• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« גמני: למי מותר לדבר כאן
והציגו בשער משפט »

יום העצמאות תשנ”א

10 במאי 2011 על-ידי נעמה

אבא שלי מת בערב יום העצמאות לפני 20 שנה. צלצול הטלפון קרע את שנתי הטרופה, אליה שקעתי מוקדם באותו ערב, אחרי שחזרתי מבית החולים. אבא שלך במצב קשה, אמרה האחות. כל הדרך – מרחק שעת הנסיעה התקצר מעט בשל השעה המאוחרת – קיוויתי שאגיע לראות אותו חי. לא ידעתי שכבר בשעת הטלפון שלה הוא לא היה בין החיים. כשנכנסתי למחלקה קפאתי למראה החלל הריק שבו עמדה מיטתו. לא לא, פשוט העבירו אותו לחדר אחר, הרגיעה אותי האחות. בואי, הרופא רוצה לדבר אִתך. גם אחרי שהרופא התורן שהכניס אותי לחדרו אמר לי שיש לו בשורה קשה עבורי לא הבנתי עד הסוף ולא עשיתי את מלאכתו קלה. “אבא שלך מת”, נאלץ להפטיר לבסוף.

ערב יום העצמאות, לכן, הוא יום השנה שלו עבורנו. היחיד שאני מציינת על פי התאריך העברי. וגם זה לא, כי באותה שנה הוקדם יום העצמאות. כן, בישראל גם חגים חילוניים לחלוטין נדחים או מוקדמים בגלל השבת. מי שחיה לפי התאריך הלועזי אפילו לא שמה לב בדרך-כלל; אבל הרבה פעמים חוגגים אותו לא בה’ באייר. גם השנה. בכל מקרה, למות בסופו של יום הזיכרון, בערב יום העצמאות, היה כה משמעותי מבחינתו שנראה נכון לציין זאת כך. אפילו על המצבה הוספנו לתאריך הפטירה הלועזי, שהוא כל שרצה שייחרט עליה מתחת לשמו, כמו אצל אביו, גם “ערב יום העצמאות תשנ”א”.
מאז אינני חוגגת בעצם את יום העצמאות. עוקץ שכבר קהה עם השנים, כי למעשה אינני חוגגת כמעט אף חג.

בצהרי אותו יום, כשהעבירו את מיטתו לחדר מול עמדת האחיות, כדי שיוכלו לפקח יותר מקרוב על המוניטור שאליו הוצמד, כבה נר הזיכרון שהדליק כבכל שנה לזכר אחיו. הוא לקח זאת קשה. אפילו אני, אתאיסטית שכמוני, ראיתי בכך סימן מבשר רע. אף כי קשה לי לזכור כעת אם אכן גם בזמן אמת או רק לאחר מעשה. יצאתי מחוץ למחלקה לפרוזדור המעשנים לשאול גפרורים כדי להדליק את הנר מחדש. ישב שם בחור צעיר שכמה ימים קודם לכן אבי ניסה להרגיע כשזה היה מבוהל לקראת הניתוח הראשון בחייו, ניתוח שבר פשוט. עכשיו הוא כבר היה אחרי. מה יחשוב כשיידע למחרת שאבי נפטר. מה תחשוב הסטודנטית הנחמדה לתזונה שהגיעה באותו יום לעזור לו בגיבוש תזונה מתאימה ואמרה שתחזור אחרי החג. מה הם מרגישים כשמי שרק לפני יום יומיים דיברו אתו או טיפלו בו כבר איננו.

לבית החולים הוא הגיע 10 ימים קודם לכן, אחרי פסח, כדי לעבור ניתוח. הוא לא הגיע אל הניתוח. אף רופא לא טרח ליידע אותנו עד כמה מצבו חמור, אחרי בדיקת ה-CT שביצעו סוף סוף אחרי כל-כך הרבה ימים. זה לא היה בית החולים הקבוע שבו התאשפז כשהרגיש לא טוב אלא בית חולים מרוחק ממקום מגורינו, שבמרפאה שלו עבר את הטיפולים. אני הייתי מגיעה אחרי האוניברסיטה ואף פעם לא היה שום רופא בסביבה שאפשר היה לדבר אתו. כשהגעתי באותו בוקר אמר לי שהיתה לו צרבת נוראית בלילה. אבל האק"ג הראה אחרת. בסופו של דבר היה זה הלב שקרס ראשון. באותו יום, האחרון לחייו, תפסתי סוף כל סוף רופא, שהבהיר שמצבו רע, שהגידול מפושט בתוך כל הבטן. חצי שנה אחרי שהסי.טי האחרון הראה שהכול “תקין”. לא, הוא לא יכול לתת הערכה של זמן. אבל אם זה יתחיל לדמם… בצהריים עוד עזרתי לו לאכול, הוא קרא קצת ושוחחנו. אמרתי לו שאחי, שהיה אז בצבא, יגיע למחרת והוא חייך חיוך קטן. מהיום שלמחרת התכוונו לחלוק בינינו את הישיבה ליד מיטתו במשך כל היום והלילה. אבל באותו ערב הוא מת לבד. במשך שנים התייסרתי על כך. כולם מתים לבד, כמובן, במובן העמוק של המלה. וממילא את המשפחה מוציאים מהחדר בזמן ההחייאה, לא כמו שרואים בסדרות הטלוויזיה של הBBC. ובכל זאת, אם היה דבר שהלקיתי את עצמי עליו בתחושת אשם נוראית זה היה הדבר. ואפילו הצריבה הנוראית הזאת מתקהה אחרי 20 שנה.

שלום לעפרך, אבא. אני עדיין כל-כך מתגעגעת.

ראובן אלסטר, 60 שנים

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בשונות | מתויג אבא, בית חולים, יום הזיכרון, יום העצמאות, יעקב כרמי, מוות, רפואה |

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-644 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • השראה בגבעת הקפיטול
    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
    • פסיכולוגית הולכת לטיפול
  • סימניה

    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים
    ואף מילה על ביבי
    הן לא היסטריות
    מדינה תחת מעקב
    סופה של הבדידות
    כרב ראשי, איני יכול יותר לשתוק
    כן, נשים עם דוקטורט נקראות ד"ר
    איסור נגיעה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אורי בלאו אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie