העניין הזה כבר נדחק הרבה לאחור, לאור ההתפתחויות הדרמטיות בפרשה. אבל כהרגלי אני אוהבת להאיר לעיתים בפנס דווקא פינות פחות מדוברות, במיוחד כשהן מזמנות אפשרות לומר משהו מעבר לעניין הקונקרטי שבהקשרו הן עולות.
תחילה היה לנו מה שנקרא ‘מסמך גלנט’, לאחר מכן קרקעות גלנט, ובתחילת השבוע צצה לה מודעת גלנט. מדובר במודעה בת עמוד שלם שהופיעה בעיתונות; כותרתה “הפוטש בקריה הצליח (כמעט)” וחתומים עליה “אזרחים שאינם מכירים את גלנט אישית ומודאגים מה’פוטש’ בקריה”. במודעה הופיעו בין היתר האשמות חמורות כלפי “חבורת” גבי אשכנזי, אבי בניהו, הרפז ועיתונאי החצר שלהם, וכן אמירות קשות על מבקר המדינה.
בעקבות המודעה, כך דווח, פנה הפצ”ר למשנה לפרקליט המדינה בבקשה לבדוק פתיחה בחקירה פלילית בגין הוצאת לשון הרע לכאורה והעלבת עובד ציבור.
פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית שהנפגע ממנו יכול להגיש בגינו תביעת נזיקין. אך הוא גם עבירה פלילית שעונשה מאסר שנה אחת. הגשת כתב אישום פלילי בגינה היא סמכות שממעטים מאוד לעשות בה שימוש. ולפחות על-פי הנוהג שהשתרש, היא מותנית באישורו של היועמ”ש. ערוץ נוסף שפותח חוק איסור לשון הרע, כמספר חוקים נוספים, הוא הגשת קובלנה פלילית פרטית. כפי שפורסם לפני מעט למעלה משבוע, משרד המשפטים מבקש לבטל את כל ההליך של קובלנה פלילית פרטית ונימוקיו משכנעים למדי בעיני. יש לזכור כי ברמת העיקרון, קובלנה פלילית פרטית מהווה חריג לכלל שעל-פיו בתביעה פלילית התובעת היא המדינה. כלל שטעמו מעוגן היטב בתפיסה של האמנה החברתית וההגנה על זכויות האזרחים.
הדרך להגשת תביעה אזרחית פתוחה בפני כל מי שהוזכר במודעה באופן שהוציא נגדו לשון הרע כפי שזה מוגדר בחוק. יתכן, אכן, שהוא יתקשה לאתר את מוציאי הדיבה, ששמם אינו חתום על המודעה וכל שידוע הוא שהמודעה הועברה לפרסום על-ידי משרד מקאן אריסון. זה העביר לידיעות אחרונות כתב שיפוי במקרה שהעיתון – שסירב בתחילה לפרסם את המודעה – ייתבע בגינה.
לעומת זאת, עדיף שהיועמ”ש לא יעשה שימוש בסמכותו להגיש כתב-אישום בגין לשון הרע. בסמכות זאת נעשה שימוש במשורה רבה. אם לא המקרה היחיד, כי אז לבטח הידוע ביותר, ארע כאשר חיים כהן הגיש תביעה כנגד אחד, מלכיאל גרינוולד, בגין הוצאת לשון הרע. בדיעבד כהן הצטער על כך צער רב: תביעת הדיבה הזאת התפתחה למה שידוע כיום כמשפט קסטנר.
באשר להעלבת עובד ציבור: לטעמי זוהי עבירה שיש למחוק מספר החוקים הישראלי, לפחות בנוסחה הנוכחי. מדובר בפגיעה בחופש הביטוי ובהפחתת הפיקוח על הרשויות. איסור פלילי עליה אינו תורם לאמון הציבור בנושא המשרה. להסבר ראו מאמרו של ראם שגב.
קרוא וכתוב 
יואב גלאנט הוא עלבון לעובדי ציבור……שלא לדבר על אדונו..אבל אם את הולכת לסיד קיק אז נכון שכמעט אין אישומים על לשון הרע במישור הפלילי אבל במישור האזרחי זאת עוולה חבל"ז (כי יש בה פיצוי ללא הוכחת נזק) .
את הנזק של התביעה נגד מלכיאל גרינוולד כנראה לא שוכחים בפרקליטות עד עצם היום הזה. עבירה אחרת ששעושה קאמבאק גדול זה עדות שקר בתצהיר. המקובלה שבכל משפט יש שני צדדים ועל כן לא יפרעו מאנשים שלא אומרים אמת בתצהירים במסגרת תביעות אזרחיות ואו פליליות (בעצם כמעט בכל משפט יש מישהו שמשקר) עכשיו? זה יהה בוננזה.
אין ספק שזאת עוולה. אבל השאלה היא לא רק קלות הפיצוי אלא גם קושי החיוב… והמחירים האחרים.
נעמה,
מצד אחד, אני בהחלט מסכים שצריך להזהר בהגשת כתבי אישום בגין לשון הרע והעלבת עובד ציבור. מצד שני, הניסיון לטעון שאין שום היגיון בעבירות הללו נראה לי קצת מופרז. אכן, מבחני הסף המחמירים שקובע בית המשפט לעבירות אלו הם ראויים וחשובים, ואולי יש מקום להחמיר אותם. יחד עם זאת, הן בפוסט והן בניתוחו של שגב חסר היבט משמעותי אחד- העבירות הללו נועדו להגן על עובד הציבור מפני פגיעות שלא היו מתרחשות אלמלא היה עובד ציבור. כאשר אדם מועמד לתפקיד (למשל תפקיד רמטכ"ל) והוא חושב שהיקף ההשמצות נגדו יעלה באופן משמעותי, בלי שתהיה לו דרך של ממש להגן על עצמו (עוולת לשון הרע היא לא כל כך קלה להוכחה כמו שנוהגים לחשוב) הוא יחליט לותר על התפקיד. בסופו של יום, כולנו נאבד אנשים טובים בשירות הציבורי בשל כך.
במובן מסויים יש דימיון גדול בין העבירות הללו לחסינותם של חברי כנסת. גם לחסינות הזו אין שום הצדקה מהותית (היא אינה היתר לחברי כנסת לעבור על החוק). מטרתה של החסינות היא פונקציונאלית – היא נועדה למנוע מצב בו הרשות המבצעת תוכל להתעמר בחברי הפרלמנט. באותה המידה, מטרתם של סעיפי חוק אלו היא פרוצדוראלית, ונועדה למנוע התעמרות של הציבור בעובדי הציבור.
ודבר אחרון, לגבי הטענה שעל הביקורות להענות במישור הענייני – זאת לדעתי טענה שלא מחזיקה מים. אם הטענה תנוסח אחרת, את בעצם מעבירה בכל הקשר את נטל ההוכחה לעובד הציבור. אם עובד הציבור לא מגיב באופן מהותי לכל טוקבק הוא נותן לגיטימציה לתוכנו. בראייתי זהו מצב בלתי אפשרי.
אני מסכימה עם חלק מהדברים. יחד עם זאת צריך לזכור שדרך המלך עבור כל רשות ועובדי ציבור לחסום ביקורת נגדם היא לאיים בתביעה. אפילו בלי שהיא מוגשת זה מצנן את חופש הביטוי.
לגבי הטענה האחרונה: צריך לזכור גם את מעמדו של טוקבק… דברים אינם נבחנים רק בתוכנם אלא גם במי אומר אותם, מעל איזו בימה ומה מידת השפעתו. טוקבקים אנונימיים, עם כל הכבוד, אינם מקור מהימן או משפיע במיוחד. ואינני חושבת שמי שאינו מתייחס אליהם כאילו נותן לגיטימציה לתוכנם. זה נכון גם לגבי פרסומים יותר נכבדים, שבהם לאיש הציבור נשמרת זכות תגובה להכחיש או להתייחס.
נשמע שמי שנכווה ברותחים נזהר בצוננים….אני תמיד אבל תמיד מסביר לאנשים שתביעות זה עסק מכוער שמגיע לכל מיני מקומות שאף אחד לא ציפה ואו דמיין שזה יגיע לשם.
צר לי להסיט את הדיון, אבל בתור תושב חו"ל לא ראיתי את המודעה המדוברת. מישהו יודע האם היא זמינה ברשת ויוכל לספק קישור?
מופיעה בקישור "כך דווח". http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4021412,00.html
פיספסתי את הקישור בזמן הקריאה. תודה על התגובה המהירה.
תיקון כרונולוגי קטן אבל חשוב, קודם היו "קרקעות גלנט" ורק הרבה אחר כך המסמך. כמי שקרא את החשיפה של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" לפני כשנתיים היה לי ברור מהרגע הראשון שאם רק חצי ממה שכתוב שם נכון מדובר בחומר נפץ. לא הבנתי ואני עדיין לא מבין, איך בכל התקופה מאז העיתונות (למעט "מעריב" שחזר לנושא מדי פעם) לא עשתה שום מעקב עד שהעניין התפוצץ בגלל העבודה של מיקי איתן. בניגוד לטענה של גלנט וחבריו שהתקשורת שתתה לו את הדם האמת העצובה היא שבמשך שנתים התקשורת מעלה בתפקידה בגלל צרות עין מקצועית וחוסר פירגון לחושף הפרשה (אולי בגלל שהוא ימני ר"ל?).
