הדיון במה שמכונה “חוק הנכבה” מבורך. ניתן להתנגד, לתמוך, להביע עמדה מעורבת ומורכבת. העיקר שתהיה מנומקת. אבל כמעט בכל מה שקראתי או שמעתי בנושא מייחסים הכותבים או הדוברים לחוק דברים שאין בו. כאילו בנו להם דחליל ואז הם נלחמים בו. מה חשובות העובדות? העיקר שאפשר להתלהם.
אז כשירות לציבור – אף כי מי שהעובדות עדיין חשובות להם הם ציבור מצומצם מאוד – הרי לשון החוק. מדובר בתיקון לחוק יסודות התקציב. והפסקה הרלוונטית:
הפחתת תקציב או תמיכה בשל פעילות נגד עקרונות המדינה
3ב. (א) בסעיף זה –"גוף" – גוף מתוקצב וגוף נתמך כהגדרתם בסעיף 21 ומוסד ציבור הנתמך לפי סעיף 3א;
"הוצאה" – לרבות ויתור על הכנסה.
(ב) ראה שר האוצר כי גוף הוציא הוצאה שהיא במהותה אחד מהמפורטים להלן (בסעיף זה – הוצאה שאינה נתמכת), רשאי הוא, בהסכמת השר הממונה על סעיף התקציב שלפיו מתוקצב או נתמך אותו גוף, לאחר ששמע את הגוף, להפחית מהסכומים שיש להעבירם מתקציב המדינה לאותו גוף לפי כל דין:
(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;
(2) הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור;
(3) תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת
ישראל;
(4) ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל;
(5) מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.
(ג) הפחתה לפי סעיף קטן (ב) לא תעלה על פי שלושה מההוצאה שאינה נתמכת.
(ד) (1) שר האוצר יקבל החלטה כאמור בסעיף קטן (ב), לאחר קבלת חוות דעת של היועץ
המשפטי למשרד האוצר בדבר התקיימות האמור באותו סעיף קטן, ולאחר שהועברה אליו
המלצת צוות מקצועי לגבי היקף ההוצאה שאינה נתמכת, השלכות ההפחתה על הגוף או על
גורמים אחרים הקשורים בו וסכום ההפחתה הראוי בהתחשב בכלל נסיבות העניין;
(2) בסעיף קטן זה, "צוות מקצועי" – צוות שמינה שר האוצר שחברים בו עובד משרד
המשפטים, לפי הצעת שר המשפטים, עובד משרד האוצר ועובד המשרד שהשר שלו
ממונה על סעיף התקציב שלפיו מתוקצב או נתמך הגוף, לפי הצעת השר האמור.
מה אין בחוק: אין איסור על התאבלות על הקמת המדינה, כמו שממהרים מבקריו לטעון.
מה יש בחוק: מתן סמכות שבשיקול דעת לשר האוצר (“רשאי שר האוצר”) להפחית תקצוב של גוף הנתמך ע”י המדינה אם זה בחר לציין את יום הקמתה כיום אבל.
זהו, עכשיו אפשר לשוב להתווכח. בהתבסס על העובדות.
שו”ת
- אם רשות מקומית בוחרת לציין את יום העצמאות כיום אבל, האם יהיה זה בלתי-סביר שהמדינה – שעל הקמתה היא מתאבלת – תגרע מהתמיכה הכספית שהיא מקבלת ממנה? – לדעתי לא.
- האם החוק חכם? – לדעתי לא. ומיותר. הוא דוחק לפינה את אזרחיה הערבים של ישראל. מעשה לא ראוי כלפי מיעוט ולא נבון פוליטית.
משפטית, כאמור, החוק איננו בלתי סביר. לעומת זאת, הקביעה שזהו מעשה לא ראוי – מעבר ללא נבון – מתבססת על כך כי אנשים חיים במסגרת הפוליטית של המדינה ואין להם מדינה אחרת. הם זכאים לתמיכה במוסדותיהם בין אם הם שמחים בה בין אם לאו.
אישית, ראוי בעיני להכיר – אנושית ופוליטית – באסון שהתרגש על ראשם של הפלסטינים ב-1948. אף אם בין השאר הוא תוצאה של שגיאה פוליטית של מנהיגיהם. כי באמת נפל עליהם אסון. דבר לא ייגרע מאתנו אם ניתן לכך הכרה ונביע לכך אמפתיה. ההיפך הוא הנכון. תביעות פוליטיות כתוצאה מכך הן עניין אחר לגמרי.
קרוא וכתוב 
כל הכבוד על הפוסט, באמת.
תודה על ההבהרה. ואכן ראוי להביע הכרה ואמפתיה.
הייתי ממנה אותך לעורכת הראשית של טמקא. אולי אז המדינה הייתה נראית כמו מקום שפוי במקצת.
כל הכבוד על ההתייחסות לדברים כהוויתם , במקום מה שאנשים רוצים לראות בהם – זה נכון גם למקרה של תביעת ההטרדה המינית ולמקרים קודמים .
אם היית ממנה את נעמה לעורכת הראשית של טמקא, אולי היו להם קצת פחות שגיאות כתיב מביכות.
תודה על הפוסט מאיר העיניים. חשוב לדעת את העובדות לאשורן כדי לצנן את להבות ההתלהמות משני הצדדים.
ד"ר נעמה היקרה. אני עדיין מוצא שהחוק בעייתי.
בסעיף ב/1 מופיעה ההגדרה הבאה לפעולה שעשויה לשלול, בהסכמת השר הממונה, את תקצוב המדינה לגוף: "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
מה זה בדיוק אומר? איך שוללים את קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית?
בעתיד הסעיף הזה עלול להיות נתון לפרשנות בעייתית.
אם היה במקום הסעיף לעיל היה כתוב רק "שלילת קיומה של מדינת ישראל", אפשר היה לחיות עם זה, ואף להשמיט את סעיפים 3 עד 5.
סעיף 2 גם הוא נראה מעט תלוש. היתי מצפה שהמדינה לא תקנוס גוף שעוסק האחת הפעילויות האלה אלא תפרק אותו ותעמיד לדין את ראשיו. עצם הדיון בגובה תקציב שגוף שעוסק בהסתה לגזענות, אלימות או טרור הוא מעוות לחלוטין. אבל גם כאן, כמו בסעיף הראשון, החוק נתון לפרשנות. האם גוף שמארגן הפגנה שמתדרדרת לאלימות יכול להיות מואשם בסעיף זה? וגם אם כן, איפה בית המשפט? איפה הפרשת הרשויות? לכנסת יש את הכח להאשים קבוצה, לשפוט אותה, לקבוע את עונשה ולהוציאו אל הפועל בלי לערב את בתי המשפט – למיטב הבנתי זה שולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
נעמה
הבלוג שלך נקרא "קרוא וכתוב" ואני בהקשר של הפוסט האחרון, להבדיל מהרבה פוסטים קודמים שכתבת, מקבל את הרושם שלא יזיק גם לך ללמוד את ה"קרא וכתוב" של החוק.
רשות מקומית במדינת ישראל, איננה יכולה להיות רשות "ערבית". החוק מבקש שלא להפלות בין רשות מקומית של אוכלוסיה יהודית לאוכלוסיה ערבית. כשם שלא יעלה על הדעת שראש עירית תל אביב שיבחר, ויהיה נניח ערבי, ינהיג בעיר העברית הראשונה מנהגי אבלות על הקמת מדינת ישראל, אין להכיר באפשרות הזו גם בערים או מועצות מקומיות ישראליות אחרות שנזונות מכספי המדינה ומנוהלות ומנהלות ציבור ערבי ישראלי.
שכחת רק לציין שחג הנכבא החל להיות משודר כגימיק פוליטי בשנות התשעים המאוחרות, בהנחיה של הראיס עראפת, שביד שמאל דיבר שלום וביד ימין שילח מרצחים להרוג אלפי יהודים באירועי טירור שנמשכו באינתיפדה המשמעותית הן זו הראשונה וגם בזו השניה.
הדבר היחיד הנכון שכתוב אצלך בפוסט הזה, הוא העובדה שהחוק הזה לא נחשב לבלתי סביר. ומכאן, שאם החוק אינו כל כך בלתי סביר. מה לנו כי נלין עליו?
לעצמי הייתי בוחר בדרכים אחרות להתמודד עם חוק הנכבא, אבל בין העובדה הזו ובין קיומו של חוק, שיכול שיסייע למנוע את גלי ההסתה וההמרדה דוקא ביום הקמת מדינת ישראל, בידי אזרחים ישראלים. רב המרחק.
וחוץ מזה הפוסט הזה נשמע לא טוב על רקע העובדה שיש ערבים, שההבדל בינך ובינם הוא רק בדת. אשר בשם דתם יוצאים היום להרוג יהודים בארץ רק בשם יום הנכבא.
השקפה פוליטית שמצדדת רק בעמדות של צד אחד. בכל מצב ובכל זמן. היא השקפה בעייתית מיסודה. מאדם כמוך, ניתן היה לצפות ליתר פתיחות, מאשר להצמד לאות מתה בחוק, ולהניח הנחות ולשאול שאלות שמשרתות בעקר השקפה פוליטית מסוימת, ואפילו לא בשם של ההומניזים.
בסעיף הראשון של השו"ת במאמר, דעתך לדעתי לא נמצאת בצד הנכון של המתרס.
רשות מקומית צריכה לקבל או לא לקבל דבר מה ללא קשר למערכת הטקסים שהיא מפעילה.
דבר נוסף, שריפת דגלים היא צורת מחאה מקובלת ואין שום סיבה הומניסטית בעולם להצר את מימדיה או להגביל את האנשים שעושים אותה. זה שכלעצמו כבר אסון בחוק הזה (ואפילו אם זה כבר נאמר בחוקים אחרים… אין לי מושג)
מעבר לזה שהכתיבה הפטרונית שלך כאן (זה יוצא דופן) מעוררת גועל.
אתה מוזמן ללכת להקיא במקום אחר.
נעמה
תודה על העובדות מאירות העיניים. אכן חשוב לדעת על מה דנים.
באשר למסקנותייך אבקש להעיר:
לא ברור לי למה החוק " דוחק לפינה את אזרחיה הערבים של ישראל".
החוק אינו אוסר על ראשי הרשויות המקומיות או כל אחד אחר לעשות את מה שכתוב בסעיף 3ב(ב).
החוק גם אינו מאפשר להפחית תקצוב של גוף הנתמך ע”י המדינה אם זה בחר לפעול כאמור בסעיף 3ב(ב). כל מה שהחוק אומר הוא שאם הקדיש אותו גוף נתמך הוצאה כלשהי כדי לעשות את את האמור בסעיף זה, אזי הוצאה זו תופחת מתקציבו.
הרציונל הוא ברור – אין שום סיבה שהמדינה תממן מתקציבה פעולות הנתפסות כפעולות נגד המדינה.
להבנתי אין שום מניעה בחוק זה שחברי כל גוף נתמך, כולל נושאי תפקיד רשמיים כגון ראשי רשויות וכדומה, ישתתפו ואף יארגנו פעולות כאלו *ובלבד* שהמימון לא יהיה מתקציב הגוף הנתמך. אין שום בעיה בתרומות מאנשים או גופים פרטיים, שאינם נתמכים.
אם יש בעיה בחוק אז היא בסעיף 3ב(ג): האם הוא מאפשר לשר האוצר לקנוס את הרשות ביותר מההוצאה שאינה נתמכת? להוציא ענייני מיסוי מסויימים, שר האוצר אינו רשות שופטת. בוודאי לא בנושאים ערכיים. בוודאי לא במקרים שהפרשנות בהם אינה טריוויאלית (כמו אי תשלום במועד)?
יפה שהבאת את החוק כלשונו.
לגבי השו"ת- "אישית, ראוי בעיני להכיר – אנושית ופוליטית – באסון שהתרגש על ראשם של הפלסטינים ב-1948. אף אם בין השאר הוא תוצאה של שגיאה פוליטית של מנהיגיהם. כי באמת נפל עליהם אסון" …
בהשוואה לאזרחי מדינות ערביות אחרות פליטי הנכבה בישראל ובשטחים במצב לא רע כל כך- למרות שלפני ואחרי האסון שנפל עליהם, הם ניסו שוב להשמיד ולהרוס את המדינה של היהודים והם עדיין לא מעוניינים שתתקיים כאן מדינה שכזאת…
ולמרות שהמשוואה בהבעת הצער ממנפת את גובה הזעם ומעשי הטרור כפי שראינו היום ובמאה השנים האחרונות,
ולמרות שיש בינינו אזרחים ערביים שמקבלים זכויות ותנאים שבאף מדינה ערבית אזרח לא מקבלים,
ולמרות שאת הההתעוללות האמיתית בפלסטינים ובפליטים מבצעים מדינות ערב,
ולמרות שאת כל התסכולים הדתיים החברתיים והפוליטים שלהם, מוציאים הערבים על יהודים או על מדינת ישראל,
ולמרות שבמדינתנו הדמוקרטית מתקיימים ארגונים ופעילים סהרוריים שמעודדים גופים שמבצעים פעולות טרור נגד אזרחי המדינה,
ולמרות שההנהגה הערבית (עם וללא קשרי שלום\ מסחר\ דת \ מלא את החסר) עדיין מעודדת אנטישמיות, גזענות ופעולות טרור נגד ישראל ויהודים,
ולמרות שמקור הסכסוך הוא לא אדמת ארץ ישראל,
ולמרות שהעולם המערבי הוסט בעזרת חלק מאזרחי המדינה, ופעילים פרו-פלסטינים ואנטישמיים לקבל את הנראטיב הפלסטיני השקרי של מלחמת העצמאות ושאר המלחמות שבהן ניסו הערבים להשמיד את המדינה,
ולמרות שכל השימוש במונחים כיבוש, נאכבה, ערביי 48 מצד ואנשי התקשורת רק מעצים את הנראטיב הפלסטיני,
ולמרות שבאופן אישי אני מבין כאב אנושי של עקורים, פליטים, פצועים והרוגים
-אני חושב שכל פסטיבל הנכבה הזה נועד רק למטרה אחת ויחידה: לשרת את הנרטיב הפרו-פלסטיני.
בדיוק כפי שעושים הפעילים הנאורים בתנועות והארגונים ועצרות "לזכויות אדם" ושוקדים ועורכים ערכים פוליטיים בויקיפדיה, וממציאים כפרים ערבים בגוגל מפות, ובכל מקום שאפשר לרומם את נס המסכנות -או פשוט להצדיק את חיסולה של המדינה או הצדקת האלימות נגד אזרחיה.
כי לפני שמתאבלים על העבר קיימת עדיין מציאות…מישהו חשב למחות לפני סוריה, ירדן או לבנון או מצרים- על אופן טיפולם במחנות הפליטים ?- לא.
מישהו עוסק באיסורים וההגבלות שהם זוכים להם כבר שישים שנה ? -לא.
מישהו מפעילי זכויות האדם המציא שם לרצח של מליוני אפריקאים בעשורים האחרונים ? – לא.
כי חינגת הנאכבה היא לא עניין של צער על הפליטים, חינגת הנאכבה היא פשוט עניין אנטי- ישראלי. ולמרות שהוא נשמע ומצטלם כדבר הומאני, רהוט ונאור, הוא לא.
