מי רוצה להיות בנעליהם של חברי ועדת סל התרופות? המשחק הוא סכום אפס: תרופה שנכנסת לסל דוחקת את רעותה החוצה. הבחירות שהם צריכים לעשות הן בחירות טראגיות. צידוד בתרופה אחת שמסייעת לחולים מסוימים או מצילה אותם משמעו שלסבלם הקשה של חולים אחרים לא ניתן מענה. מי שחולה בעצמה או קרובה לחולה באחת המחלות שהתרופות להן מועמדות מדי שנה, תסבור בצדק כי זוהי התרופה שצריכה להינתן על-ידי המדינה חינם במסגרת הסל. אך השיקולים של חברי הוועדה חייבים להיות מעט אחרים. בעוד שאפשר להבין ללבו של כל חולה או קרוב לו שירצה להאריך את חייו בשישה שבועות, השיקול הציבורי חייב לשקלל את הארכת החסד הזאת מול מצוקות אחרות, שניתן להקל עליהן באופן משמעותי ולמשך זמן ממושך.
עד כמה שקשה לבקר כל החלטה שמתקבלת, אני מבקשת לעשות זאת באשר להחלטה להשאיר מחוץ לסל תרופות פסיכיאטריות. אין קל מלומר מה כן בלי לומר מה לא. אבל האחריות במקרה זה מחייבת להצביע גם על המקורות. קרי, החלופות שעליהן יש לוותר. הביקורת שלי מופנית בעיקר להחלטה להכניס לסל את הפינוי המוטס; ועם כל הכאב, גם תרופות לסרטן שההערכה הרפואית היא כי הן מאריכות חיים בחודש וחצי.
הפינוי המוסק תמוה במיוחד, בעיני. שכן אף שמדובר ללא ספק בפרוצדורה מצילת חיים, ומשווה בין תושבי הפריפריה לתושבי המרכז, הוא בפירוש איננו תרופה. קיימות פרוצדורות מצילות חיים נוספות ועדיין אין זה הופך אותן לתרופות. אני מודה כי לא הבנתי את הדיווח בטמקא, שעל-פיו “רק חוות דעת משפטית של משרד הבריאות, שקבעה מנגנון מיוחד שבמסגרתו יינתן הכסף בנפרד מהסל, סללה את הדרך למימון מסוקי הפינוי.” אם הכסף ניתן בנפרד מן הסל – מדוע השירות צריך להיכלל בו?
אם מדובר בסל תרופות כי אז יש לשמור על כך שהשירותים הממומנים בו יהיו תרופות. אין זו שאלה סמנטית גרידא. על המקום בסל מתחרות גם כך תרופות רבות, כולן ראויות ונחוצות. באשר לתרופות המדוברות לסרטן, הטענה איננה חס וחלילה שלא ראוי להאריך חיים ולו בחודש ומחצה, אלא גם מהי העלות האישית של מימון פרטי קצר-טווח כזה לעומת מימון פרטי לאורך שנים רבות של תרופות אחרות; שאלות של עלות-תועלת שעם כל הצער מזינות החלטות של מדיניות ציבורית; והאם היה זה שיקול ציבורי נכון להכניסן בעוד שבחוץ נותרו, שוב, תרופות פסיכיאטריות לסכיזופרניה, דיכאון וחרדה נותרו בחוץ.
על-פי ארגון הבריאות העולמי, סובלים כ-121 מיליון בני-אדם בעולם מדיכאון והוא מהווה את אחת הסיבות המובילות למוגבלות. דיכאון הוא מחלה קשה. מתים ממנה. על-פי ארגון הבריאות העולמי, כ-850,000 מיתות בשנה נגרמות ממנו. אף כי היום דיכאון וחרדה פחות “מסמנות” את הלוקים בהם מבעבר, בכל אופן בחוגים מסוימים, עדיין תלויה מעל הסבל הנפשי סטיגמה חברתית שאינה מלווה את מיני הסבל הגופני ה”טהור”. בקרב שכבות חברתיות מסוימות הוא כמעט ואינו מטופל ובעולם סובלים מחוסר טיפול בו בעיקר במדינות המתפתחות.
לכן, על אף שברחובות מסוימים בתל-אביב זה אאוט לגמרי לא ליטול ציפרלקס, ניתן לומר כי הותירו כאן ללא מענה אוכלוסיית חולים מוחלשת במיוחד. ובעיקר גדולה מאין כמותה. שתצטרך להמשיך להתמודד לא רק עם מצוקות המחלה והעובדה שהיא איננה מדוברת דיה, אלא גם עם חסרון הכיס לטפל בה ביעילות.
קרוא וכתוב 
כבר שנים שוטפים את מוחותינו באימרה ש"התקציב מוגבל וצריך לחלק אותו בחוכמה".
אז קודם כל – השארת התרופות הפסיכיאטריות מחוץ לסל – לא על חוכמה היא מעידה, אלא על טיפשות גדולה.
שנית – תקציבי ענק נשפכים על ה"אימפריה" שלנו במזרח.
ז"א שיש כסף שאפשר לנתבו למערכת הבריאות ובתוכה לסל התרופות.
כתבת יפה, מזדהה.
יש לי הסבר… (בבחינת "התאורייה ככלי לביקורת"):
ברוח המתלהמת והגזענית שנושבת במחוזותינו כלפי מי שאינו שייך לקבוצה ההגמונית, נשארים חולי הנפש בחוץ – כפי שקורה בכל משטר גזעני. את מי מחסלים ראשונים? את ה"אחרים" על בסיס קריטריונים של דת, גזע, מין וחריגויות. ככה נראית הנסיגה הזו: לא תמיד בהצהרות בומבסטיות, לרוב בהחלטות בירוקאטיות שניתן להסביר. הבנאליות של הרשע, של הגזענות ושל הזוועה האנושית. ככה זה מתחיל.
אני חייבת להודות שלא הופתעתי מכך שחולי הנפש נשארו בחוץ.
זה חלק מהטרנד הכללי.
מהרשומה ומהמאמר ניתן להבין כי בסל אין תרופות פסיכיאטריות. הדבר אינו מדויק כמובן. יש בו הרבה תרופות כאלה. לא כולן לא כל תרופה מאושרת לכל התוויה ולא בכל החולים. הבעייה אינה ספציפית נגד אוכלוסיה זו או אחרת.
הבעייה רחבה ועמוקה הרבה יותר. ובזה אני מסכימה מאוד עם המגיב הראשון
בלי להכנס לפוליטיקה לגבי מה שהוא קורא האימפריה המזרחית, המון כסף נשפך על דברים מיותרים, בעיקר על הנעמת השלטון לאוחזים בו. בנוסף התבשרנו לאחרונה על עודף ניכר בקופה הציבורית.
מכאן שדווקא ההנחה הראשונה של נעמה, שהדילמה בין התרופות השונות היא קשה ואמיתית, איננה נכונה. בפועל כנראה שיש מספיק להכול, ואם לא אז לפחות להרבה יותר ממה שניתן בסל היום.
הקבוצה ההגמונית שאת מדברת עליה הולכת ומצטמצמת. למעשה בקרוב זאת תהיה כנופיה מצומצמת למדי. והאחר-כולנו.
צ"ל בהתחלה-"מהרשומה ומהתגובה" סליחה.
בדיוק, חנה. סקטור נוסף שנמנה עם ה"אחרים" – חולי האלצהיימר/דמנציה,
שרובם מבוגרים. בוודאי שהם נותרו בחוץ. המוח שלהם מחורר? למי אכפת.
שימותו כבר; הישישים/ות ה"מיותרים" האלה.
אם טרם קראת, אני ממליצה על הכתבה הזו של הפילוסוף פיטר סינגר בניו יורק טיימס.
http://www.nytimes.com/2009/07/19/magazine/19healthcare-t.html
[…] כרמי – ותרופה ללב אין, […]
היה קשה לי לקרוא את מה שכתבת מכמה סיבות, אבל לגבי עניין הארכת חיים בחודש וחצי, יש כאן הטעייה כי מדובר בממוצע. האווסטין שנכנסה לטיפול בגידולי מוח אכן מאפשרת בממוצע 10 וחצי חודשים, מעט יותר מהממוצע הקודם. אבל הממוצע הזה מורכב מאנשים שמתים תוך שבועיים ואנשים ששורדים 15 שנה ויותר, וכן, יש כאלה. הפרוגנוזה משתנה בהתאם לגודל ולמיקום של הגידול ולרמת הממאירות – זה לא בהכרח גזר דין מוות אבל זה מאוד מפחיד. רבים מתים תוך חודש-חודשיים ולא מעט שורדים שנתיים עד חמש שנים.
