זה יוטמע כחלק מההליך הבירוקרטי השגרתי המלווה את הלידה זה עשוי לשנות את האקלים המנטלי ולסייע בהקלה על המחסור.
(גם לירושלמית, באותה מידה): יש בעולם מודלים של "אופט-אאוט" לתרומת איברים. כלומר, במקום שאדם יצטרך לבקש שלא לתרום איברים, הוא צריך להרשם במאגר שמות של אנשים ש*אוסרים* על תרומת איבריהם לאחר מותם. ככה תופסים את כל הפאסיביים למיניהם, אבל עדיין מאפשרים דרך מילוט למי שמתנגד ברמה העקרונית.
מסכימה עם צור ודובי – יאללה מקובל עלי.
רק תיקון אינפורמטיבי – למיטב ידיעתי בצרפת התרומה אינה חובה, אלא היא ברירת מחדל, כמו שהציע צור, וניתן לבטל אותה. מסתבר שרק זה, ללא מערכת של עדיפות למי שתורם, מספיק כדי להגיע לאחוזי תרומה אסטרונומיים (אם זיכרוני אינו מטעני – מעל 90%) – אנשים פשוט לא טורחים לבטל.
נעמה,
לא הבנתי עדיין את הבעייתיות בהצעה של פרופ' יעקב לביא.
הרי מי שיקבל את הקדימות זה מי שזקוק להשתלה. בכל מקרה הוא זקוק להשתלה ומצבו קשה, לכן הוא מועמד להשתלה. לא ככה?
כמו שאמרתי בתשובתי לדובי: כל הנמצאים בתור זקוקים להשתלה. אבל יש קדימות בתוך התור. מי מקודם לתחילתו? מי נדחק לסופו? עד היום זה נעשה על פי צורך רפואי. לא על פי מי שהגיע ראשון… ככל שהרופאים מעריכים שסיכוייך לשרוד בלי השתלה קלושים על רצף זמן (שלא תחזיקי מעמד שלושה ימים לעומת מי שלא יחזיק מעמד חודש) – כך תקודמי לתחילת התור. גם אם ההתדרדרות במצבך קרתה אתמול, ויש 100 שממתינים לפניך. ההבדל בין תחילת התור לבין סופו הוא, בפשטות, חיים ומוות.
נעמה- קשה לי לרדת לסוף דעתך: נשאיר רגע בצד את בעיות הפונדקאות, "תרומת" איברים בתשלום, והשתלות בסין, ונתמקד בכרטיס אדי.
הבעייה פשוטה מאוד: יש 100 כליות להשתלה ויש 300 מועמדים הזקוקים להן.
לא ניתן לתת לכל אחד 1/3 כליה כדי לצאת הוגן, אין דרך אחרת להשיג כליות להשתלה, אין דרך אחרת לפתור את בעייתם של הזקוקים להשתלה.
100 יקבלו, 200 לא.
לא נראה לך מוסרי שמי שהיה מוכן מראש לתרום את כליתו במקרה של מוות (תרומה חסרת משמעות מעשית שכן היא תיקצר ממנו רק כשימות)- יקבל כליה ממי שהיה מוכן כמוהו לתרום?
הרי מי שלא היה מוכן לתרום זה לא מישהו ש"אין ידו משגת" לתרום וגם לא מי שאיברי גופו נפסלו מראש לתרומה בשל בעייה כלשהי, אלא מישהו שמראש העדיף שהתולעים יאכלו את מה שיוותר ממנו (וסליחה על המקאבריות) ושזה לא יציל אדם אחר.
לפני כשנה התפרסמה ידיעה על אשה חרדית שבגופה התבצעה השתלה של איבר כלשהו, לא זוכר איזה. בראיון לעתון היא הודתה מקרב לב למשפחה השכולה שהסכימה לתרום את גופו של יקירם לנושא, אבל לשאלת המראיין אמרה שהיא לא תחתום על כרטיס אדי כי הרב מתיר רק לקבל תרומה (יש פיקוח נפש) ולא לתת (פתאום אין פיקוח נפש).
כל מילה נוספת מיותרת.
את המתמטיקה גם אני יודעת, תודה. ואת עמדתי כתבתי בפוסט. לחזור עליה בתגובה נראה לי מיותר.