אני לא מכירמשפטן אחד שמכיר באמת את מצב היחסים בין המנהל לבין המושבים או איש פוליטי מהמליה הזה ומי שנולד וגדל בהתישבות חושב שמה שהוא עשה במישור האישי יכול להיות מוגדר כפצצת זמן או כאיזה שהוא עוון אפילו מהרמה שיש.
הבעיה היא התגובה שלו לכך שהמנהל נוהג בבריונות ובחוסר צדק מוטרף. אחד הדברים הכי קשים במערכת המשפטית ובציות לחוק זה ציות לחוקים והחלטות"לא צודקות" ובמבחן הזה הוא כשל.
צור שפי צודק, כמובן. אבל כמי שקצת בעינינים הייתי אומר שמה שקורה באדמות המנהל ואדמות אחרות באותו איזור הנו אי סדר מתוכנן והאיש גלנט פשוט נסחב לפנים. זה לא תירוץ כי יש מאות שלא נסחבו כך. אבל האי סדר באמת נראה כמתוכנן.
רצוי מואד בכלל לדגום את עסקי הקרקעות של המנהל בצפון למשל בת שלמה החדשה, אדמות הישנה הנן פרטיות ושם נעשו עבירות בניה שזה סיפור אחר. למשל חוף כרמל נתחיל בחותרים ועתלית עד קיסריה, נוה ים, נחשולים, מעגן מיכאל, ועוד. עשרות ק"מ של חוף ציבורי גודרו ונחמסו. מאות דונמים נמסרו, נחכרו, הופרטו ומה לא עוד. זה אינו תירוץ אבל זה הסבר. איך אמר יהושוע מנצרת מי שלא חטא שירים אבן ויסקול.
למה השוק הפרטי נחשב יותר מהמגזר הפרטי. למה שמנכ"ל של חברת היי-טק יוכל להגיש תביעת דיבה ואיש המגזר הציבורי לא?
התכוונת ודאי "מהמגזר הציבורי". מי אמר שלא יכול? כתבתי במפורש: "הדרך להגשת תביעה אזרחית פתוחה בפני כל מי שהוזכר במודעה".
בקשר למחיקת האיסור על העלבת עובד ציבור, יש כמה דברים לא ברורים (לי) בטיעון המרכזי – זה מן האמת – של שגב. הוא מציע:
(א) "על האיסורים לחול רק על ביטויים עובדתיים (תיאוריים) …". כלומר האמירה "השוטר הזה טיפש מדי/.משוגע/מרושע/בוגד/נאצי" לא תחשב לעבירה פלילית כי היא ביטוי ערכי ולא עובדתי?
(ב) מתורך הביטויים העובדתיים שעברו את (א), שגב מבקש להחיל אחריות פלילית רק אם "לאור המידע שיש למתבטא הם כפי הנראה שקריים". כלומר רק אם המתבטא משקר ביודעין. למשל, אם אפרסם בעיתונות "הרמטכל שיקר לשר הביטחון" (לאור שמועות ששמעתי ומשום שאין לי מידע שהן שיקריות), אז הפרסום לא יחשב לעבירה פלילית?
לגבי (א), אני חייב להניח שזו בעיה בניסוח. קשה להאמין ששגב רוצה להרשות לאזרחים לפרסם הערכות שליליות על אישיותם של עובדי הציבור, משום שזו פגיעה בלתי סבירה באמון שהציבור רוכש להם ולפיכך פגיעה ביכולתה של המדינה לשרת את הציבור. אם מישהו יפגע כך ביכולתו של עובד מכולת לבצע את עבודתו, יש לצפות שהחוק יגן העובד ו/או על בעל המכולת שניזוק, וימציא להם תרופה. אז לא ברור מדוע לא להגן כך עובד ציבור ועל מעבידו (הציבור). והרי חוקים שמגנים על הציבור הם החוק הפלילי. אז למה למחוק?
לגבי (ב), שבו שגב מתמקד, נניח שהמתבטא יועמד למשפט. אם יוכח שהפרסום אמת, אז המתבטא זכאי. אם יוכח שהם אינם אמת אבל המתבטא לא ידע זאת (ולא טרח לבדוק מספיק – נגיד באמצעות תלונה למשטרה), אז האם הוא לא אשם לפחות ברשלנות שתוצאותיה פגיעה בציבור? ואם הוא אשם ברשלנות שפגעה בציבור (דרך יכולותיהם של עובדיו), אז זו לא עבירה פלילית?
בסופו של דבר נראה לי שחוק שאוסר על אזרחים לפרסם שקרים (ואפילו חשדות סבירים, אבל מוטעים), איננהו פוגע בחופש הביטוי. רק חוק שאוסר עליהם לפרסם את האמת לאמיתה, פוגע בחופש הביטוי.