נניח שבן משפחה שלך היה חולה בגיל צעיר בגידול מוח, כאשר יש מעט מאוד אופציות טיפוליות למחלה שלו, האם לא היית מעוניינת שהוא יטופל בתרופה שנחשבת ליעילה ביותר ושיכולה לאפשר לו אפילו לצאת מזה ולחיות חיים רגילים? ולחילופין האם חיים לא יצרניים, של אדם נכה שסובל, ושנחשבים בעיני הרבה אנשים כנטולי "איכות" לא שווים "הארכה", גם אם הוא רוצה מאוד לחיות?
ולשאלתך בדבר העלות לכיס הפרטי, האווסטין עלתה עד השבוע 30 אלף שקלים בחודש. חישוב פשוט מעלה שאדם שמשתמש בתרופה הזו אפילו שנה, זקוק ל360 אלף שקלים. כמה משפחות אפילו ממעמד בינוני מסוגלות להוצאה כזו? לשם השוואה, הציפרלקס שהזכרת עולה כ200 שקלים בחודש ויש לה גרסה דומה וותיקה יותר – ציפרמיל – ב20 שקלים.
האם משפחה שמאוד קשה לה כלכלית תצליח להתארגן על 200 שקלים? ועל 30 אלף שקל? וכן, אני מכירה משפחה שלא הצליחה להתארגן על ה30 אלף שקל למרות מודעות לתרומה בעיתונות, ממש לא מזמן, לתרופה הזו בדיוק. להם מאוחר מדי.
מעבר לויכוח על הרכב סל התרופות, היה מאוד עוזר אם היו מקצרים את זמן הבעלות על פטנטים של תרופות, בעיקר כאלה שהמדינה בכל מקרה מממנת את פיתוחן. אין סיבה שתרופות שפותחו במימון הציבור לא יהיו לרשותו.
בעיה, חברות התרופות קיימות כדי להרוויח כסף, מה שאת מציעה יקצץ להן את הרווחים ויוריד את התמריץ שלהן להשקיע במחקר. כמובן אם המדינה משתתפת במימון זה מוסיף משתנה למשוואה שאולי מצדיק את ההצעה שלך. לכן השיטה היא אולי משהו באמצע – המדינה משתתפת במחקר תרופתי ? יופי אז בישראל התרופה הזאת תימכר בזול למי שהמדינה קובעת שהוא זכאי לתרופה והפטנט ממשיך להיות בתוקף כך שבשוק הבינלאומי שבו עיקר הכסף התרופה עדיין רווחית מאד.
אני מזדהה עם הכותבת, וכן עם כל מיני סיפורים קורעי לב בתקשורת, שהעיתונאים החרוצים דואגים להביא לפתחנו, ולהראות לנו עוולות רפואיות ומקרים קשים וקורעי לב – המשלמים את מחיר החלטותיה של ועדת התרופות.
להיות חבר בוועדה הזו, זה להיות חתיכת אלוהים. מה שתעשה לא תצא טוב.
מתוך היכרות עם שני חברי הוועדה, מדובר באנשים משכמם ומעלה, ושהעבודה בוועדה זו מתישה אותם נפשית עד הסוף. אני בטוח שאין סוגיה שהם לא הביאו בחשבון. השמיכה קצרה, ותמיד מישהו נשאר בחוץ.
אז לא שהם חסיני ביקורת, ואם ישנה ביקורת על קו מדיניות מסויים בהחלטותיה – אפשר לבקר אותו. אבל לא באמצעות מקרי-קצה קורעי לב, שתמיד היו ויהיו כאלה.
http://hamimlatsim.blogspot.com/2011/01/201-131.html
תודה על הדיון. מומלץ אצלי במאמרים
אסתי כ.