אפתח בשורה התחתונה (תיכף יבואו דוגמאות): לא נכון בעיני להדיר מכנסים אנשים המייצגים דעות אחרות, שונות מאוד ואולי אף מקוממות את המארגנים. זה לא נכון בעיני עקרונית, כי אם יש סוגייה שיש לגביה עמדות שונות אין שום טעם להביא לדיון רק את דובריה של עמדה אחת. עם מי הם אמורים לדבר, עם עצמם? הם כבר משוכנעים, לא? וזה לא נכון בעיני טקטית: כמארגנת כנס הייתי רוצה שהוא יהיה מעניין ומאתגר ככל האפשר. הוא לא יהיה כזה אם הוא יהיה עשוי ממקשה אחת, מונוליטי בעמדות שהוא מציג.
ויש, כמובן, שאלה של הצגה הוגנת כלפי הקהל, של מגוון עמדות בנושא.
לפני שנים, ביקשה האגודה לזכויות האזרח לקיים כנס בנושא מסוים שאני מודה שכבר נשכח ממני. חיפשנו (הייתי אז כמדומני חברת הנהלה והתנדבתי לצוות המכין) גוף רלוונטי לנושא שישתף אתנו פעולה ויתן בימה אקדמית, ומצאנו את המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי. כשהנושא דוּוח בישיבת ההנהלה, התקוממו מספר חברי הנהלה, ובמיוחד אחד מהם, על שיתוף הפעולה עם הגוף “המוקצה” (הימני). אנחנו התעקשנו שלא נכון להחרים שום גוף, ובמיוחד שלא נכון שנדבר לעצמנו אם אנחנו מבקשים לשכנע ולהיות גורם משפיע. כך התקדמה הכנת הכנס. אבל בשלב הבא, הגיעה ההחרמה מהצד השני. פרופ’ אהוד שפרינצק ז”ל, שאתו עמלתי על התכנית, הודיע לי כי המרכז לא רואה בעין יפה את השתתפותם של שניים מצד האגודה בשל התבטאויות שנויות במחלוקת (בעיני המרכז) שנשמעו מפיהם לאחרונה. צחוק הגורל, אחד מהם היה אותו חבר הנהלה שהתנגד נמרצות לשיתוף הפעולה עם המרכז… שנאמר, על דאטפת אטפוך. אנחנו הודענו מיד שאם כך מצדנו הכנס מבוטל, שכן אינן בכוונתנו לסבול החרמה של אדם בשל דעותיו והבעתן. וכך היה. הנושא קיבל אייטם קצר ב’הכול דיבורים’, נדמה לי, שבו התעמתנו בנימוס אקדמי פרופ’ שפרינצק ואנוכי, וירד מסדר היום.
על כנס אחר וההתקפה שלה זכה דובר אחד מן המשתתפים והקהל – כולל קריאה לא לשבת לידו ולהחרים אותו – רק כי הציג עמדה שונה משלהם, כתבתי כאן. (הופה, שוב אותו מתנגד שאח”כ הוחרם בעצמו מופיע; הפעם בתור יו”ר הפאנל שלא הגן על הדובר מפני מתקפות אישיות וארסיות). יש בסיפור הזה, כמובן, עניינים נוספים וחשובים לא פחות, כמו השאלה על מי אפשר לסמוך שיגנו על זכויותינו כשניהפך למיעוט. אבל כשקמתי להגיב על כך שאלתי, בין השאר, האם באנו לכנס לשמוע רק את הדעות של מי שחושבים כמונו ואולי כדאי, בעקבות ג”ס מיל, לענות לטיעונים בטיעונים אחרים, לא במתקפות אד-הומינם. ואם הטיעונים כ”כ חלשים, כמו שהוצע שם, אז זאת בכלל לא צריכה להיות בעיה.
לא, הרשימה הזאת לא מתייחסת לכנס אחר שעלה לכותרות, ששם בכלל ביקשו להחרים אדם בשל דעותיו בעניינים אחרים. הטריגר לכתיבתה הוא ביקורת שראיתי בפייסבוק על קיום יום עיון בנושא ‘זיכרון, ספק, משפט: זיכרונות מושתלים וזיכרונות מודחקים בעבירות מין – היבטים פסיכולוגיים ומשפטיים’, שמארגנים מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בת”א יחד עם המכון לחקר המשפט הפלילי באוניברסיטת ת”א. המחאה של מי שבימים אלה מתנהל משפטה של אביה על התעללות מינית כלפיה בילדותה היא נגד הזמנתו של פרופ' יונתן גושן-גוטשטיין מהחוג לפסיכולוגיה בת”א, שאמור לדבר בשאלה “האמנם זיכרון מודחק? – היבטים פסיכולוגיים של הדיון”. זאת משום שאותו פרופ’ העיד לטובתו של אביה במשפט (לא ברור מדבריה אם מדובר במה שמכונה עד מומחה). היא מוחה על כך שמרכז הסיוע נותן בימה לאדם כזה, ועוד בזמן התנהלות המשפט, בלי לשתף “אותנו” (?) ואותה בפרט.
כאבה של הנפגעת מובן מאוד. אבל הדרישה איננה לגיטימית, בעיני. כמעט בכל דיון בנושא של עבירות מין שהתבצעו בילדות אך נזכרים בהן מאוחר יותר, לעיתים קרובות במהלך טיפול פסיכולוגי, עולה הטענה של “זיכרון מושתל” או “זיכרון מומצא”. כלומר, לא משהו שהודחק כי אי אפשר היה לשאת את נוכחותו בלי לצאת מן הדעת, אלא משהו שממציאים אף כי מאמינים שאכן ארע במציאות. הטיעון הזה שכיח בעיקר בשיח האמריקאי בנושא. חשוב להתמודד אתו. איך חושבים לעשות זאת בלי להביא את הצד השני? איך אפשר להתעמת עם העמדות האלה ברצינות בלי לשמוע אותן? ושוב, אם קל להפריך את הטיעון, מדוע לא לעשות זאת? האם מישהי חושבת ברצינות שחרמות הן דרך להתמודד עם עמדות, גם אם הן נראות לה לא לגיטימיות? שלא לדבר על כך שמדובר בכנס בשיתוף-פעולה אקדמי. ובאקדמיה נהוג להתמודד עם טיעונים על-ידי טיעונים שכנגד, לא על-ידי החרמתם.
אשר לטענה “לא עכשיו”: שוב, מובן כאבה של מי שהמשפט בעניינה מתנהל בימים אלה. אך גם אחרי שמשפט זה יסתיים, יתנהלו משפטים אחרים. “לא כשהמשפט מתנהל” משמעו אף פעם. לא זאת הדרך.
בדיון אחר שהתנהל בפייסבוק, הבעתי את עמדתי שבמקרה של יורם זק באח הגדול נכון היה לטפל ציבורית (כפי שנעשה) ולא משפטית. התגובה שקיבלתי היתה שעלי לחשוב מה טומנת בחובה הבעת עמדתי לאחרות. במקרה זה היו לה, לדעת המגיבה, משמעויות פוגעניות! שימו לב: כיוון שהבעתי דעה שבמקרה מסוים לא הערוץ המשפטי הוא המתאים.
אז אטיל כאן עוד פצצה: אני גם חושבת שיש מדרג בעבירות מין, כמו בכל עבירה. אינני מקלה ראש באף אחת מהן, אבל גם אינני סבורה שהטרדה מינית שקולה לאונס. גם החוק לא, אגב. אני חוששת שהעמדה המייחסת לכולן את אותה חומרה ו”ייקוב הדין את ההר” איננה נכונה, איננה נבונה, ותביא עלינו backlash.
לצערנו, יש נפגעות רבות מעבירות מין. שומה עלינו להתנהל מולן ברגישות ובכבוד. מכאן ועד זכות וטו על כל כנס, כל הזמנה וכל דעה – המרחק רב. ואם מישהי לא משתכנעת מהותית ועקרונית, כדאי לה לחשוב על הטיעון האינסטרומנטלי: מחר ישתיקו אותה.
קרוא וכתוב 
כל מילה – מכה בסלע. זה בהחלט מרפרר לנושא הכנס באות״א שכתבתי לגביו לאחרונה, כמו גם לסירוב של קבוצות מסויימות לתמוך באקדמאית שפוטרה עקב דעותיה הפמיניסטיות בגיבוי המל״ג רק משום שהיא מתגוררת מעבר לקו הירוק, ועוד.
ראשית בשום פנים ובשום אופן אין להזמין לכנס מי שקופת שרצים תלויה לו מאחוריו כמו יצחק לאור, גדעון ארן ,או אייל בן ארי.
