חבר הכנסת לשעבר תופיק טובי, שהלך לעולמו בגיל 89 בחיפה, יכול להיזכר בשל דברים שונים.
בשבילי אחד החשובים שבהם הוא שירו של אלתרמן ‘הנזיפה בתופיק טובי’, שפורסם ב-1949 בטור השביעי בדבר. ובחמשת בתיו הראשונים המובאים להלן צריך לשוב ולקרוא היום לא פחות מאז. שכן גם אחרי שישים ושתיים שנות דמוקרטיה ישראלית, היא כלל אינה מובנת לנו מאליה, כלשונו של אלתרמן.
וּבְכֵן: מִי תוּפִיק טוּבּיִ? הוא חֲבֵר הַכְּנֶסֶת.
הוּא קוֹמוּנִיסְט עַרְבִי. בְּבֵית הַנִבְחָרִים
יוֹשֵׁב הִנּוֹ בִּזְכוּת-מְלֵאה וְלֹא בְּחֶסֶד…
כְּבָר עֵת אוּלַי לִזְכֹּר זֹאת, חֲבֵרִים.וְאֵין הוּא חָב בָּזֶה כֹּל חוֹב עַל גֹּדֶל נֶפֶשׁ.
יְשִׁיבָתוֹ הִיא חֹק.
הִיא צָו.
הִיא אָלֶף-בֵּית.
לֹא! אֵין הַפַּרְלָמֶנט צָרִיךְ בְּיָד מוּנֶפֶת
לִזְרֹק לוֹ מִדֵי פַעַם אֶת הַגֵּט.וְאֵין הַפַּרְלָמֶנט, בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן,
צָרִיךְ לִקְרֹא: אַתָּה דוֹבֵר בְּאֵין מַחֲרִיד
מִפְּנֵי שֶׁטּוֹב אֲנִי… נָדִיב… דּוֹגֵל בַּחֹפֶשׁ…
אֵין זֶה הוֹלֵם אֲפִלּוּ מְסִבָּה פְּרָטִית.עֵת לְהַחְלִיט סוֹף-סוֹף: כְּכֹל צִירֵי הַבַּיִת
גַם טוּבִּי בּוֹ יוֹשֵׁב בְּתֹקֶף הַמִשְׁטָר!
וְאִם זֶה רְצִינִי, אֵין צֹרֶךְ כָּל יוֹמַיִם
עַל זוֹ הַפְּרִיבִילֶגְיָה לְהַגִּישׁ לוֹ שְׁטָר.זֶה טִיב הַדֵּמוֹקְרַטְיָה. אֵין נוֹשְׂאֵי-כֵלֶיָה
נוֹשִׁים תּוֹדָה בְאִישׁ. חֶלְקָה אוּלַי לֹא קָל,
אַךְ אִם הִיא לֹא תִהְיֶה מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ,
היִא לֹא תִהְיֶה מוּבֶנֶת לָנוּ כְלָל!
.
כדאי בהזדמנות זו להפנות את תשומת הלב למאמרו של שלום זכאי שמביא שיחה בין בן-גוריון לבין טובי בשנת 66 – הפעם הראשונה שהשניים שוחחו, ובן-גוריון מלא היתממות.
http://muse.jhu.edu/login?uri=/journals/israel_studies/v008/8.2shalom.html
דברי מופת
מעניין לראות שאלתרמן כתב כך ב – 1949 ומה קרה לו בהמשך – כאשר ארץ ישראל השלמה קסמה לו כל כך… איך הוא יישב את הסתירה על האפרטהייד שנולד אל מול עיניו הרגישות – ואני יודעת שהוא חזר בו בהמשך ובכל זאת… מעניין היה לשוחח אתו היום.
למרות שצריך להיות. אבל ככה זה במדינה בה קיימים אנשים הדורשים "הצהרת נאמנות". ברגע שנפנים כולנו שזכותו של כל אחד להביע את דעתו בכל נושא שהוא ולנציגי מיעוט בפרלמנט מותר להביע עמדות מקוממות, כך אולי המצב יהי יותר טוב.
נו, גם בארה"ב דורשים שבועת נאמנות ממהגרים ובספרד נפסלת כל מפלגה שלא מגנה את ETA בזמן שאצלנו יש ח"כים שמזדהים בגלוי עם החמא"ס.
גם בישראל יש הצהרת נאמנות, אבל הנוסח המוצע החדש מדבר על נאמנות למדינה כמדינה יהודית, בעוד שהנוסח הקיים, בדומה לזה האמריקאי, דורש פשוט נאמנות למדינה.
אבל אפילו אם יהיה לנו מובן מאליו שלכל אדם יש זכות ליצוג, ושלמיעוטים יש זכות לביטוי בפרלמנט, איך הביטוי הזה עוזר להם, כשהם תמיד בשוליים של השיח הפרלמנטרי וחסרי יכולת השפעה אפקטיבית?
גם אם ראוי להריע לאלתרמן על האומץ הדמוקרטי שלו, עצם ההכרה בקול של המיעוט לא באמת פותרת את בעיותיו, ולא מבטיחה שהוא נשמע. מה שצריך להיות לנו מובן מאליו הוא עמוק יותר, שהמיעוט הוא גם אדם, שראוי לזכויות מעבר לזכות הדיבור ושדבריו צריכים לא רק להשמע, אלא להשקל ברצינות ובכבוד.
נעמה,
אני חושב שיש כאן עוול מסוים שאת עושה לח"כ טובי. כי את בעצם זוכרת אותו לא דרך המעשים שלו, אלא דרך השיר (החשוב) שכתב עליו אלתרמן.
(עם כל המטען של יחסי כח ושליטה שאלתרמן היה שייך וטובי לא)
נכון, אבל לנוכח מה שקורה בפרלמנט הישראלי 62 שנים אחרי שהשיר פורסם זה נראה לי חשוב. הספדים אפשר לקרוא במקומות אחרים.
השיר הזה הוא שיר יפה, אבל זה בגלל שהוא שיר עם ציפיה אוטופית.
ביום שבו יגמר הסכסוך (מה שלדעתי יקרה איפה שהוא באזור ה10-50 דורות הבאים), והתהיה הנורמליזציה הסופית של ישראל, אולי יהיה אפשר לדבר על כך שהדבר יתפס לנו כמובן מאליו.
אך מה לעשות, עד אז, זה לא אנושי לצפות זאת. במיוחד לא כיום, עם ח"כים שתאופיק טובי נראה לידם כמו פאשיסט ציוני.
יש שירים, שעם הזמן הופכים יותר אקטואליים דוקא…