“שיתחתנו כבר”, הפטרתי בזעף מבודח לנוכח נפח הסיקור בתקשורת, שהלך וגדל ככל שקרב מועד החתונה המלכותית. הגדיל לעשות ערוץ 10 ששלח שני כתבים לסיקור הארוע החשוב. כנראה שהערוץ, שאך לא מזמן עמד בפני סכנת סגירה, סובל מעודף תקציבים. או לפחות מתִעדוף תמוה שלהם. אז טוב, הם התחתנו כבר (מזל טוב, כן?), אבל בכך לא נפטרנו מעודף העניין התקשורתי. כעת הגיע הזמן לניתוח פוסט-מורטם של כל פריים; לאולפן מוזמנת מומחית כדי לפרשן את בחירת השמלה ומשמעויותיה; מוגשת לנו מצגת תמונות למזכרת (לצירוף לאלבום המשפחתי?); ובכלל אולי האחות יותר יפה.
אז אם כבר קשה להימלט מכל זה, הארוע וסיקורו מזמנים לנו אפשרות להתבונן באופן ביקורתי בקודים התרבותיים שמאחוריהם. אלה המזינים את הפרשנות בה בעת שהיא מחזקת אותם ומסייעת בהשרשתם ובהפצתם.
בבריטניה, כך למדתי מטמקא על קייט מידלטון, “העניקו לה את הכינוי המזלזל ‘Waity Kaity’ משום שהמתינה כעשור להצעת נישואין”. “אבל בקרוב מאוד”, ממשיך הכתב, “היא תהיה זו שתצחק אחרונה לאחר שתהפוך לאשה נשואה ולחברה רשמית במשפחת המלוכה”. היא תצחק אחרונה. כמובן, כי פסגת שאיפותיה של כל אשה היא להיות אשה נשואה. ועוד להתחתן עם המלוכה. כך,
בנובמבר האחרון הוכיחה מידלטון לכל הממלכה הבריטית, ובעיקר לכלי התקשורת, כי הסבלנות משתלמת בסופו של דבר לאחר שהנסיך הצעיר הציע לה נישואין
הסבלנות משתלמת. כי יש יעד ברור: נישואים. זהו יעדה (ויעודה?) של האשה באשר היא, ואם רק תחכה מספיק, או תפעיל את התחבולות המתאימות, הגבר יפול ברשת. כי תפקידו של זה הוא להתחמק מה שיותר, ואם זה קורה – נפל, המסכן – משמע הוא נלכד.
לפי הקוד התרבותי הזה, נישואים משדרגים את מעמדה החברתי של האשה גם אם היא לא נישאת למשפחת המלוכה. לפי מדרג לא כתוב ב”שוק” ההיצע והביקוש, מגיל מסוים עדיפה גרושה על רווקה. כי הראשונה כבר קיבלה את החותמת שמישהו רצה בה. ערכה של אשה – גם בעיניה היא לעיתים קרובות – טמון לא בה עצמה אלא ברצייתו אותה של הגבר.
האמת, אם היא מעניינת מישהו, היא שרוב המחקרים מצביעים על כך כי שביעות הרצון של גברים נשואים גדולה בהרבה משל נשים נשואות. וכי הנישואים גם מיטיבים עם בריאותם. וההיפך בהתאמה כשמדובר ברווקים וברווקות.
המציאות גם שונה מהתפיסה הפשטנית והקריקטורית הזאת של “הסבלנות משתלמת” ו”נפל ברשת”. לפחות בשכבות מסוימות, יותר ויותר זוגות מקיימים מערכת יחסים שוויונית יחסית (כל עוד אין ילדים, לכל הפחות. ילדים מקשים מאד על חלוקה שווה באמת של הנטל המשפחתי). אבל לא רק שגם שם מוצאים לעיתים את הבדיחות המשקפות את החשיבה הזאת, אלא נשאלת השאלה מדוע המציאות השונה בחלקה לא מחלחלת אל הנראטיבים המתארים אותה, דוגמת זה המנותח כאן. בשכבות אחרות לא רק התפיסה של “הרודפת והנלכד” עדיין רווחת ושולטת, אלא בעיקר המציאות של נישואים לא-שוויוניים שבה גברים פשוט מרוויחים יותר מהנישואים מאשר נשים.
תשובה מסוימת לשאלה מדוע גברים, ככלל, מרוצים יותר מנישואים, היא שהם עושים כנראה עסקה יותר טובה. מאמרה של ג’ודי סייפרס, “אני רוצָה רעיה” (בקובץ אשה, נשים, נשיות, 1975) מסביר למה. ועל אף שחלק ממנו מתאר מציאות מיושנת שלפחות מבחינת חלק מהאוכלוסייה עברה מן העולם, חלקו עדיין רלוונטי. וחלקו לבש צורות יותר מתוחכמות. לא פחות, שומה עלינו לזכור את כל אותן רבות מאוד מאוד שעבורן המציאות המתוארת בו עדיין אקטואלית מאוד.
עוד בנושא: אביה, בעלה ובועלה
קרוא וכתוב 
האמת, אני מרחם על שניהם – על החיים באור הזרקורים שלעולם לא ירפו מהם, על ההיסט(ו)ריה שהם חלק ממנה ועל כך שלעולם לא תהיה להם אפשרות לעשות כרצונם… אלא אם יוותר על זכותו לכתר. אבל יותר אני מרחם עליה, כי הוא נולד לתוך זה והיא בחרה בזה. אני מקווה שהיא עשתה בחירה נכונה בשבילה. לדיאנה זה עלה ביוקר.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שהנישואיןן תורמים לאושר החברתי הכולל. מארגני חתונות, בעלי אולמות שמחה,חברות הסעדה,מוכרי פרחים, עורכי דין המתמחים בגירושין[אם אין נישואין אין גירושין] יועצי נישואין, חוקרים פרטיים, בנקים למשכנתאות, חנויות רהיטים,תעשיית הרכב,בתי המלון ועוד ועוד ועוד. לא רק המבנה החברתי שלנו בנוי על מוסד הנישואין אלא גם המבנה הכלכלי. האם תעשיית כובעי הנשים היה לה קיום ללא האירוע המלכותי? מי עוד הולכת עם כובע בימינו אם לא לאירוע מסוג זה?
ובאשר למחקר שגברים מרוויחים יותר מהעסקה? אני מוכרח לקבל/למצוא הפניה ולבחון את הנחות היסוד של המחקר. אם מדובר סתם בסקר אז ניתן לייחס לו אמינות כמו לסקר העוסק בשביעות הרצון מחיי המין ומתדירותם-כלומר אמינות די מועטה. השאלה היא למי יש אינטרס גדול יותר לטעון שהוא שבע רצון וזה לא אותו הדבר.
אבל במחשבה נוספת אסור לבדוק יותר מדי -אנו זקוקים לשמלה הבנה,לאשליית הטוהר,לאמונה בהתחלה חדשה ולכל היתר-אנו זקוקים לשקרים האלו כמו אוויר ומים-הם יסודות חיוניים לעצם קיומנו.
ובאשר לערוץ הראשון-הם בהחלט הבינו על מה יש לזרוק את התקציב המצומצם-אני בטוח שהרייטינג שלהם שבר כל שיא אפשרי
אם אני נשואה אני קיימת…
ולגבי מי מרוויח יותר, יש נתון נוסף של שיעור הנשים הנישאות מחדש לאחר שהתאלמנו, שהוא נמוך משמעותית מזה של גברים – שכן הם זקוקים למערך השרותים שהנשים מספקות להם והספקיות פחות ששות לספק שוב. נתקלתי פעם בנתון, לא יודעת לשחזר איפה. חבל רק שהתבונה מגיעה עם הגיל ונשים צעירות עדיין אצות-רצות בהמוניהן להינשא. בזוגיות ללא נישואין מצבן הרבה יותר טוב ומקדמי אי השוויון פחות מובנים מאליהם.
האם המחקר על שיעור הנישואין בקרב המתאלמנות כולל את כל האלמנות? אני יכול לתת כמה וכמה הסברים חשובים שלא נוגעים בכלל לשאלת שווי שירותי האישה לגבר ולהיפך.אני מסכים אגב שלאחר שהגברים מגיעים לגיל הפרישה הם חדלים להביא תועלת לנשים באופן יחסי ולכן פטירתם היא בהחלט בשורה מרעננת
א. בדרך כלל גיל הנישואין הממוצע בישראל של גברים הוא 28.9 ונשים 25.5 . נוסיף לעובדה הזאת גם את העובדה שנשים חיות בממוצע 3 שנים יותר מגברים ונבין שיש הטייה מובנית
נכון שבקרב היהודים עמד שיעור הנישאים בפעם השנייה על 10.9% לחתנים ו-9.05% לכלות. ההפרש בהחלט מוסבר לאו דווקא בשביעות הרצון מחיי הנישואין אלא מעובדות דמוגרפיות שהוזכרו
יש גם חסמים כלכליים -כשהאישה התאלמנה סוף סוף ובני המשפחה מריחים ירושה הם לא ישושו לכך שהאישה תתקשר עם גבר נוסף-זה תמיד עלול להתגלות כמסוכן ללא הסדר מתאים-לעתים נישואים שניים פוגעים בזכויות כלכליות נוספות. לכן בגילאים מבוגרים אלמנות לא מעטות חיות עם בני זוג שניים, אך ללא נישואים רשמיים, מה שכמובן משפיע על הסטטיסטיקה
בקיצור נא להיזהר ממחקרים-במיוחד לא כדאי להכינס למחקר על שווי שירותי האישה לעומת חלופות אחרות -זה עלול לתת לגברים מסויימים רעיונות מיותרים
1. אנחנו באופן כללי מעריכים את עצמנו באופן משמעותי לפי מה שהסביבה מעריכה אותנו. לדוגמה, האם אני עובד טוב בחברה או האם אני עובד בינוני בחברה. האם אני יפה או מכוער וכן הלאה. לפיכך, השאלה היא מה כל כך רע בכך שאחד האלמנטים להערכת אדם הוא כמה מעוניינים בקשר איתו? קל וחומר בקשר ארוך טווח המגביל את החירות האישית? יתכן מאוד וגברים רואים בפגיעה בחירות האישית מחיר גדול כזה ולכן המדד הזה עובד יותר על נשים מאשר על גברים. נשמע מהמאמר שאת מנטרלת הבדל בסיסי זה בין גברים לנשים, ואולי עליו צריך לדבר (האם גברים, לעומת נשים, רואים בנישואים פגיעה גדולה יותר בחירותם). גם אם הפגיעה בחירות זהה, הבדל בסיסי אחר, שקל להצדיקו ביולוגית, ושאני רואה מסביבי לרוב, הוא שנשים יותר לחוצות על להביא ילדים לעולם, ומכאן לנישואים.
2. אגב, מה שדפוק במדד כזה לדעתי, שהוא לא מבחין באיכות האדם, בלי קשר למין שלו. הרי אם אדם הוא איכותי מאוד, אז דרישותיו מבן זוג פוטנציאלי גדלות עד כדי כך שיהיה לו יותר קשה להתחתן (פחות היצע עבורו). בתור רווק בן 30 אותי זה גם מעצבן שלא לוקחים את זה בחשבון כשמעריכים אותי 🙂
3. עצם הנתון שהבאת שגברים מרוצים יותר כשהם נשואים מאשר נשים כשהן נשואות, לא גורר את המסקנה שבממוצע אישה תהיה פחות מאושרת לאחר שהיא תתחתן.