אין גם להזמין לכנס מי שמסוגל לתאר את משה קצב כקורבן ואת אורלי אינס כמי שניסתה לגזור קופון ממערכת היחסים עם אורי בר לב. לצערנו יש אשה כזאת עם תואר של סופרת ילדים.
סופרת הילדים כותבת בכתב עת לילי נידח שעורך אותו נצר למייסדי פתח תקוה שגם בלשון המעטה דיבר בגנות המתלוננות במשפט קצב.
מי שרוצה לשמור על כבודו לא צריך לשבת בפאנל עם אלה שמאחוריהם תלויה קופה של שרצים
נו, לי נראה שאורלי אינס ניסתה גם ניסתה לגזור קופון מהאפיזודה עם ברלב. אז אל תזמין אותי ותמשיך עם דיקטטורת התקינות הפוליטית.
יש גם, כמובן, שאלה של הצגה הוגנת כלפי הקהל, של מגוון עמדות בנושא.
הוספתי משפט זה גם בפוסט עצמו, בסוף הפסקה הראשונה.
אבל הלוא כולנו כאלו.
כמעט תמיד, אנחנו מעדיפים להתדיין עם הדומים לנו בדעותיהם, ולא עם המחנה המנוגד. המחלה הזו אינה מחלה של השמאל דוקא, או של הליבראלים דוקא, או מאפיין של פמיניסטיות.
כולם כאלו. גם הימנים. גם הדתיים. גם השמרנים.
בתוכנית תקשורת שמאלנית יביאו את בן דרור ימיני ויחשבו שנתנו יצוג לימין (בגלל שם המשפחה שלו?), ובמוסד חינוך המשתייך לזרם דתי/ימני יזמינו את גדעון סער וירגישו מה-זה-פלורליסטים.
זהבה גלאון הודיע שלא תהיה מוכנה לשבת בשום פאנל עם ח"כ מיכאל בן ארי. כתבתי לה שזאת טעות לדעתי משום שהשמאל חייב להאבק על דעותיו בכל פורום, ובעתיד מי שישאר מחוץ לפאנל תהיה זהבה ולא בן ארי.
מה עוד שלצערנו, הדעות הכהנסתיות של בן ארי יותר מקובלת מבעבר, ואיאפשר כמו בשנות השמונים להטיל עליו חרם כפי שנעשה כלפי כהנא עצמו ששתיפו פעולה בך גם הימין.
החרמת השתתפות אדם בדיון נובעת מרצון לחמוק ממאבק אתו, אך לעיתים קרובות גם מרצון להוציא את דעותיו מחוץ למתחם הלגיטימיות.לעיתים התנהגות כזו משדרת חולשה אבל בנסיבות מסוימות יש בה הגיון. האם היית מוכנה בשם חופש הביטוי להתעמת בפאנל תרבותי עם מי שיש לו דעות נאו-נאציות? ספק בעיניי, אני מניח שעצם ההשתתפות בדיון מסוג זה עלול להוות הכשר לדעות נתעבות ולצרף בעלי השקפות כאלו לדיון הציבורי. הוויכוח הציבורי, בנושאים הנחשבים קיומיים או נוגעים לערכי יסוד [ואני מצמצם את התייחסותי לנושאים אלו]אינו במה לעיון ולדיון אקדמיים אלא זירת מאבק המתנהל באמצעים מסוימים ובמלחמה כמו במלחמה. לא ביחס לכל נושא אנו מוכנים להיות סובלניים ולגלות פתיחות ולכל אחד יש קווים אדומים שלו. האמירה מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך אינה מתאימה לניהול מאבק אידיאולוגי. מכל מקום גם הילל הזקן לא טען שמה ששנוא עליך אסור לך לעשות לאויבך. כללי המשחק הדמוקרטי ביחס לנושאים כאלו מתקיימים על מנת למנוע מאיתנו לבלוע איש את רעיהו חיים ולאו דווקא לקדם סובלנות הדדית.
יש לי בעיה עם הרעיון שבשם הסובלנות הדמוקרטית אנו חייבים להכיל בעצם כמעט כל דבר ולהתמודד עם כל טיעון לגופו תוך מתן הזדמנות שווה והוגנת לכל לשכנע. איני מוכן שכל השקפה תהיה חלק מהוויכוח הציבורי. איני מוכן לקבל בשם התפיסה הרב תרבותית הכשר לזריקת נערות לבאר על רקע חילול כבוד המשפחה ואיני מוכן שיקיים על כך פאנל כלשהו. איני מוכן לקיים פאנל תרבותי על אי הלגיטימיות של המדינה הציונית ,נושא שנחשב כשר בהחלט לדיון בחוגים אקדמיים. אני רואה בעיסוק בכך איום קיומי ממשי ואין לי שום כוונה להיות סובלני ביחס לאיום כזה.
אני מבקשת להפנות את תשומת הלב לכך שהפוסט עוסק בדרישה ממארגני כנס (או בהחלטתם הם) לא לתת ביטוי לדעה מסוימת או להחרים אדם מסוים. לא בשאלה האם אני כמשתתפת זכאית שלא להשתתף בכנס זה או אחר בשל נושאו או המשתתפים בו. ודאי שזכות זאת עומדת לי, אף כי נכון העיר אחד המגיבים כי נשאלת השאלה האם זה יהיה נבון. מובן שבשאלה זאת הקווים אדומים של כל אחד ואחת אכן יהיו שונים. כשלעצמי, ובלי להתייחס למקרה קונקרטי זה או אחר, אינני רואה בגזענות דעה.
מכיוון שהקווים האדומים כה שונים מאדם לרעהו, ומכיוון שתכליתו של כנס או ערב עיון הוא דיון, יתכן שמבחינת המארגנים הקו האדום צריך להיות החוק ולא דבר זולתו. כלומר, לא נכון יהיה לארגן כנס בנושא "האם מותר להרוג ערבים/יהודים/נשים", או לתת ביטוי לעמדה הטוענת זאת. לגבי עמדות שאינן בלתי-חוקיות לא נראה לי נכון להדיר ולהחרים. מי שיש להם בעיה עם הנושא או עם המוזמנים רשאים, כמובן, למחות כנגד קיום הכנס או דעות המושמעות בו, בתוכו או מחוצה לו.
האנקדוטה שאני מביאה בסוף הפוסט ממחישה לאיזה אבסורד אפשר להגיע כאשר דעה לגיטימית נתפסת כפגיעה ברגשות הזולת ועל-כן יש להימנע מביטויה.
הבעיה העיקרית עם הטענה שהטרדה מינית היא כמו אונס, היא שהיא מובילה לכך שאונס הוא כמו הטרדה מינית.
כן ולא. כן, אסור להחרים אדם בגלל דעה שאינה נעימה לנו. לא, לא חייבים לשקף את כל העמדות הקיימות בכל כנס. אין זה סביר שדעתו של מיעוט שולי תזכה לייצוג בכל פורום רק בגלל "איזון קדוש". חייב להיות שיקול דעת של ערך אקדמי של הדעה. האם מדובר בויכוח רחב בתחום? אם כן, בהחלט יש מקום לייצג את כל העמדות. האם מדובר על ביקורת חדשה או מעניינת במיוחד על הפרדיגמה המקובלת? אם כן, בהחלט יש מקום להביאה בפני המשתתפים כך שיתמודדו אותה. אבל אם מדובר בטיעון לעוס שנדחה על-ידי הממסד האקדמי כבר בעבר בשלל טיעונים, שאינו מציג שום דבר חדש, אין שום סיבה לדחוף אותו בכוח רק בגלל שעוד יש מי שמתעקש להאמין בגישה הזו.
הדוגמא האוטומטית שעולה לי בראש היא כנס על אבולוציה שישקול להביא מדען בריאתן כדי להציג "עמדה אחרת". מובן מאליו שאין שום מקום לשיקוף עמדה כזו בכנס שכזה. כנסים אקדמיים זה לא פופוליטיקה.
נושא חשוב ודיון מעניין מנומק ומשכנע.
יש קושי פסיכולוגי ולעים עניין של מראית עין לשבת לשולחן ועם אנשים שאנחנו סולדים מדעותיהם.
עם זאת – חשוב ביותר ללמוד להקשיב להן ולתת להן תשובה הולמת – אין די בכך שאני סולדת מדעות אלה ואחרות זה עניין אישי, פרטי, אולם תגובה מנומקת שחושפת את הכשל במחשבה יכולה לסייע לאנשים, ולחזק אותנו.
התעמקתי קצת יותר בשיח הזה, גם בפייס וגם בהתכתבויות בין הפמיניסטיות. אני חושבת שלבושתנו חלק מהבקלש הנוכחי מגיע מתוכנו עצמנו, בבחינת מהרסייך ומחריבייך ממך יקומו. פירוש הדברים הוא, שמתגבשת קבוצה שנפגעה – כמו רובנו – ועושה שימוש בפגיעה שלה על מנת למנוע שיח ציבורי שיביא בסופו של דבר לגינוי תפיסות מיזוגניות ובעייתיות כמו "הזכרון המודחק". סוג של התבוססות בתוך אחווה, בבחינת "אני ואפסי עוד". לי אישית אין כוונה לשתף עם זה פעולה למרות הנטייה להוקיע אישית את מי שלא מסכימות/ים איתן/ם. היעד, כפי שאני רואה אותו, הוא יצירת שיח ציבורי בו המידע האמיתי על ה"תיאוריות" הללו (כפי שעשינו בזמנו בנושא תאוריית הניכור ההורי שהומצאה ע"י פדופיל שונא נשים ונעשה בה שימוש משפטי רחב נגד אמהות) יגיע לידי הציבור והתקשורת, ייערכו תחקירים ותהיה השפעה שתחלחל לתוך כל המערכות. קבוצת ה"תשתיקו אותם כי זה כואב לי", שהמחיר הכבד של פעילותה היא העמקת הייאוש של עצמן והרחבת מעגלי הכאב להמוני נשים נוספות, לא תצליח לעצור עבודה אמיתית, אם וכאשר יש מי שיבצעו אותה. אני גם חושבת שבאופן אירוני, מרכזי הסיוע בכלל ות"א בפרט, קוטפים כעת את פירות הגישה (שהתנגדתי לה בבלוג שלי כבר מזמן) לפיה הפגיעה "קדושה" (למשל: "לא שואלים נפגעת על הפגיעה שעברה") ואת העמדת מחיר המאבק נגד הפוגע כנושא לכאורה מחיר בלתי נסבל לנפגעת – גישה שתרמה את תרומתה ליצירת אבן הנגף הנוכחית בדרך לשינוי והפכה את אותה קבוצה ספציפית של נפגעות, שלא באשמתן ושלא מתוך הבנה ממשית אסטרטגית של המציאות, לחלק מהבקלש.
סליחה שהארכתי 🙂
בכל הדיון נעדרת שאלה פוליטית כוחנית שלכאורה אינה נוגעת לוויכוח אבל בעצם היא אולי החשובה ביותר. מי בסופו של יום הצד הנזקק יותר לסובלנות ולמתן זכות ביטוי לעמדותיו ומי הצד החלש.? לכאורה התשובה תהיה שמיעוט בעם שולט בתקשורת ובשיח האקדמי גם יחד ולכן כוח החרם בידו,,אבל שליטה כזו אפשרית רק על רקע סובלנות הנובעת מאדישות של הרוב.
אם הרוב יחליט שדי נמאס לו,נמאס לו לגלות סובלנות כלפי אנשי הרוח מהשמאל,נמאס לו מתוקפנות השיח הפמיניסטי ומאלימותו,נמאס לו מביזוי ערכים מסורתיים וכיו"ב.התגובה שלו עלולה להיות הרבה הרבה יותר כואבת.
ניסיון של חוגי שמאל להדיר אנשי ימין מהשיח הציבורי יהווה רק עילה לתגובת נגד שתגרום לתוצאות הרות אסון לשמאל ואין כאן סימטריה, במאזן הכוחות. בעוד שהשמאל [אני יודע שזה ביטוי לא טוב ואין לי אחר] מיצה את יכולתו הימין רק מחמם מנועים.. לדעתי ארסנל התגובות שכנגד יכלול הרבה ותר מחרמות בפאנלים אקדמיים. הדבר נובע לא רק מהחרפת תוכן הוויכוח אלא שהוויכוח עצמו הוא רק מעטפת למאבק מעמדי,חברתי,עדתי של היישוב החדש נגד הגמוניה של בני היישוב הישן.
זו האזהרה עליה אני חוזר כל הזמן -במסלול הנוכחי אנחנו בדרך להתפוצצות פנימית שעלולה לסכן את עצם הערכים הדמוקרטיים. ואת המשטר הדמוקרטי וכדאי שמי שמשטר דמוקרטי יקר לו ומי שסבור שהוא עלול להפסיד הרבה אם יקרוס המשטר הדמוקרטי שיעצור ויחשוב על השלכות מעשיו.
זו לא עילה לתגובת נגד – כי הימין נוקטים בהדרה במובנה הפשוט ביותר: דה לגיטימציה, שקרים, השמצות ואלימות קשה נגד מי שלא חושבים כמוהם – מקדמת דנא.
האזהרות שלך לא ממש משכנעות לאור הפוסט שפרסמת לאחרונה בבלוג שלך, בו, אם מוחקים את האפולוגטיקה החלשה, אתה קורא להשעיית הדמוקרטיה ולהעמדת השמאלנים אל מול הקיר.
האיומים המוסווים שלך, הפרקדוקסליים כל-כך ("אם אתם לא רוצים לפגוע בדמוקרטיה, תפסיקו להביע את העמדות שלכם") הם לא סימן של התחזקות הימין, אלא התגברות היאוש שלו לאור הכשלון המתמשך שלו למשול על פי עקרונותיו שלו. הכשלון הזה מוביל, שוב ושוב, להאשמת השמאל, כאילו יש לו השפעה כלשהי, בכל דבר רע שקורה. וככל שההאשמות נואשות יותר, כך גם האיומים נחרצים יותר. כמו הדיקטטורים הערבים שמסיתים כנגד ישראל כדי להסוות את כשלונותיהם שלהם, כך הימין מנסה לשמר את תמיכת האוכלוסיות המוחלשות עד ידי הסתה כנגד השמאל.
אבל בניגוד לישראל, לשמאל אין כוחות משל עצמו. גם הוא שבור וחלש, וממילא אינו יכול להעמיד אופוזיציה לימין. מה שרק מגחיך עוד יותר את ההאשמות שלך ושל כמותך.
אם כבר יש מישהו שראוי להשתיקו, הרי הוא מי שקורא להשעיית הדמוקרטיה כדי "לטפל" בשמאלנים בלי הפרעות, ואז נוכל לחזור ל"דמוקרטיה של הימין", בלי הפרעות ובלי דרישת זכויות מכל מיני גורמים טורדניים.
מסכימה ומזדהה עם תגובתו של משה. לא כל דעה בספקטרום הרחב-מאוד של שיח אקדמי, צריכה לקבל מקום בכל פורום שדן בנושא מסוים. אני יודעת ש"זיכרון מודחק" הינו נושא חם מאוד בתחום הפסיכואנליטי שבא לאבחן ולטפל בנשים שעברו אונס, או במקרה של טענת הזיכרון המודחק – הומצא אונס שהן מאמינות בו בכל מאודן. למדתי באוניברסיטה קורסים רבים של פסיכואנליזה, רבים התמקדו בפסיכואנליזה פמיניסטית, וכחלק מכך – דובר על הזיכרון המודחק. אך מעולם לא נדרשנו לקרוא טקסט של פסיכואנליטיקאי שמאמין בזיכרון מודחק, ולא הביאו בפנינו מרצים אורחים שירצו על הנושא. כמובן, שהקורסים בנויים לפי ראות עיניהן של המרצות, ומי שלימדה אותי – לא הסכימה עם התיאוריה הזו וגם לא ראתה לנכון להביאה בפנינו כחלק מהקריאה בקורס.
אך אני חושבת שגם בכנס אקדמי, אין פסול מהימנעות משיתוף פעולה עם תיאוריה מסוימת. חנה כתבה פה, "…על מנת למנוע שיח ציבורי שיביא בסופו של דבר לגינוי תפיסות מיזוגניות ובעייתיות כמו "הזכרון המודחק." אז רגע, האם אנו רוצים להזמין אנשי אקדמיה שידברו על הנושא ולתת למאזינים להחליט בעצמם? או שאנו רוצים להזמינם כדי להוקיע את התיאוריה שיציגו? ואיך זה בדיוק יותר טוב מאשר לא להזמינם כלל?
גם לחופש הביטוי ולשיח יש גבולות. אבל אנשים לא אוהבים לדבר על גבולות. הפלורליזם רוצה לנצח הכל, אבל לא הכל צריך תמיד להיות מושמע או לקבל במה. בתוך שיח מסוים, יש דעות שאינן מתקבלות על הדעת. זה מחזיר אותי שוב לכנס עם בני ציפר, שכתב במאמריו דברים שתואמים את תיאורית הזיכרון המודחק – נשים שהמציאו אונס. אני מעולם לא חשבתי שלדבר עם מישהו שחושב שנשים ממציאות אונס באופן שיטתי, זו פעולה שתרחיב את אופקיי או את אופקיו של זה. כמו כן, אני לא חושבת שתמיד צריך לתת במה לכל דעה, כפי שכבר אמרתי בהתחלה. אפשר גם היה לדון בזיכרון המודחק דרך התייחסות לתיאוריה אחרת. מה גם שאם כל מטרתנו להגיע למסקנה שיש להוקיע תיאוריה כזו – וכאן אני שוב חוזרת לדבריה של חנה – הרי אין בכך טעם בכלל.
ההשוואות למקרים שהובאו בתחילת הפוסט, אינן מדויקות בעיניי. המחלוקות על דעות פוליטיות שונות אינן דומות למחלוקות על תיאוריות פסיכואנליטיות שטוענות לזיכרון מודחק. מדובר בנושא רגיש בהרבה, שיש לקבל לגביו החלטות בכובד ראש. לגבי טענותיה של ורד – זכותה לומר שהיא חשה נבגדת. ואם כך היא חשה, מותר לה לבטא זאת וגם להגיד מה היתה חושבת שהיה הדבר הנכון לעשות. כמו כן, מה שחנה מפרשת כ"אני ואפסי עוד" יכול להיות לא יותר מסולידריות גרידא, מצד נשים שחורה להן שכך מתקיים הכנס. וגם זכותן לומר את שעל ליבן. המרכז מצידו מוזמן להמשיך בתכניתו לקיים את הכנס, והם לא חייבים לקבל את טענותיה של ורד.
התגובה של דובי לתגובתי היא מופת לסילוף מקובל,. שמים בפיך טענה שמעולם לא טענת [כמו קריאה להעמדת שמאלנים אל הקיר] ומנקודת מוצא זו מתחילה התשובה -עכשיו לך תנסה לשכנע-חבל על הזמן..
אז נסכים לצורך הדיון שאני גזען חשוך המבקש רק לדכא בכוח את השמאלנים ונמשיך מכאן. אני רוצה להרגיע -. אל תרגיש כל כך חלש דובי. השמאל למרות שנחלש באופן ניכר במידה רבה עדיין בשלטון ומאחר ועמדות מפתח רבות נתונת בידו בתקשורת,בפקידות הבכירה,,במשפט,,באקדמיה ובמיוחד בקרב ההון. השמאל הוא מרכיב מרכזי באוליגרכיה השלטונית בישראל, למרות שהשלטון הפורמלי אינו בידיו -זה בהחלט מוסיף לתסכול חלק מהציבור החש שקולו נחמס.
אזהרותיי נובעות מהעובדה שעל רקע היחלשות השמאל ועל רקע העובדה שמאז אוסלו רבים ואני בכללם נאלצו לאמץ עמדות פרגמטיות יותר שפעם היו נחלת השמאל, אגף חשוב בשמאל נעשה רדיקלי מאד ומזמן כבר אינו עוסק בשיח פוליטי רגיל אלא "בשיח זכויות" בו הוקעתה המוסרית של המדינה,עד כדי שלילת הלגיטימיות שלה הם המרכיב העיקרי באידיאולוגיה ,כל זאת בצד התנשאות ובוז לחרדים,מזרחיים[במיוחד דתיים] רוסים גזענים כמובן ובעצם כמעט כל מי שאינו שייך לקבוצת ההתייחסות החברתית..
כאשר מצרפים משטמה הנובעת מטעמים סוציואקונומיים עדתיים ומעמדיים לתחושה שאלו הנמנים על האוליגרכיה המתנשאת הם בעצם פועלים נגד אינטרסים קיומיים של המדינה וממסכנים אותנו גם מבחינה פיזית, מתוך שבעצם אינם מקבלים את קיומה במתכונתה היהודית ציונית,,אתה מקבל צירוף מסוכן ביותר שבנסיבות מסוימות יכול להביא לפיצוץ פנימי. אנחנו כבר רואים ניצנים ראשונים לכך. מי שעושה לעצמו חיים קלים וקורא לתגובת הנגד גזענות חשוכה שיבושם לו. התהליכים הרבה יותר משמעותיים. גם תהליכי הקצנה גזעניים אינם מתרחשים בחלל ריק וחברה שבטחונה הקיומי מתערער נוחה הרבה יותר לפתח תהליכים כאלו.