נעמה- את ממשיכה להתעלם מהעניין שהעלה דובי, שהוא לב הסיפור כאן; לא מדובר בסתם חלוקה של איברים בין אנשים הזקוקים להם. יש כאן מצב שבו שיטת החלוקה תשנה את מספר האיברים הזמינים להשתלה. כך שיתכן שבמקום 100 איברים לחלק ל-300 אנשים תקבלי 200 איברים לחלק ל-300 אנשים. במצב הזה יהיו אנשים רבים יותר שיזכו לאיברים להם הם זקוקים. מצד שני, עדיין ייתכן שמי שזקוק עכשיו ללב לא יקבל אותו משום שהוא לא חתום על כרטיס תרומה. מה שעומד כאן לדיון הוא השאלה – מה עדיף? הצלת חייהם של יותר אנשים או הצלת חייהם של מי שעומדים למות במהרה. אני חושב שכל עוד אינך מתייחסת לעניין הזה העמדה שאת מציגה היא מעט שטחית.
טוב שאת יודעת מתימטיקה והבנת מה כתבתי וטוב שאני יודע לקרוא והבנתי מה את כתבת: נקבע מי מה-300 יקבל כליה לפי הצורך הרפואי; אלא שבניגוד לצרכים כספיים- כאן אין צריך יותר וצריך פחות, אלא צריך או לא צריך.
העשיר בעשירים צריך כמו העני שבעניים, למעט העובדה שהעשיר יכול "לקנות" לעצמו כליה, אבל את זה הוצאנו מחוץ למשוואה כי זה לא מוסרי, וכעת כולם שווים.
כולם שווים בהסתייגות קטנה- העובדה שלא מוצעות כל יום 250 כליות להשתלה (הערכה שלי למספר הנפטרים היומי בישראל) היא שיש אנשים שלא מוכנים לחתום על כרטיס אדי.
בפוטנציה יש מספיק לכולם, אלמלא אלו שיודעים לקבל אך לא לתת, ובגללם (בעקיפין) מתים אנשים ללא כליות בארץ ועם כליות בסין.
מעניין. חשבתי שאתה זה שכתבת "אני לא יורד לסוף דעתך", בתגובתך הקודמת. אם הבנת אז הכול בסדר.
גרי, כתבת: "כאן אין צריך יותר וצריך פחות, אלא צריך או לא צריך".
אבל נעמה הסבירה שאין כאן חלוקה בינארית. יש "צריך יותר" – מי שמצבו הרפואי מחייב דחיפות גדולה יותר.
גרי, יכולת באותה מידה של הצלחה להתווכח עם הקיר.
אגב, אתה צודק כמובן. אלי אישית פנו כמה פעמים בבתי חולים וניסו לשכנע אותי לחתום על אדי. אמרתי שבשמחה, אבל רק אם יערבו לי שחלקים ממני לא יגיעו לאוכלוסיות שבאופן מובהק לא תורמות – דהיינו חרדים או ערבים. אמרו לי שבלתי אפשרי לעשות דבר שכזה. אז אמרתי שבלתי אפשרי עבורי לחתום.
ירושלמית, אני מדבר בעיקר על מדינות דמוקרטיות, כאלו שאפשר לאכוף את החוקים בצורה סבירה. אני רק תוהה, כמה אנשים נאלצים היום באיומים לתרום איומים במדינות הללו בלאו הכי?
יערה, מה זה מצבו הגופני מורה לו אחרת? על פי ההגיון שלך אני מבין שאת לא מתחסנת או לא משתמשת בשום תרופה מערבית כי זה לא טבעי לגוף לא? הקפיצה שלך לניצול עניים היא קפיצה גדולה מדי. כאילו עוני מבטל את היכולת של אנשים לחשוב בצורה לוגית או להעריך מה טוב עבור עצמם והם רק כלי משחק של עשירים.
הרי לב הבעיה היא מה שיקרה כאשר מחר בבוקר יקום שירות בשם "טדי", שהחותמים עליו יתנו תרומה בכך שהנתרם תרם ל"טדי". הם לא יבקשו תיעדוף, אלא יבצעו התניה מוחלטת. לא טדי, לא מקבל.
או, כמובן, כרטיס הביניים, שפרופ' לביא מקדם. לא כשינוי לאדי, אלא ככרטיס והנחיה חדשה לגמרי. כרטיס דדי.
משום מה דילמות גזעניות מהסוג הזה מוגשות בדרך כלל כ"איך תרגיש – כגזען – אם תגלה שהלב שהושתל לך הוא שחור\יהודי\הומואי", אבל הפעם מסתבר שנמצא קונץ הפוך – עשוי להמצא – שבעזרתו תוכל למנוע מלבך הלבן\אתיאיסט\נאור מלפעום בחזה של אשה חרדית. המגמה מחרידה.
(גם לי, כמובן, יש כרטיס כזה)
כנראה שמעט מדי מאיתנו מזהים שמדובר בתקנה גזענית, בעיקר נגד חרדים.
לא, את אסנציאליסטית. אין שום דבר מהותי בחרדיות שמונע מהם לתרום איברים. הם פשוט לא רוצים כי *הם* גזענים. אז שישנו את העמדות שלהם, כפי שחלק מהחרדים כבר עשו. אולי אם זה יהיה פיקוח נפש של החרדים עצמם, הרבנים שלהם "יסכימו" לאשר להם לעשות את מה שהרבה חרדים עושים בלי בעיה.
מספיק כבר להשוות בין דעות (שנובעות מתוך נוחות או גזענות) לבין תכונות אסקריפטיביות. להפלות אנשים בגלל שהם גזענים זו לו גזענות.
אין לי מילה אחרת מאשר "שטויות" בשביל לכנות את דברייך.
כל מי שחושב שתרומת איברים היא דבר ראוי – שיתרום.
כל מי שחושב שתרומת איברים אינה ראויה, ואינו רוצה לתרום – שגם לא ישתמש בתרומות בלתי ראויות כאלה.
בקיצור, מי שמבחינתו תרומת איבר היא פסולה כשהוא התורם, ותקינה כשהוא הנתרם – שיחליט, כי גישה כזו אינה לגיטימית. או שיתרום ויקבל, או שלא יתרום וגם לא יקבל.
זה לא קשור לחרדים בשום צורה.
אם אין לך מלה אחרת מלבד לכנות את עמדתו של מישהו אחר "שטויות" – אתה מתבקש לא לעשות זאת בבלוג הזה.
נעמה, מי שאומר על דבריו של אחר "שטויות" ואפילו מסביר, זה רע, אבל לקרוא לכל מי שלא מסכים איתה "גזען", אפילו בלי להסביר למה, זה בסדר?
לא ראיתי שקראו "גזען" לכל מי שלא מסכים איתה. ראיתי שכינו את התקנה "גזענית". יתכן שפספסתי. ככלל אין לי הרבה סימפטיה לקלות שבה מוטחים בישראל התארים "גזענות" ו"פאשיזם". מכל הכיוונים.
ועכשיו שתי מילים קצת יותר עקרוניות, אם כבר הסוגייה עולה:
1. אני מעדיפה לא לשמש כגננת. אבל ועם זאת:
2. אני מבקשת שהדיון בבלוג הזה יישמר ככל האפשר כדיון נקי וענייני. ב'על הבלוג' אפשר למצוא כמה הנחיות. מכל מיני סיבות, סבלנותי וסובלנותי הולכות ופוחתות לנוכח התדיינות אלימה, בוטה ובלתי-מכבדת. גם כלפי וגם כלפי מגיבים אחרים.
דובי, מפתיע שלאחר שסיפקתי הסברים מפורטים אתה מנסה לעשות הפחתה לדברי בתירוץ שלא סיפקתי הסברים. אני מצפה ליותר – גם ממי שלא מסכים איתי.
התקנה גזענית לעילא ולעילא, נגד חרדים, בקמפיין שנבנה כבר חודשים, ומי שבוחר או להתעלם מההבנייה הזו באמצעות התקשורת או להעביר את הנושא מכך לויכוח מגוחך מולי על סדר העדיפויות הערכי של החרדים, מתדיין למעשה לצד הדיון ולא בתוכו, וחבל שכך.
אני בהחלט מודעת לכך שיש גם חילונים עם חשיבה מגית שנמנעים מתרומה – זה פתיר בעזרת הסברה, אבל הרבה יותר קל לכוון למטרות קלות, שמזמנות בעצמן את הבור אליו הן נופלות. חשיבה מגית אינה מושפעת מסנקציות, שכן נלווית אליה החשיבה ש"לי זה לא יקרה" ו"שזה יקרה אם אדבר על זה". החרדי שמוכן לקבל תרומה אבל לא לתרום, הוא המטרה הקלה. הוא גם לא הבעייה העיקרית – כמותית ואיכותית – בהקשר זה. רוב עם ישראל אינ ם חרדים. ובכל זאת – עשו תקנה נגד המטרה הקלה.
אתם מבלבלים בלבול מהותי בין הכעס המובן שלכם על אלו שלא מוכנים לתרום, לבין המניעים והמסובבים של התקנה הזו. זה שיתוף פעולה נפלא עם תקנה שלא תחזיק מים.
הממם…. סליחה שאני מתערב, אבל אפשר לשנות את ההצעה באופן שתבטל את החלק הגזעני (לכאורה) שלה ותשאיר את החלק המועיל (לכאורה) שלה.
אם, נגיד, היינו נותנים לכל אדם בוגר שלוש אפשרויות, לחתום על אד"י ולקבל ביטוח איברים, לא לחתום על אד"י ולא לקבל ביטוח איברים או לא לחתום על אד"י ולשלם סכום כסף קטן (נגיד, מאה ש"ח לשנה לבוגר) לאד"י ולקבל ביטוח איברים. בסוף כל שנה אד"י תחלק את כל הכסף שיצטבר לכל מי שחתם באופן שווה. מצד אחד, איפשרנו לחרדים ודתיים לקבל ביטוח בלי לתרום איברים (ומאה ש"ח לשנה זה כסף שאפילו חרדים יכולים לעמוד בו), מצד שני הגדלנו את הכדאיות לחתום על אד"י (אם מספר החותמים יהיה שווה למספר המשלמים זה מאה ש"ח בשנה בשביל כלום, לא רע).
(ובכל זאת נראה לי שאת תתנגדי להצעה כזאת, למרות שהיא בפירוש לא גזענית, ושדובי יתנגד להצעה הזאת למרות שהיא מועילה. תקנו אותי אם אני טועה.)
במשרד הארכיטקטים פפ"קק מהומה: עובדים רבים אינם מורידים את המים בשירותים ומנקים אחריהם מכיוון שזה "לא לכבודם" וכך מי שמתפנה לצרכיו- זוכה לקבלת פנים לא מלבבת במיוחד.
התרעמו אלו שכן מנקים וכן מתחשבים, ופנו להנהלה בדרישה שיקצו להם תא שירותים משלהם: אלו שכן לכבודם יעשו, ינקו, ויהנו מאוויר צח; ואלו שלא -לא.
"מצטער מאוד אך לא יעשה כן במקומנו" ענה המנכ"ל- "אם ראובנה טרחה וניקתה אחריה (וכולנו משבחים אותה על כך) אין סיבה שמהשירותים הנקיים לא יהנה גם שמעון שאינו מנקה אחריו; ולהיפך: אם שמעון אינו מנקה אחריו- אז הבא אחריו יצטרך לסבול ואין סיבה שדווקא לווית שאף היא אינה מנקה תסבול ואילו יהודה שכן מנקה – לא יסבול"; וסיכמה היו"ר של מועצת המנהלים- "עם כל הכבוד לראובנה ויהודה שמנקים – הנקודה כאן היא הזכות להינות משירותים נקיים והיא שווה לכולם, ואני -אגב – מנקה אחרי".
החרה החזיק אחריהם שמעון: "באמת כל הכבוד לראובנה שניקתה אחריה ובזכותה יכולתי להתפנות בנחת", ויהודה עיקם את האף – אולי מחמת הריח ואולי מחמת אי הצדק – אבל מה אפשר לעשות? כולם סובלים מהשירותים המלוכלכים בדרך כלל ולא רק הוא, אז שלא יתבכיין!
למותר לציין שבמשרד פפ"קק אין מעסיקים פועלי נקיון מסיבות אידאולוגיות: מדובר בניצול מעמדי/גדרי/גזעי (רוב פועלי הנקיון הן אתיופיות).
לדובי, שטויות נוספות.
אני איכשהו מוכן להניח שאתה, אישית, עיוור לגמרי למימד שבוחר שוב ושוב דווקא בחרדים כדוגמה המעודפת להגבלת תרומות. קשה להאמין, אבל אני משום מה מאמין. ובכן, לא מדובר בשנאת חרדים אופנתית אלא באהבת-אדם קשוחה, כזו שרוצה לגרום להם לתרום את איבריהם. אני איכשהו רואה את השנאה – כמו למעלה בתגובות – כמעט באופן ישיר, והיא מזעזעת אותי.
גם לשיטתך… אני לא חושב שכבודו לוקח בחשבון כמה מהתגובות הסבירות לגמרי להופעה של התניה כזו. למשל, התניית שירותי "יד שרה" בחתימה בלתי חוזרת על כך שאם המשתמש החילוני בשירותי הרשת יתרום את איבריו או איבריה, חרדים יוכלו להיעזר בהם. אפשר לחשוב על התניות רבות נוספות.
ביסודו של דבר, אני מתקשה לחשוב על משהו שיכול לעמוד מול חיי אדם בדילמה מוסרית. מסתבר שעקרון התרומה השווה הוא כזה. וכך, אם היתה אישה שלא תרמה בגלל שהרבי אמר לה משהו, או בגלל שלא מצאה עט לחתום, או שהיא סתם חושבת (אמונה טפלה נפוצה) שהרופאים לא יטפלו בה ויקצרו את האיברים שלה אם היא תחתום, אזי היא צריכה למות, ומישהו שהאיברים האלו לא נדרשים לו באותה מידה יחיה, בגלל שהוא או היא מבינים היטב יותר היכן הם חיים.
לדעתי העמדה שאתה מייצג היא ברוטאליות קיצונית, שממומשת באופן מעט יותר אלגנטי מתקדימים היסטוריים של ברוטאליות קיצונית. כמו שכתבתי, האולטרה-תועלתנות הזו לא לוקחת בחשבון את האפשרות של לחצי נגד, ובוודאי שאינה סובלנית לדעות אחרות. אנא, העבר בעצמך את הקו דרך הנקודות האלו, וראה איזה מין עמדה מצטיירת.
אני מחזיקה את כרטיס אדי עוד מתחילת הקמפיין שלהם בארץ לפני תרפפו שנים. בת דודתי תרמה כליה לבן זוגה לאחר שהתור התארך והתארך ועוד דקה הבן אדם היה יורד שאולה. אם היה צריך להמתין להשתלה חיצונית מצבו היה בקקט.
זה כנראה הפתרון האופטימלי במידה וישנו תאום מלא בין קרוב משפחה, בת זוג אוהבת, או הורה, רצוי לתרום ישירות, אבל הכרטיס הוא בכל זאת מיצג של סובלנות ואהבת האדם באשר הוא. הוא דרך הבעה הכי הומנית שיש, לטעמי.
מומלץ אצלי במאמרים
http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/11/1911-1211.html
אסתי.
אכן בעיה אתית סבוכה. ועם זאת הרעיון על פניו נראה לי נכון והוגן
כשאני משלם מיסים מכוח חוקי המדינה, אין לי היכולת לרשום בצד הטפסים לאן אני מוכן או לא מוכן שהכסף שלי ילך והיכן יושקע או לא יושקע. לכך נועדה ההצבעה שלי בבחירות.
אבל תרומת איברים כשמה כן היא – תרומה. כשאת תורמת כסף, יש לך הזכות להחליט למי ולמה את תורמת. כמו שאני יכול לבחור, לא לתרום לאירגונים שמסייעים למפעל ההתנחלות, מדוע אני יכול לבחור למי תלך תרומת איברי?
על הרופאים חלה החובה האתית (לפחות) להציל חיי אדם באשר הם. חובה זו אינה חלה עלי. מדוע לחייב אותי לתרום למי שאינני מעוניין לתרום לו? אני יכול להחליט לתרום כליה להציל בן משפחה. אף אחד לא יבוא אלי בטענות אם לא אתרום כליה לאדם זר, מבין כל אלו המחכים להשתלת כליה וחייהם תלויים בכך. אם בחיי כך, מדוע לא במותי?