חתונה ותארים הם עדיין משאת נפשו של רוב הציבור
http://itamarzo71.wordpress.com/2011/04/23/%d7%9c%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%94-%d7%99%d7%a9-%d7%9b%d7%aa%d7%a8-%d7%9e%d7%a4%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%a7/
מנהלי ערוץ עשר השקיע הרבה כסף בשידור החתונה כי הם לא רצו להישאר מאחור. ברגע שבערוצי הטלוויזיה בישראל ובעולם הבינו כבר לפני חודשים שזה הולך להיות האירוע המסוקר ביותר בהיסטוריה, הם החליטו להניח את הציניות בצד ולהצטרף לכרכרה המקרטעת אל כנסיית וסטמינסטר
כל הבלוג והדיון כולו רק מראים כמה גברת צוקר גלילי (או אולי זה גלילי צוקר ) יותר נבונה מאנשי החצר של נתניהו. ה"עם" (בסדר: האנשים, ההמון, האספסוף, הלומפנ-פרולטריון…) משתוקק לחצר מלכות, למלך ומלכה שעוזרת לו למלוך ושהזוג המלכותי יסע במרכבות פאר (מחלקה ראשונה באוירון במיטת פאר) ויגור בארמונות מפוארים וכ"ו וכ"ו. הדימוי הנערץ הזה מן הסתם משפיע גם על מה שקורה בבחירות.
באשר ל % הנשים שנישאות לאחר פרידה או מות בן הזוג, יחסית ל% הגברים, אם מחפשים תירוצים מרושעים ושטחיים לתופעה ניתן לומר שגברים, גם פרודים ואלמנים, מחפשים תמיד נשים צעירות שהן במחילה "בשר טרי" והנשים מסכימות להסדר זה.
כללית, מה קורה בנישואים מי עובד קשה יותר, מי תורם, מי נתרם, מי פונדקאי, מי טפיל, מי מפסיד מי מרוויח הנן תופעות תלויות במסורת החברתית, בתקופה, במקום הגיאוגרפי, במקור הפרנסה, במעמד חברתי, בסביבה חברתית, במה % הנשואים מבין החיים ביחד, ועוד גורמים רבים. ראה למשל ההבדלים בין המשפחה הואספית, היהודית, והשחורה בארה"ב וכ,ו וכ"ו.
החתונה אתמול של וויליאם וקייט הזכירה לי את הסרט "יומני הנסיכה" עם ג'ולי אנדרוס:
סבתא ג'ולי אנדרוס באה לבקר נערה מסן פרנסיסקו ואומרת לה שהיא בעצם מג'נובה, אבא שלה יורש עצר והיא נסיכה של ג'נובה.
במאמר למעלה יש שתי דעות קדומות:
1) "הסבלנות משתלמת. כי יש יעד ברור: נישואים. זהו יעדה (ויעודה?) של האשה באשר היא, ואם רק תחכה מספיק, או תפעיל את התחבולות המתאימות, הגבר יפול ברשת". האמא הפולניה אומרת לבן שלה את זה. ואז באים המדריכים לביצ'יות: איך לגרום לגבר להתאהב בך…
2) "נישואים משדרגים את מעמדה החברתי של האשה גם אם היא לא נישאת למשפחת המלוכה". עוד אמרה מבית מדרשה של האמא הפולניה: היא רוצה את הבן שלי (כולל גניבת זרעו כמובן) בגלל ה"שיינ'ה" משפוחה…
המציאות היא שגברים מתקשים להסתדר לבד ולחיות לבד יותר מאשר נשים, גם בגלל אופי עבודות הבית וגם בגלל איך שגידלו אותם. בניגוד לדעות הקדומות, לאורך זמן גברים לא מאושרים מיחסי מין מזדמנים עם נשים רבות. בנוסף, במקרים לא מעטים הנישואים מובילים לשדרוג רציני במעמדו של הגבר. ודווקא בחברה המערבית המודרנית זה בולט כאשר נשים הן קרייריסטיות ועצמאיות.
לדעתי, שכבת האוכלוסיה (לא רק בישראל, אלא בכל מקום) שבה "המציאות… שונה מהתפיסה הפשטנית והקריקטורית הזאת" היא מאוד קטנה. בפועל, חתונה היא משאת נפשן של נשים רבות ונתפסת כהצלחה נשית. אני חושב שאפילו אצל רוב הזוגות שבהם זה נתפס כלא ראוי לדבר על זוגיות כבלתי-שיוויונית זה המצב בפועל גם אם לא יודו בו בפני זרים.
תסתכלי על 'רמזור' (שבעיניי נתפסת כסדרה שמייצגת את הישראליות הכי מיינסטרים) ותראי את אותו הדבר בדיוק.
ומירב מיכאלי כותבת, בהקשר של החתונה המושלמת", על "רחם משלו" (הארץ 1.5.2011):
"דיקן כנסיית ווסטמינסטר הזכיר למה נועדו הנישואין: בראש ובראשונה לרבייה וגידול ילדים. כלומר, הנישואין הם עדיין… אותו פטנט בדיוק: כדי שהגבר יידע מי ימשיך אותו אחרי מותו ויישא את רכושו ואת שמו, הוא צריך לדעת מי נולד מזרעו, ולשם כך הוא צריך לרשום לו בטאבו רחם, שרק הוא רשאי להפרותו בזרעו".
ובהמשך:
"בנישואין היהודיים המטרה הזאת מודגשת עוד יותר: זה למעשה טקס מעבר של הגבר שבו הוא מודיע לכלל שמרגע זה ואילך כלתו 'מותרת לו' וסורה על כל השאר; ומשום שמצוות 'פרו ורבו' מוטלת אך ורק על הגבר, ברור שהאשה היא כלי לספק לגבר רחם משלו שיוכיח לקהילה את קיום המצווה".
הרי לכם ביקורת סופר-פמיניסטית היוצאת כנגד מה שהיא מציגה כקוד תרבותי.
והנה הקישור למאמרה של מרב מיכאלי
אני התייחסתי לחלק מהעניינים הללו בזמנו, ברשימה אביה, בעלה ובועלה
אכן כן, תרצה ונעמה. ואפרופו פטריארכיה, קוראת בימים אלה את ספריה של הפילוסופית הפמיניסטית הרדיקאלית מרי דיילי –
http://www.amazon.com/Gyn-Ecology-Metaethics-Radical-Feminism/dp/0807014133
וגם את זה,
http://www.amazon.com/Beyond-God-Father-Philosophy-Liberation/dp/0807015032/ref=pd_bxgy_b_img_b
אקדמאית שמרבה לעסוק בנושאים הללו היא דפנה הקר, בין היתר, במאמרה על הרווקות (אותו ניתן למצוא כאן: http://www.tau.ac.il/law/members/daphn-heker/sex&thecity.pdf)
"לפי מדרג לא כתוב ב”שוק” ההיצע והביקוש, מגיל מסוים עדיפה גרושה על רווקה. כי הראשונה כבר קיבלה את החותמת שמישהו רצה בה. ערכה של אשה – גם בעיניה היא לעיתים קרובות – טמון לא בה עצמה אלא ברצייתו אותה של הגבר."
ממה ששמעתי, זה נכון גם אצל גברים, והאמת שזה לא כל כך בלתי הגיוני. בשוק ההיכרויות (כמו בשוק התעסוקה, וכנראה בכל שוק) את מנסה להוציא מקסימום אינפורמציה מהפרטים שמולך. כמעסיקה, לא היית מעדיפה עובד שהיה במקום עבודה במשך שנים ארוכות ואז פוטר על פני עובד שמעולם לא נשאר במקום עבודה יותר משנה-שנתיים?