קרוא וכתוב

בחוגים פמיניסטיים העלו לאחרונה לבחינה את הרעיון להחליף תביעות פליליות על עבירות מין בתביעות אזרחיות. בין הנימוקים: הרצון שהעבריינים ישלמו מכספם ושהנשים יקבלו קול בהליך, בין השאר יבחרו את באי-כוחן במקום שהמדינה תייצג אותן. לכך מתוספות מחשבות על תכלית הענישה ושאלות קרימינולוגיות הנוגעות לאו דווקא לעבירות מין.

אין בכוונתי להיכנס כאן לדיון מפורט בסוגייה, על שלל קשייה. אלא רק להצביע על הבעיות העקרוניות ביותר שעולות מההצעה הזאת, שבשלה יש לדעתי לדחות אותה על הסף. שלושתן קשורות לרעיון היסודי של הסכם חברתי.

הראשונה היא שיש בכך נסיגה מהעיקרון החשוב מאוד, שהמדינה היא התובעת בדין פלילי. ולא מדובר כאן בעניין משפטי אלא בעיקרון שהוא נגזרת של ההסכם החברתי הרחב. כחלק מההסכם הזה אנו מעבירים למדינה חלק מחירויותינו ובהן את הסמכות להפעיל כוח (למעט במקרים של הגנה עצמית), תמורת מתן ערבות לסדר, ביטחון והגנה על זכויותינו. מעבר לפגיעה בקורבן, פוגעים עבריינים בהסדר החברתי כולו ומאיימים עליו. לכן המדינה היא התובעת ולא הקורבן.

השנייה היא שתכלית השלטון היא הגנה על זכויות היחיד. הגנה אפקטיווית על זכויות אלה היא הרציונל היסודי של ההסדר החברתי מלכתחילה. חובתה המשפטית של המדינה היא לכבד ולהבטיח את זכויות האדם. אחת הנפקויות של חובה זאת היא מתן תרופה כאשר הזכות נפגעת. לכן, שוב, המדינה היא התובעת.

השלישית, מה שאנו מכנים תביעה אזרחית שייכת למעשה למשפט הפרטי. המשמעות של מעבר אליו בעבירות הנדונות היא שאנו הופכים בכך פגיעות קשות בבני אדם ובזכויותיהם לסכסוכים פרטיים ביניהם, ממש כאילו היה מדובר בסכסוך שכנים או הפרת חוזה.

לא רק שאינני מעוניינת לפטור את המדינה מכל אלה, אלא יש בצעד כזה משום אמירה מרחיקת לכת על ההסכם החברתי, תכליתו ונפקויותיו.

ועוד לא אמרתי מִלה על שאלות קרימינולוגיות כמו תכלית הענישה (גמול ועונש, הרתעה וכו’), הרחקת עבריינים מסוכנים מן החברה, שיקום וכן הלאה. הרעיון הזה מייצג לא רק יאוש מהמדינה אלא מהרבה מעבר לכך. למעשה, מהרעיון שבני-אדם מסוגלים לנהל חיים משותפים (שהמשפט הפרטי, אין לשכוח, הוא עוד פן שלהם..) ושמדובר בפרוייקט רציונלי. שהרי אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו.

כשמונים את מחירם של הליכים פליליים – סגירת תיקים ותלונות, סחבת ארוכה שנים, התיישנות, פרקליטות שלא תמיד עושה את תפקידה, היאלמות קולה של הנפגעת, עינויי הדין – יש לזכור שחלקו יפה גם בהתדיינויות אזרחיות.
אכן, בהליך אזרחי רף ההוכחה נמוך יותר (מאזן הסתברויות ולא הוכחת אשמה מעל לכל ספק סביר). זה אינו אומר שקל תמיד להוכיח נזק. מתלווה לכך גם מסר שלכל פגיעה יש מחיר פשוטו כמשמעו. מי שידו משגת ישלם. ומי שאין לו כסף? ומה עם הממון שנזקקת לו התובעת? האמנם אפשר לסמוך בעניין זה על אותם ארגונים מעטים שמייצגים נפגעות ללא תמורה?

לסיום, צריך לזכור שאין שום סתירה בין שני ההליכים. אפשר להגיש תביעה אזרחית אם תביעה פלילית לא מוגשת בדיוק כמו שאפשר להגיש תביעה כזאת בעקבות תביעה פלילית או במקביל לה. זה לא או/או אלא גם-וגם, אם רוצים. הרשעה בפלילים מקילה על חיוב באזרחי, בחינת קל וחומר, אבל לא הכרחית לה. וכבר היו מקרים שאדם יצא זכאי בפלילים וחויב באזרחי. המקרה של סימפסון ידוע במיוחד, כמובן. 

יש יותר מדרך אחת לעשות צדק

צריך לזכור תמיד שמשפט אינו ממצה צדק ולא מוסר. בטיימס הלונדוני פורסם לפני ימים אחדים מכתב למערכת שכתב פרופ’ נייג’ל ביגאר מאוקספורד. הוא נגע להריגת בן-לאדן, אך תובנותיו לגבי משמעות הצדק יפות מעבר לכך, כמדומני. כך הוא כותב לגבי ההנחה שצדק נעשה רק בין כותלי בית המשפט:

But when my closest friend betrays me and I subsequently punish him by refusing to shake his hand and distancing myself from him, justice is done. When a parent responds to her child's wrongdoing with proportionate punishment, justice is done. When after civil war truth commissioners avoid provocative trials and settle for getting perpetrators to put on public record the truth about their crimes, justice is done. And when soldiers mount a highly discriminate operation (rather than a more risky missile attack) in order to put an end to the active threat posed by an inveterate and murderous enemy, when they have good reason to allow him no chance of escape, when he does not immediately and unequivocally surrender, and when they therefore kill him, justice is also done.

יש יותר מדרך אחת לעשות צדק.  ואפשר בהחלט לאמץ יותר מדרך אחת. אך זה אינו אומר שיש לוותר על הערוץ הפלילי. יש לזכור שקיומן של נורמות מחייבות מוסכמות, גם משפטיות, מבחינה בין חוק הג’ונגל לבין חברה מתורבתת. כמוהן גם נראותו של הצדק. כנאמר (עמוס ה’, ט”ו), שִׂנְאוּ-רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט.