אבא שלי מת בערב יום העצמאות לפני 20 שנה. צלצול הטלפון קרע את שנתי הטרופה, אליה שקעתי מוקדם באותו ערב, אחרי שחזרתי מבית החולים. אבא שלך במצב קשה, אמרה האחות. כל הדרך – מרחק שעת הנסיעה התקצר מעט בשל השעה המאוחרת – קיוויתי שאגיע לראות אותו חי. לא ידעתי שכבר בשעת הטלפון שלה הוא לא היה בין החיים. כשנכנסתי למחלקה קפאתי למראה החלל הריק שבו עמדה מיטתו. לא לא, פשוט העבירו אותו לחדר אחר, הרגיעה אותי האחות. בואי, הרופא רוצה לדבר אִתך. גם אחרי שהרופא התורן שהכניס אותי לחדרו אמר לי שיש לו בשורה קשה עבורי לא הבנתי עד הסוף ולא עשיתי את מלאכתו קלה. “אבא שלך מת”, נאלץ להפטיר לבסוף.
ערב יום העצמאות, לכן, הוא יום השנה שלו עבורנו. היחיד שאני מציינת על פי התאריך העברי. וגם זה לא, כי באותה שנה הוקדם יום העצמאות. כן, בישראל גם חגים חילוניים לחלוטין נדחים או מוקדמים בגלל השבת. מי שחיה לפי התאריך הלועזי אפילו לא שמה לב בדרך-כלל; אבל הרבה פעמים חוגגים אותו לא בה’ באייר. גם השנה. בכל מקרה, למות בסופו של יום הזיכרון, בערב יום העצמאות, היה כה משמעותי מבחינתו שנראה נכון לציין זאת כך. אפילו על המצבה הוספנו לתאריך הפטירה הלועזי, שהוא כל שרצה שייחרט עליה מתחת לשמו, כמו אצל אביו, גם “ערב יום העצמאות תשנ”א”.
מאז אינני חוגגת בעצם את יום העצמאות. עוקץ שכבר קהה עם השנים, כי למעשה אינני חוגגת כמעט אף חג.
בצהרי אותו יום, כשהעבירו את מיטתו לחדר מול עמדת האחיות, כדי שיוכלו לפקח יותר מקרוב על המוניטור שאליו הוצמד, כבה נר הזיכרון שהדליק כבכל שנה לזכר אחיו. הוא לקח זאת קשה. אפילו אני, אתאיסטית שכמוני, ראיתי בכך סימן מבשר רע. אף כי קשה לי לזכור כעת אם אכן גם בזמן אמת או רק לאחר מעשה. יצאתי מחוץ למחלקה לפרוזדור המעשנים לשאול גפרורים כדי להדליק את הנר מחדש. ישב שם בחור צעיר שכמה ימים קודם לכן אבי ניסה להרגיע כשזה היה מבוהל לקראת הניתוח הראשון בחייו, ניתוח שבר פשוט. עכשיו הוא כבר היה אחרי. מה יחשוב כשיידע למחרת שאבי נפטר. מה תחשוב הסטודנטית הנחמדה לתזונה שהגיעה באותו יום לעזור לו בגיבוש תזונה מתאימה ואמרה שתחזור אחרי החג. מה הם מרגישים כשמי שרק לפני יום יומיים דיברו אתו או טיפלו בו כבר איננו.
לבית החולים הוא הגיע 10 ימים קודם לכן, אחרי פסח, כדי לעבור ניתוח. הוא לא הגיע אל הניתוח. אף רופא לא טרח ליידע אותנו עד כמה מצבו חמור, אחרי בדיקת ה-CT שביצעו סוף סוף אחרי כל-כך הרבה ימים. זה לא היה בית החולים הקבוע שבו התאשפז כשהרגיש לא טוב אלא בית חולים מרוחק ממקום מגורינו, שבמרפאה שלו עבר את הטיפולים. אני הייתי מגיעה אחרי האוניברסיטה ואף פעם לא היה שום רופא בסביבה שאפשר היה לדבר אתו. כשהגעתי באותו בוקר אמר לי שהיתה לו צרבת נוראית בלילה. אבל האק"ג הראה אחרת. בסופו של דבר היה זה הלב שקרס ראשון. באותו יום, האחרון לחייו, תפסתי סוף כל סוף רופא, שהבהיר שמצבו רע, שהגידול מפושט בתוך כל הבטן. חצי שנה אחרי שהסי.טי האחרון הראה שהכול “תקין”. לא, הוא לא יכול לתת הערכה של זמן. אבל אם זה יתחיל לדמם… בצהריים עוד עזרתי לו לאכול, הוא קרא קצת ושוחחנו. אמרתי לו שאחי, שהיה אז בצבא, יגיע למחרת והוא חייך חיוך קטן. מהיום שלמחרת התכוונו לחלוק בינינו את הישיבה ליד מיטתו במשך כל היום והלילה. אבל באותו ערב הוא מת לבד. במשך שנים התייסרתי על כך. כולם מתים לבד, כמובן, במובן העמוק של המלה. וממילא את המשפחה מוציאים מהחדר בזמן ההחייאה, לא כמו שרואים בסדרות הטלוויזיה של הBBC. ובכל זאת, אם היה דבר שהלקיתי את עצמי עליו בתחושת אשם נוראית זה היה הדבר. ואפילו הצריבה הנוראית הזאת מתקהה אחרי 20 שנה.
שלום לעפרך, אבא. אני עדיין כל-כך מתגעגעת.
