כתבה חשובה במוסף הארץ מספרת על מאבקם של ילדים מאומצים והוריהם נגד סעיף בחוק הירושה המבדיל בין ילדים מאומצים לילדים ביולוגיים. הסעיף קובע בין השאר, כי המאומץ אינו יורש את קרוביהם של הוריו המאמצים על פי דין. כלומר, אם אין צוואה הקובעת את חלקו בירושה. המאבק לתקן את החוק עתיד להיתקל בהתנגדות שכן כפי שמוסבר בכתבה, על פי הדין העברי מתן חלק מהירושה לילד מאומץ מהווה עבירה חמורה של גזל.
ענייני כסף וסכסוכי ירושה הם חומר נפץ שהורס לעיתים את המשפחות המלוכדות ביותר. כאן מדובר בסעיף מפלה ומעודד סכסוכים. אומר עו”ד בועז קראוס בכתבה: “אם נכד ביולוגי יורש את סבו, ילד מאומץ לא יירש את סבו. אם יש לסב שני נכדים, אחד ביולוגי והשני מאומץ, הילד הביולוגי יקבל את כל הירושה בעוד הילד המאומץ יקבל אפס ממנה. נוצרים גם מצבים אבסורדיים יותר, למשל, במקרה שלסבא נכד יחיד, מאומץ – אם לא נרשמה צוואה, עזבונו יעבור לידי המדינה. הוראת החוק הזאת מעוררת את המתח הבלתי-אפשרי בין צדק לבין כסף. בקרב הכוחות הזה, למרבה הצער, בדרך כלל הכסף מנצח את הצדק וההגינות.”
זאת הסיבה שהוא התגייס למאבק שמובילה אילה פרי-סעדה. מאבק שנולד מתוך עלבון, היא אומרת. כי מי פיללה ששנים אחרי שהיתה לאחת מהמשפחה, אפשר יהיה בעזרת סעיף לא מוכר בחוק לערער על זהותה, לנשלה, לדחוק אותה מחוץ למשפחה ולגרור אותה למערבולת של תחושת נטישה מחודשת.
סעיף מקומם. לבו של מי לא יחמץ. מי לא יחשוב שמדובר במאבק ראוי שבראויים. בקלות יכולתי לראות את הכתבה הזאת נכתבת על-ידי עיתונאים אחרים, הנושאים דגל של מאבקים חברתיים נכונים ובעיקר של רגישות לחלש ולמופלה, של כמיהה לצדק. רק שאז נזכרתי שאחד מהם, הממתג עצמו תדיר כמר רגישות, מגן החלשים ופה לנדכאים, כתב לא מזמן במסגרת כתבה אחרת לגמרי את המשפט הבא:
כל ענין ההרחבות נראה לי עתה אחרי מסע הקיבוצים שלי, כמו סיפור על משפחה חשוכת ילדים שהתיאשה מהריון והחליטה לאמץ ילד ורק אחרי האימוץ, נפתח הרחם, כפי שאכן קורה לא אחת, ונולד הבן הביולוגי. המאומץ נראה פתאם מיותר.
המאומץ נראה פתאם מיותר, אחרי שנולד הביולוגי? איזו יד חסרת רגישות הוציאה את המילים האלה ממקלדתה? איך אפשר לומר על ילד שהוא מיותר? איך אפשר לומר על אדם כלשהו שהוא מיותר? ומי שמו, את העיתונאי הממותג, לבחון כליות ולב? או שהכול מותר והכול הולך רק למען ציור הלשון, הדימוי שמתאהבים בו ואולי הופך את הכתבה לקצת יותר ציורית ועסיסית?
מבחינתי איבד העיתונאי הזה כל זכות לשאת מכאן והלאה את התואר רגיש. מי שכותב כך על ילד מאומץ, על ילד, על אדם – לא ראוי לתואר שהוא אוהב כל כך להתהדר בו. לא שזו פעם ראשונה או יחידה שבה מאחורי המיתוג העצמי הערכי של עיתונאים מסוימים מסתתרים גם מניעים אחרים לגמרי. משפחות לא מעטות אני מכירה שנולד להן ילד ביולוגי לאחר שאימצו ילד. לו אני המאמצים או המאומצת, הייתי נפגעת עד עמקי נשמתי. אם אחת אף הגיבה לו ברוח זאת. להתנצל הוא לא טרח, על הדבר היחיד שמיותר כאן.
קרוא וכתוב 
אני אחות צעירה לאח מאומץ (ובת ביולוגית להורינו) ואין לי מושג מי העיתונאי האידיוט הזה, אבל אין ספק שהוא פשוט לא מכיר משפחות וילדים מאומצים, אחרת היה חוסך לעצמו את הבושה שבכתיבת השטות הזאת.
אני יכול לשער שהחוק העברי נולד על רקע מציאות בה לא היו שירותי רווחה, וכשילד נותר ללא הורים (במציאות בה תוחלת החיים הייתה קטנה בהרבה משל היום) – רחמנים היו אוספים אותו ברוב חסדם ומצילים אותו ממוות ברעב, אבל לא על תקן של בן משפחה, אלא של אסופי.
קצת צורם, אך זו הייתה המציאות אז.
כיום ילד מאומץ הוא ילד שהמשפחה המאמצת מאוד רצתה בו, והשקיעה מאמצים וכספים רבים באימוץ, ובוודאי מבחינתה הוא בשר מבשרה ושווה לילדים הביולוגיים.
ההגיון הקלוש היחידי שאני יכול לראות בחוק הקיים הוא הטענה שהוריו של הילד אימצו אותו (ומבחינת החוק אין הבדל בין ילד ביולוגי למאומץ בכל הקשור לירושה של ההורים), אבל מי יודע אם גם קרובי המשפחה מהדרגה השניה "אימצו" אותו, והחוק מדבר על מקרים נדירים יחסית של ירושה מקרובי משפחה מדרגה שניה שלא השאירו צוואה.
הנסיון שלי – אגב – מלמד שהאימוצים כיום הם על דעת כל המשפחה והסביבה החברתית, הילדים המאומצים הם בני משפחה לכל דבר בעיני כולם, בוודאי שאינם מיותרים, והחוק ראוי שיתעדכן.
האמת היא שאני די המומה ממה שאת מספרת על נושא חוק הירושה. תודה.
לגבי העיתונאי – לא היו לי ציפיות גבוהות מכך ממנו.
מעניין אם כשסעיף כזה מאותגר בבית המשפט, נלקחת בחשבון העובדה שאת הילד המאומץ הטמיעו המאמצים במשפחה מתוך התכוונות, מאמץ ורצון – מה שמעיד בוודאי כל כוונתם לראות בו חלק מאותה משפחה, ולצורך העניין גם מי שיש לו חלק שווה בנכסיה לדורותיהם.
כיוון שהרשימה של סרנה לא עסקה בסוגיית האימוץ – הייתי נותן לו להנות מהספק בכך שהוא השתמש בדוגמה לא ראוייה, ולא ממהר להסיק מכך על רגישותו.
אשר לעניין עצמו, הוא כמובן מקומם – אפלייה במערומיה – וחייבים לפעול לשינוי בחוק.
יוסי: להיפך. "אמרות אגב" או "פליטות" קולמוס כאלה מלמדות הרבה יותר מאשר הדימוי שעליו עובדים בקפידה בכתבה עצמה ובבחירת נושאיה. אבל עוד יותר, השארת התגובה הכועסת והפגועה של אותה אם ללא התייחסות ומענה. כן, כולנו עלולים "להתחלק". היהירות שבהתעלמות מלמדת הכול. שום דבר לא ייגרע מערכך אם תתנצל. אדרבא. ועדיין לא מאוחר.
דפנה: כאשר מגיעים לבית משפט כבר יש סכסוך. ומשפחה קרועה. ונפגעים.
חנה: סיבה נוספת לכך שתמיד (גם ללא קשר לאימוץ) כדאי לערוך צוואה. ולא להשאיר לדין את החלוקה.
אכן, ותודה שהזכרת לי את זה (מסוג הדברים שנוטה להזניח).
המשפט האחרון קובע. עשו צוואה תקפה ! עשו צוואה תקפה!. זה נוגע לכל הארגונים החברתיים. גם לאשה גם לידועה בציבור גם לקרובים צאצאיים ומוטבים אחרים.
כל ארגוני הנשים חייבים לצאת בקריאה עשו צוואה. אם עורכי הדין כארגון ימצאו דרך זולה והגונה מה טוב. כרגע צוואה ברבנות היא הדרך הזולה ביותר.
כך גם תמנעו מהמדינה להכניס את ידה לכיסכם
ארגוני הנשים (לפחות המחלקה המשפטית של נעמת, בה נעזרתי בדיוק למטרה זו כשהייתי בהריון ראשון – לפני כמעט 16 שנים) נותנים את השרות במחיר מאוד סביר.
לא מזהה באיזה עיתונאי מדובר וגם הציטוט קטוע אבל, האופן שבו אני מבין את הציטוט הוא שמתוארת פה, מציאות כואבת ולא שהכותב מקבל אותה כמובן מאליו או מסכים איתה. המציאות מתוארת בישירות אבל לא בצורה בוטה מידי.
הציטוט, מתאר בצורה ישירה מציאות קשה, שנוטה להתרחש לא מעט פעמים. מה לעשות, זה עוד אחד מהמאפיינים של "הטבע האנושי".
אנשים רוצים ילדים ומביאים ילדים לעולם משילוב של סיבות אנוכיות והתניה ביולוגית שטבועה בנו כמו בשאר בעלי החיים. כידוע, בהרבה מקרים, אצל אנשים שלא מצליחים ללדת ילד, הרצון לילד הוא כל כך חזק, שמאמצים. ואז, קורה לפעמים שאחרי שמאמצים ילד פתאום, נולד ילד ביולוגי. והוא נהיה אצל הוריו הילד המועדף. לפעמים גם מבלי שירצו בכך או שיהיו מודעים לכך – מפגינים את ההעדפה שנוצרה אצלם לילד הביולוגי בכל מיני ניואנסים שנקלטים היטב גם אצל הילד הביולוגי וגם אצל המאומץ.
נראה לי מהציטוט הקטוע שהכוונה היתה לתאר את המציאות הזו ולהציג את הבעיתיות שבכך. נראה לי שההתנפלות על העיתונאי קצת "אינסטיקטיבית" מידי.
ייתכן שמהמשך המאמר אפשר להבין אחרת אבל, זה מה שהבנתי מהציטוט.
אני זוכרת את צביטת הלב והתכווצות הבטן כשקראתי את המילים אז, בדיוק כמו שקרה כשקראתי ע העוול הנוראי הקורה במציאות ע'פ החוק, ולא זוכרת מי העיתונאי.
נ.ב. זו לא בקשה לשמו…..אני מסתדרת בלי צהבת – ויפה עשית לטעמי שלא כתבת – זה רק להדגיש כמה למילים יש כח רב הרבה יותר ממי שכותב אותן…
לא מסוגל לקרוא את סרנה. לא סובל את סגנון הכתיבה שלו שנראה לי תמיד צבוע ומתיפיף. ובכל זאת עשית לו עוול גדול פה. נראה לי שפשוט לא הבנת אותו.
אני חי בסביבה מרובת ילדים מאומצים. אני נשוי לאחת כזו, ויש לי עוד שתי בנות-דוד שאומצו. האופן שבו המשפחה שלי קיבלה את בנות-דודי המאומצות והאופן שבו משפחתה של אשתי קיבלה אותה (לפני למעלה משנות דור) מצביעה יותר מכל על האבסורד שבמצב החוקי הזה. פשוט נורא.
ובהמשך לתגובתה של דפנה: כשבת-דודתי הגדולה סיפרה לפני כמה שנים ליד שולחן השבת שמציקים לה בבית הספר קצת על עניין אימוצה ומזכירים לה שהוריה הביולוגיים נטשו אותם, אמר לה דודי: "תגידי להם ככה: אתם, ההורים שלכם תקועים אתכם מחוסר ברירה. אני, ההורים שלי בחרו אותי בכוונה".
רועי- המציאות שאתה מתאר בהחלט מצערת, אך אינה קשורה לנושא, ואולי בעקיפין מוכיחה את ההיפך ממה שנטען.
הטענה הייתה (לשיטתי, לא בטוח שלשיטת נעמה כרמי) שכולם שווים וכולם משפחה אחת, החוק מניח מסיבות היסטוריות לא עדכניות שאין זה כך, וכשמגיעים לרגע האמת ואין צוואה קבועה זה מוביל למעשי עוול כתוצאה מתאוות בצע שהמורישים לא העלו על דעתם שייקרו, והנכדים הביולוגיים מנשלים את הנכדים המאומצים.
לטענתך זו המציאות, הילדים המאומצים שווים פחות בעיני המשפחה והחברה, והסבא והסבתא בוודאי לא יורישו להם דבר לו יכתבו צוואה.
אם אלו פני הדברים – זו מציאות טראגית, גם אם נעדכן את חוק הירושה- המציאות לא תשתנה, והחוק המתוקן אולי יהיה צודק יותר בעיניך, אך לא בעיני הסבא והסבתא ההיפותטיים שלא התכוונו להוריש דבר לנכדים המאומצים.
גם אני מכיר לא מעט מאמצים ומאומצים, ולא נתקלתי בשום מקרה בו הילדים המאומצים נדחו על ידי המשפחה . לא שערכתי מחקר מקיף, אבל זה הרושם שאני קיבלתי והופתעתי מדבריך.
אני מבין שאישתך אומצה לפני שנים רבות, ואולי אז הדברים היו שונים. גם בנות הדודים כך?
גרי, אני שמח שהסברת לי את טענתי. מסתבר שלא הבנתי אותה כלל, וטוב שמישהו הכניס לי מלים לפה ואמר לי, ולכולנו, מה בעצם התכוונתי לומר. תודה. זה היה מאיר עיניים.
חבל שאין לינק לעצומה שנוגעת לעניין הזה. האם אפשר לקבל לינק אליה?
תודה!
אין לי קישור. מה שכן הכנסתי זה קישור לכתבה המקורית, שעלה סו"ס אחרי שבוע, כמיטב המסורת של אתר הארץ. אולי שם תוכלי למצוא פרטים שיסייעו לך לאתר את העצומה.
נראה לי, נעמה, כי את מוציאה דברים מפרופורציות בכל הקשור לשימוש של העיתונאי במשפט "המאומץ נראה פתאם מיותר." הרי הוא לא אמר "נראה לי" או "אני מאמין ש" הואו גם לא אמר שהמאומץ "הוא מיותר". הוא עשה שימוש בצורת לשון שקיימת בשפה: "נראה מיותר", כלומר יכול להיתפס כמיותר מנקודת מבט מסוימת, ומבחינה זו אפשר לומר את זה על המצב המתואר: הרי המאומץ לא היה הופך לחלק מן המשפחה אם הביולוגי היה נולד לפניו. המאומץ אומץ לא מסיבות הומנטריות בדרך כלל אלא כדי לסתום פער, במשפחה ובלב, והנה פתאום כבר אין פער כזה, כך שתפקידו (תפקידו! לא הוא) הפך ללא נחוץ, כמו כובסת שהוחלפה במכונת כביסה או מכונת כתיבה שהוחלפה במחשב. מהבחינה הזו הוא אכן "נראה מיותר", להבדיל מ"נעשה מיותר" וזה הבדל של יום ולילה.
את הדברים האלה את לא לוקחת בחשבון ואת לא נכנסת לדקויות הלשוניות של הטקסט הנתון כתוצר לשוני שקוראים כלשון קודם כול. בצורה כה אופיינית לפרשנים הפוליטיים-אידאולוגיים את מבטלת את הלשון המתווכת, כאילו את מפרשת עובדות בלתי מתווכות.
מעניין שאתה נכנס לכאלה דקויות לשוניות, ומתפלפל כל כך הרבה, אך מתעלם מהרגישות הבסיסית, שלהבדיל לא דורשת כ"כ הרבה דקויות, לרגשותיהם של מאומצים ומאמצים. הרגישות הזאת נעדרת כאן, ולא תעזור כל ההתפלפלות.