משפחת שליט מתכוונת להגיש בג”צ אם ראש הממשלה לא ייעתר לתביעתה להפסיק להעביר את הכספים לרשות הפלסטינית כדי להביא לשחרורו של בנם. זוהי דוגמה מובהקת לעניין שאין מקומו בבית המשפט. השאלה כיצד להביא לשחרורו של גלעד שליט היא שאלה המסורה לחלוטין לסמכותה של הממשלה הנבחרת. גם אם לא אוהבים אותה. אם תוגש העתירה דינה לא להתקבל. אך היה עליה להידחות על הסף: פעם היו זורקים עותרים כאלה מכל המדרגות של בית המשפט. בינתיים הורחבה זכות העמידה לפתחו של שער והשפיטות מילאה את הארץ. במבחן התוצאה משכיל בית המשפט, בדרך כלל, לערוך את ההבחנות הנכונות. אבל זמן ומשאבים יקרים של בית המשפט העמוס עד לעייפה מבוזבזים על עניינים שמקומם במגרש הפוליטי ולא המשפטי. ככלל, כל עוד הרשויות אינן פועלות באופן לא חוקי, בחוסר תום לב או ממניעים זרים – אין מקום להתערבות משפטית.
במקרה הזה לא מדובר רק ברעה החולה המוכרת של המשפטיזציה, שבה בית המשפט נהפך עבור העותרים למחליף הממשלה. כפי שהעיר אתמול בתבונה רועי בפייס שלי, דומה כי האנשים היקרים והמסכנים האלה נהפכו לכלי בידי אנשים שעבורם הקמפיין הזה הוא מגרש ניסויים לכל תרגיל יחצ”ני. אכן, הלב יוצא אל משפחת שליט. אלא כמו שכתבתי כבר בעבר, בעוד שמובן מאוד שהורים יבקשו לעשות הכול על-מנת להחזיר את בנם, שיקוליה של ממשלה הם אחרים וקצת יותר רחבים. וכך צריך להיות.
כמובן שלא אחת העמדות הפוליטיות קובעות מהו המחיר שמוכנים לשלם עבור החזרת שליט. בעוד שרבים בשמאל תומכים בלהט בשחרור אסירים למען עסקת שליט, ההתלהבות מצטננת כשמשפחת שליט דורשת להדק את הסגר על עזה או לא להעביר את הכספים לרשות. תמונת מראה של עמדת הימין, ככלל. שתי הדרישות האחרונות מבהירות, אני מקווה, מדוע “כל מחיר” היא דרישה חסרת תוקף מוסרי, כפי שכבר כתבתי בעבר (ראו קישורים בסוף). כי משמעותה היא שהמטרה מכשירה כל אמצעי. אין רבותא בהתנגדות לכך כאשר המטרה לא ראויה. העיקרון המוסרי שהמטרה איננה מקדשת את האמצעים נבחן דווקא כאשר המטרה ראויה מאוד, כמו במקרה הזה של שחרור שליט.
אשר לעצם העניין, הכספים שישראל מעבירה לרשות הם כספיה של האחרונה, הנגבים על-ידי ישראל מתוקף הפרוטוקול הכלכלי להסכם הביניים (פרוטוקול פריז). הסכמים אלה עדיין בתוקף: הם טרם בוטלו על-ידי מי מן הצדדים.
עוד בנושא:
“אין בעולם מחיר” – על ילדים, ממשלות, הכרעות ותג מחיר
”כל מחיר” אינו מטבע מוסרי
קרוא וכתוב 
כנראה שקו המחשבה שלהם הוא שממשלת ישראל ממילא משתמשת במניעת העברת הכספים כשוט נגד הרשות הפלסטינית בכל מיני עניינים אחרים, אז למה לא גם לעניין הזה?
ואיך ניתן להסביר את העובדה הלא תיאמן ששופטת בישראל הורתה לשלטון למסור לעותרים לא רק את הרשימה של מצרכי המזון שנכנסים לרצועה על פי הערך הקלורי שלהם אלא גם את שמותיהם של הקצינים שטיפלו בזה? אלו הפירות הבאושים של גישת "הכל שפיט" מבית מדרשו של האדמו"ר אהרן ברק.
אין ספק שהצדק איתך והבאת נושא כזה לבית המשפט העליון היא אבסורדית וסממן לחולי השפיטות. ברור גם שמשפחת שליט מקבלת עצות רעות ושהמאבק לשחרורו של גלעד יצא מכל פרופורציה אפשרית והדבר מלמד אל טירוף מערכות וכשל ערכי. כבר בשלב מוקדם הוברר שמשפחת שליט ותומכיה מוכנה לשלם כל מחיר ומוכנה שהפלשתינאים ישלמו כל מחיר [ולא חשוב לה בכלל מי ישלם מחיר מטורף] תמורת השבת הבן. יש כאן עיוות מפלצתי של העצמת ערך הפרט על פני כל שיקול אחר ומכאן פשיטת הרגל המוסרית של המאבק. זו הסיבה העיקרית שיש לעמוד מול משפחת שליט,להבהיר לה שמאבקה אינו מקובל לחלוטין,לנתק מגע עמה ולחדשו כשיהיו חדשות לספר.
מדהימה העובדה שלמרות שישראל מוכנה בסך הכל לשלם מחיר יקר-אין התקדמות בעסקה ואיש אינו שואל את עצמו אולי כל הקונספציה מוטעית לחלוטין. לדעתי לו הייתה הממשלה מכריזה מיד שהמחיר שנשלם עבור שליט הוא אפס מאופס זאת בצירוף מסע ציד נגד כל ראשי החמאס עד להשבתו –או עד בכלל אם תיגרע שערה שערות ראשו ,ייתכן מאד שגלעד כבר היה בביתו. החמאס לא היה מפיק תועלת מהשבי[והוא מפיק כי עצם המו"מ על העסקה הפך אותו לצד מדיני] והאחראיים היו משלמים מחיר כבד. לאחר שש שנים שלא הצליחו לשחרר את גלעד בדרך אחת אולי מותר להתחיל לחשוב מחוץ לקופסא?
נכון, אבל יש פה עוד צד:
כשחייל חטוף לא מוחזר במשך 6 שנים, יש לכך גם השלכות על תפקוד המדינה וביחוד על הצבא. ללא קשר לשאלה אם נעשה מספיק, עצם מראית העין שנוצרה, כאילו ממשלות ישראל בשש השנים האחרונות לא עשו מספיק להחזרתו, בצירוף פרשיות בעייתיות אחרות כמו קבר יוסף, החזרת טננבאום ופטור הגיוס לתלמידי ישיבות, גורם להמון חיילים לתחושה שהפכו הפקר בשטח. אני בינם.
אני לא טוען שמשפחת שליט היתה זו שצריכה להוביל את הדיון וגם לא שבג"צ הוא הכלי, אבל המצב לא שונה בהרבה מטענות המורים בדבר הירידה באיכות הלימוד, טענותיה של חברת החשמל לגבי הפגיעה הצפויה בהפרטה לציבור הצרכנים או טענות הכבאים לפני אסון הכרמל בדבר הסכנה בקיצוצי התקציב. היית יכולה, באותה המידה, לטעון שעל קבוצות אלה לעזוב בצד את האינטרס הצבורי כשהן באות לדון בדרישותיהם ולהשאיר אותו לציבור ולנציגתו, הכנסת.
אני חושב שלמרות הבעיתיות שבפניית משפחת שליט לבג"צ, אני שמח על הפניה הזו. במדינה שהנהגתה חולה באדישות ורקבון כרוניים ושהדיון הצבורי בה הוגלה לעמודת הטוקבקים בוויינט, יכולה הבקשה הזאת, גם אם תדחה, להיות צעד בכיוונו של דיון, לחץ צבורי בריא ואולי אף שיקום מערכת היחסים בין הממשלה לציבור שלה… ואולי אני פשוט אופטימי מדי 🙂
ואגב, אני חושב שדווקא עצירת הכספים אינה הדרך הנכונה אבל כמו שאמר ג'וני, הדרך כבר נכבשה. מעבר לזה, התקווה שממשלת ישראל תחוש שבג"צ מציץ ומשגיח מעבר לכתפה מעודדת אותי.