כשאזרחים ערבים לא רוצים לעבור למדינה פלסטינית לכשתקום, ומצד שני הם זורקים אבנים על השלטון היחידי באזור המאפשר להם להצביע בבחירות ולהעמיד חברי כנסת די ברור לי מה הכוונה בחגיגות הנכבה.
מתנצל על האורך, נפלטלי. (כדברי אריק אינשטיין במערכון האיטלקי)
נעמה
כמוך אני בהחלט מוכן להזדהות " – אנושית ופוליטית – באסון שהתרגש על ראשם של הפלסטינים ב-1948. אף אם בין השאר הוא תוצאה של שגיאה פוליטית של מנהיגיהם. כי באמת נפל עליהם אסון. דבר לא ייגרע מאתנו אם ניתן לכך הכרה ונביע לכך אמפתיה".
אבל –
קשה לי להאמין כי מי שרואה ביום הקמת המדינה, וכיו"ב בעצם הקמתה, כיום אבל באמת רוצה להיות אזרח נאמן למדינה.
כחריג לכך שככלל לא מוטלת על שום אזרח חובת נאמנות, הכרזת יום העצמאות כיום אסון (נאכבה) מעבירה, לדעתי, את נטל הוכחת הנאמנות אל כתפיו.
ככל שיוכרז על יום אבל של הערבים שמתו, נפלו, ברחו או גורשו ב-1948 בנפרד מיום הקמת המדינה – אזדהה עמם ביום זה: אעמוד דום בצפירה ואוותר על מסעדות ובילויים.
אולי אפילו יש מקום לשקול על הכרזת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כיום זיכרון משותף לחללי מערכות ישראל משני הצדדים.
אבל כנראה שמוקדם מדי לדון בכך.
מסכים לחלוטין וכבר כתבתי על כך-אבל אני חושש שהתעמולה השקרית תגבר כי אפשר לצרוח בגרון ניחר גזענים פשטיסטים וכיו"ב – העובדות לא חשובות גם כאן ובכל זאת תודה על השירות לקורא.
מעבר לכך-קשה מאד לנתק הכרה באסון העם האחר מתביעות פוליטיות. תורכיה מחרימה כל רמז לטבח בארמנים משום שהיא יודעת שעצם ההכרה תגבה מחיר פוליטי. אפשר להביע צער על העוול לאינדיאנים בארצות הברית כי לא תידרש תמורה מהותית.
תמיד טענתי שהבנה אמיתית של האסון הפלשתינאי[שרובו באחריותם ובאחריות מדינות ערב אבל זה לא משנה בכלל] תוליד הכרה בכך שהסכסוך בלתי פתיר בדור הזה ואין פשרה סבירה ומתקבלת על הדעת. למעשה חלק עצום מתפישת השמאל הלא רדיקלי בישראל נבנתה באופן מתמיה על אי הכרה באסון הפלשתינאי
תיקון:
במקום "לא מוטלת על שום אזרח חובת נאמנות" שלעיל צ"ל "לא מוטלת על שום אזרח חובת הוכחת נאמנות למדינה".
סליחה.
נעמה,
תודה שהבאת את החוק.
אם אני מבין נכון את לשון החוק, אז "ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל", משמעותו התאבלות על הקמת המדינה.
החוק אינו קובע איסור, אלא קובע עונש על התאבלות כזו.
ממש לא. (קביעת עונש כמוה כאיסור). קרא שוב. בעיקר את סעיף 3ב(ב).
תודה רבה על המידע המדוייק!
יש מחסור אדיר בעובדות ועודף עצום בהתלהמות. תבורכי על חלקך בהיפוך המגמה.
במקרה או שלא, אני גם מסכים עם עמדתך – חוק העומד במבחן הסבירות, אך בו זמנית איננו חכם כלל.
מעניין האם כל הגופים החרדיים והלאומניים השוללים את ישראל כמדינה דמוקרטית ייכנסו לרשימת הגופים מהם נשללים תקציבים.
אתה צודק. אף אחד לא יעז לשלול תקציבים מכ"ך ונטורי קרתא.
מצטער, לא מכיר באסון שלהם, לא אנושית, לא פוליטית ולא בכל דרך אחרת.
האסון שלהם קרה רק כי התכוונו להמיט עלינו אסון גדול פי כמה. על מה אני אמור לגלות אמפתיה, על הכישלון שלהם להשמיד אותי?
לגלות אמפתיה לאסון שלהם זה כמו לגלות אמפתיה לכאב של עבריין שנפגע והפך לנכה בעת "מילוי תפקידו".
אני רק שאלה:
מלשון החוק ההתמקדות היא בהוצאה, כלומר, הוצאה כספית וה"קנס" מוגבל לגובה של פי שלוש מההוצאה (ג'). כלומר, נראה שאם עיריית אום אל פאחם מחליטה לארגן טקס צנוע ליום הנכבה – נאמר, שריפת דגלי ישראל – הרי שכל עוד הטקס ממומן על ידי מישהו שאינו המדינה, אין מה לקנוס אותם כלל. אם הוא ממומן על ידי המדינה (דגלי ישראל, קצת בנזין, טלפונים לעתונות), הם יקנסו בהיקף די מצומצם. כמה כבר עולה דגל. האם כך ?
כמה דברים אני בכל זאת לא מבינה:
לגבי "הוצאה שאינה נתמכת" — מה אם הגוף השיג מימון חיצוני לאותו אירוע שנופל בגדר החוק? לא ראיתי שיש בכך כדי לגרוע מסמכות שר האוצר לקנוס את אותו גוף, וזאת אף על פי שבמקרה כזה כבר לא מדובר בזכותה לכאורה של המדינה שלא לממן אירועים החותרים תחת מה שהגדירה כעקרונות היסוד שלה. כשהיא קונסת את הגוף היא למעשה מונעת ממנו מימון של פעולות שאינן אסורות, ואף — כמו בלא מעט גופים נתמכים — נחוצות וראויות.
מה נופל בגדר החוק? אם אני מבינה נכון את הניסוח, כל פאנל אקדמי שתארגן אוניברסיטה, ושבו יישמעו דוברים הדוגלים במדינת-כל-אזרחיה, עשוי להתפרש כ"שולל את קיומה של ישראל כיהודית ודמוקרטית" ולהוות עילה לגריעת תקציב. זה רק תלוי מיהו העומד בראש משרד האוצר.
מה בדבר בית ספר שיזמין את סבו של אחד התלמידים לשוחח איתם ולספר להם את זכרונותיו מהמנוסה מביתו ב 1948, ולאחר מכן יתקיים טקס זכרון להרוגים?
עקרונית גם כאן אפשר לשלול תקציב, על פי לשון החוק.
נכון, במקרים כאלה, אם יהיו, אפשר יהיה לפנות לבג"ץ. אלא שנראה סביר בהרבה ש"הגופים הנתמכים" יעדיפו להימנע מלכתחילה להכניס את ראשם בלוע הארי (שהרי גם הליך בבג"ץ עולה כסף וכאב ראש. ובעצם, למה ללכת עד בג"ץ? די בשימוע ובבדיקה שיקיים שר האוצר, גם אם בסופו של דבר יוחלט לא לקנוס את הגוף) ויפעילו צנזורה עצמית. כך נוצר מצב שבו קול אזרחי שעד היום היה לגיטימי, ובצדק, יושתק למעשה, או לפחות יוחלש מאד. אין לי די כלים לקבוע "סבירות משפטית", אבל אני ממש לא בטוחה שזה עולה בקנה אחד עם "סבירות דמוקרטית".
ודבר אחרון, ואני מחדדת פה תהיה שהועלתה כבר על ידי מי מהמגיבים הקודמים: לגבי הסתה לגזענות, אלימות וטרור, ותמיכה במאבק מזוין נגד המדינה — האם על כל אלה אין איסורים פליליים? מדוע לקנוס "גוף" (שבדרך כלל מורכב מאנשים רבים, שלא לכולם יש שליטה שווה בפעולותיו, ומשרת אנשים רבים אף יותר, השולטים בפעולותיו עוד פחות), במקום להעמיד לדין פלילי את האחראים הישירים לפעולה האסורה?
השטן מצוי בפרטים הקטנים, או במה שאינו נראה. החוק היבש שאכן לא נראה על פניו ולכאורה (אינני עורך דין) בלתי סביר, איננו מעביר במילותיו הכתובות את הכוונה שמאחוריו ואת הסיטואציה בה הוא נכתב.
עיקר מהותו הכוללת, שאיננה ניתנת להעברה באותיות היבשות (או שניתנת שלא להיות מועברת) היא ב'אפקט המצנן' שלו, שגורם גם למי שאינו עובר לכאורה על החוק, לחשוב פעמיים לפני שהוא נוגע במילה 'נכבה' עם מקל ארוך, ובעברית פשוטה יותר: מטרת החוק הוא הפחדה
http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/020311_Cooling_effect.aspx
ואסור לשום דיון להתעלם ממגמת ההפחדה הכוללת שמסביב לחוק, ולהיצמד רק לכתוב היבש, אבל טוב לדעת גם אותו.
סמולן, כנראה שאתה צודק…
נראה לי שחוק הנכבה, כמו כל חוק אחר, הוא תוצאה של איזון בין אינטרסים. לפי חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, תש"ט-1949 העונש על פגיעה בדגל הוא עד שנת מאסר. אולם חוק זה כמעט ולא מופעל. אולי כי העמדה לדין פלילי מתנגשת עם הזכות לחופש הביטוי (כך נקבע בארה"ב). בג"ץ קבע כי אי העמדה לדין בעבירה זו היא במסגרת שיקול הדעת הסביר של היועץ המשפטי לממשלה. באחד המקרים שכו הגיעו לבימ"ש (לא מצאתי אחרים) נגזרו 6 חודשים על תנאי.
כנראה שיחס המערכת המשפטית לעבירה זו נמאס על כמה ח"כים והם מצאו דרך עוקפת יועמ"ש, בג"ץ ובימ"ש ונתנו לשר האוצר את הסמכות להרכיב טריבונל אד הוק.
אגב, הדרישה המקורית היתה להפחתת תקציב עד פי עשרה מההוצאה שאינה נתמכת.
ח"כ זועבי נאמה היום במליאת הכנסת. תחילת דבריה, כפי שמובאים באתר הכנסת:
"אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אתמול ובמהלך השבוע האחרון העלו הפלסטינים והערבים בכל העולם את זיכרון הנכבה. אירועים אלו החלו כבר ביום 15 במאי. באקט דמוקרטי למופת חוקקה הכנסת את חוק הנכבה, האוסר על כל פעילות פוליטית שמזכירה את העוול שקרה לפלסטינים ב-48', המאורע ההיסטורי שקוראים לו בעולם בכל שפות העולם, כולל בעברית, אל-נכבה."
נראה שהפוסט המעולה שלך מתאים לא רק כשירות לציבור, אלא גם כשירות לנבחריו.
אויש, פשוט כיף לקרוא אותך.
תודה
ועוד שתי שאלות:
אילו דוגמאות יש בחוק או בפסיקה לכך שגוף נקנס אם ראשיו אשמים בפלילים (כשאשמתם הפלילית היא העובדה היחידה שמכוננת את "אשמת" הגוף)?
באילו מקרים היום בחוק המדינה רשאית להטיל סנקציה על מאן דהוא ללא צורך לעמוד בחובת ההוכחה המשפטית שאכן נעברה עברה על ידי אותו אדם או גוף?
אלה לא שאלות רטוריות — אני באמת לא מתמצאת בחוק, ומנסה לקבל פרספקטיבה.