בפרשת קדושים נאמר לנו: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט,טו). בדין הישראלי אנו מכירים את המצווה השיפוטית הזאת בתור 'מבחן בוזגלו'. זוהי התביעה לשוויון בפני החוק, שאמור שלא להבחין בין חשודים או נאשמים על-פי כוחם או מעמדם החברתי והכלכלי. דין שווה לראשון הבכירים כלאחרון האזרחים.
על הצדק גם להיראות
השופט יורם דנציגר טען שזכותו של קצב שעניינו ייבחן כעניינו של כל מורשע בנסיבות דומות. האם החלטתו של דנציגר לעכב את ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור משקפת את המצב הנוהג? כדי לתת תשובה מוסמכת יש לערוך בדיקה אמפירית. אך דומה כי אפשר לומר בזהירות שעל-פי רוב חשודים באונס, עוד טרם הורשעו ולעיתים אף טרם נאשמו – מוחזקים במעצר. ובדרך-כלל מובלים למאסר לאחר ההרשעה גם אם מוגש ערעור. כמובן שאפשר לטעון שדווקא עמדתו של דנציגר היא הראויה: אם לא נשקפת סכנה לציבור, עדיפה כליאה רק לאחר מתן פסק דין סופי. שהרי אם מזוכה אדם בערעור, לא ניתן יהיה להשיב את החודשים או השנים שישב בכלא. גם מעצר עד תום ההליכים הוא דבר שעדיף להימנע ממנו, ככל שזה ניתן ללא סיכון לציבור. אבל כאן בדיוק מתעוררת השאלה של השוויון בפני החוק. והיא חורגת בהרבה מהשאלה המשפטית הצרה. ידוע כי לא די שהצדק ייעשה, עליו גם להיראות. גם כך זכה קצב במה שרוב עברייני המין, ודאי הסדרתיים כמוהו – לא זוכים לו. הוא נאחז בקרנות המזבח של בית הנשיא, ניהל משם מופע אימים שבו השתלח כאחרון התגרנים בשוק ברשויות המדינה (שבאותה עת עמד בראשה); תקף את התקשורת בעודו נהנה משידור ישיר ו"מסיבת עיתונאים" ללא שאלות; והתלונן כי האליטות מתנכלות לו, שהגיע למעמד האזרח מספר אחד במדינה. בעת מתן גזר-דינו התפרץ מספר פעמים על שופטיו. טוב, אלה שופטים בתל-אביב. אתמול הוא שיבח לפתע את מערכת המשפט: "יש שופטים בירושלים", התמוגג. שנאמר, הכול תלוי.
הקלון הוא של אחד, משה קצב
חקירתו ומשפטו של קצב נוהלו ללא יום אחד של מעצר. האם מעתה ואילך זו תהיה הנורמה הנוהגת במדינת ישראל? נדמה לי, שוב, שלא מרחיק לכת יהיה להניח שלא. אבל העובדה שהנאשם, ואחר-כך המורשע, כיהן כנשיא המדינה איננה אמורה להקנות לו שום זכויות-יתר. אדרבה, את מי שמנצל לרעה את כוחו ומעמדו יש להעניש בחומרה רבה יותר. הקלון איננו של מוסד הנשיאות ולא של המדינה, כמו שניסו לספר לנו. הקלון הוא כולו אך ורק של אחד, משה קצב.
קבורת חמור
כשניתנה הכרעת הדין במשפט קצב אמרה נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש כי זהו יום שממחיש יותר מכל מהו השוויון בפני החוק. קשה לומר זאת על היום שבו נתן דנציגר את החלטתו לעכב את מאסרו של קצב. דנציגר, דומה, כשל במבחן של "לֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל". הוא קבר את מבחן בוזגלו קבורת חמור.
פורסם כטור אורח בסלונה
קרוא וכתוב 
כל מילה מכה בסלע
כדי לאשש את טענתך, יש צורך בנתונים, לא בתחושה סוביקטיבית.
האם באמת במקרים דומים, אין עיכוב ביצוע?
אין לי מושג.
לגבי הסיבות לעיכוב הביצוע, השופט פירט באריכות את נימוקיו. אגב, בניגוד למה שנכתב בכמה מקומות בתקשורת, הוא דוקא לא כותב כי יש סיכוי לערעור להתקבל, אלא בנימה הרבה יותר מסוייגת.
אפשר לקרוא את פסק הדין כאן:
http://elyon1.court.gov.il/files/11/720/033/w09/11033720.w09.htm
נדמה לי שכתבתי בזהירות המתבקשת. אבל יש לי חדשות בשבילך: גם שופטים מחליטים על פי תחושה סובייקטיווית. שהם עוטפים בהמון מילים. כמו התחשבות ב"מכלול האינטרסים והשיקולים הרלוונטיים שעליהם עמדנו וליתן להם משקל" איך נותנים משקל? איך עורכים איזון בין אינטרסים? אתה חושב שיש טבלה? לא, וטוב שכך. אחרת אפשר היה לתת את מלאכת השיפוט למחשבים. ואנחנו נותנים אותה לאנשים בשר ודם. הרי אין מקרים זהים. והשאלה האם הדמיון עולה על ההבדל נתונה בסופו של דבר לשיפוט סובייקטיווי.
יש בעיה בהחלטת דנציגר (זה לא פס"ד): מצד אחד הוא אומר שהוא לא נכנס לגופו של עניין ומצד שני הוא נכנס ועוד איך: ממש עורך "משפט זוטא" כדן יחיד על פסה"ד של המחוזי. נכון היה לו היה מסתפק בכך שיש לתת עיכוב ביצוע מאחר שהמורשע לא במעצר כעת ולא היה במעצר בזמן משפטו, וסיכויי ערעורו אינם משוללי יסוד. הוא עשה הרבה יותר.
פעם מישהו בדק ומצא שצירוף המילים הנפוץ ביותר בפסקי הדין של אהרן ברק היא "לכן אני סבור" (או "לדעתי")…
גם אם נקבל ש"אין טבלה" לשקלול ואיזון, מכך לא נובע שהשקלול סובייקטיבי. הדוגמה המזהה אובייקטיביות עם מה שכריע מכנית – מה שיש פרוצדורה מוגדרת מראש להכרעתו – היא פשוט דוגמה.
אם אמנם השקלול היה סובייקטיבי, עדיף היה לוותר עליו ולהפקיד השיפוט בידי מחשבים. משום שהוא א. אובייקטיבי וגם ב. לא ניתן לקידוד, יש להותיר המלאכה לבני אדם.
לגבי הסוגיה עצמה – ההשוואה צריכה להיות לא לרק למורשעים בעבירות דומות, אלא לכאלה שעל-פניו מהוים סיכון דומה ושסיכוייהם דומים, לא?
שיפוט איננו מלאכה אובייקטיווית. מי שסובר כך לא מכיר את הפרקטיקה. ודאי שישנם מנגנונים שנועדו להבטיח את מרב האוביקטיוויות האפשרית. ולפעמים יש מקרים שבהם הדין קובע באופן מאוד ברור מה צריך לעשות. אבל כמעט כל מושג משפטי מצריך פרשנות וזאת לעולם תהיה סובייקטיווית. אחרת כל השופטים היו מגיעים לאותן הכרעות, והם לא. מאוד יתכן ששופט אחר היה מגיע להחלטה שונה משל דנציגר.
למשל: האם היה צריך דנציגר לפסול את עצמו מלשבת בגלל קשריו עם יואלי, או היה על בייניש לפסול אותו שעה שפנה אליה לבקש אישור? המבחנים לפסילת שופט אינם דורשים פסילה בשל כל חשש למשוא פנים, אלא רק אם יש אפשרות ממשית של משוא פנים. עכשיו צריך לפרש: מה זה "ממשית"? יש לזה תשובה אובייקטיווית? ודאי שלא. יש תשובה אובייקטיווית למושג "סביר" שהוא מושג שיפוטי מרכזי? ודאי שלא. לא שזאת סתם החלטה שרירותית, יש לזה כמה קריטריונים, ויש הלכות, אבל תמיד עם פרשנות שתמיד תהיה גם סובייקטיווית. אחרת לא היינו קוראים כ"כ הרבה ביקורת – לא רק תקשורתית אלא גם אקדמית – על החלטות שיפוטיות.
ולבסוף, הנה ציטוט של דנציגר עצמו:
"האם משהגיע השופט לכלל מסקנה, על-פי אמות-המידה הרציונליות המקובלות, כי התביעה הוכיחה כי לא קיים ספק סביר באשר לאשמתו של הנאשם – מנוע הוא מלהאזין לקול הפנימי שקורא לו ממעמקי ליבו, ממצפונו, ומורה לו לזכות את הנאשם? נמנה אני עם אלה הסבורים כי על השופט להאזין, במקרה כגון דא, לקול מצפונו, לצו-לבו, ולזכות את הנאשם. יש לאפשר לשופט היושב בדין להסתמך בסופו של דבר על צו-לבו; זאת כאשר מצפונו מורה לו לזכות נאשם".
האם מצפון הוא עניין אוביקטיווי? האם "צו לבו" הוא עניין אובייקטיווי? וכאן טוען דנציגר שגם כשהתביעה הוכיחה אשמה מעל לכל ספק סביר – שזה המבחן המשפטי – עדיין מותר לו לזכות את הנאשם כי זה קול מצפונו.
שיפוט, שיקול דעת, ואפילו הדים של צו המצפון, מאפיינים כל הכרעה. גם השאלה אם הוכחה מתמטית נתונה מוכיחה את מסקנתה או מביאה אד אבסורד את אחת ההנחות, היא עצמה דורשת שיקול דעת וגם בה ה"שופט", (המתמטיקאי) יחלוק על חברו. מושג האוביקטיביות שאת מגינה עליו הוא אנכרוניסטי ולפחות לטעמי, בלתי מועיל לחלוטין לבסס אבחנה פוריה בין תחומי דיון שהכרעות בהן ניתנות להגנה לכאלה שאינן מזמינות הגנה. המקור של מושג האוביקטיביות, כפי שאת משתמשת בביטוי, הוא בד"כ בפרדיגמה המזהה את ה'אוביקטיבי' עם המדעי, אבל אפילו מושג ההצדקה המדעית אינו מבסס תמונה כזו של נייטרליות ויציבות מול "עוונות נפש האדם". לא עמימות מושגינו ולא היות הכרעותינו פתוחות לביקורת מלמדת על שאינן אוביקטיביות. להיפך- מה טעם היה בביקורת אלמלא השיפוט היה מתרחש במרחב בו הביקורת מתימרת להתפס כמחלישה את הבסיס לשיפוט? אם אפשר לתת איפיון כללי כלשהו לאוביקטיביות הוא יהיה קשור להינתנות שיפוט או הכרעה להצדקה. הפרדיגמה שישנו תחום דיון כלשהו בו שיפוט הוא פשוט החלה עיוורת של אלגוריתם הרי היא לא נכונה, כאמור, אפילו על מנת לבטא את מושג האמת במערכות פורמליות עשירות דיין, כפי שהראה גדל. הפניה שלך לשיקולים אלה להראות שהתחום המשפטי אינו "אוביקטיבי" כוחם יפה גם ביחס להכרעות המתמטיקה כמו גם כל תחום דיון שהוא, וזו, כמובן, מסקנה המרוקנת מתוכן את הטענה. הרעיון שפרשנות היא "סוביקטיבית" הוא בן אותה משפחה- אין סיבה לחשוב שפרשנות היא "סוביקטיבית" (אלא, שוב, אם את בוחרת להגדיר כך סוביקטיביות) זה לא שונה מלחשוב שזווית ראיה היא סוביקטיבית- וזה, כאמון- פועל יוצא של תמונה של אוביקטיביות ככרוכה בהעדר מוחלט של נקודת מבט- כלומר, זיהוי אוביקטיביות עם העדרה המוחלט של האנושיות.
עם זאת, אני כמובן חושב שהנקודה שאת מעלה- שהקריטריון להכרעה משפטית הוא רק מרכיב ואינו ממצא את מושג האמת שלנו במציאות החברתית והפסיכולוגית המורכבת בה אנו דנים, היא נקודה חשובה. להגיד שאוביקטיביות היא הינתנות להצדקה אין משמעו להגיד שניתן לחלץ תת קבוצה של מרכיבי ההצדקה שלנו ולהחליט באופן שרירותי שמרכיבים אלה יקבעו אמיתות, הגינות או נאותות השיפוט שלנו.
טענת: קיומן של מחלוקות בתחום נובעת מהעדר אובייקטיביות.
וגם: למעשה, ברי שמושג כגון "סביר" הוא מושג סובייקטיבי.
הטענה הראשונה כלשונה וודאי לא נכונה (אין קונצנזוס לגבי כלום. אולי במדע יש קונצנזוס לפחות בין מומחים? גם לא תמיד.). אפשר לעדנה ולטעון שבמדע, למשל, יש נורמה של חתירה לקונצנזוס. נורמה זו, ניתן להמשיך לטעון, אינה אינה קיימת במשפט (או לחלופין: אין זה ראוי שתהא קיימת, שכן משפט הוא סובייקטיבי…אבל זה קצת מעגלי אז נתעלם מהאופציה הזו).
לצורך הטיעון נקבל אפילו שנורמה כזו כרוכה באובייקטיביות בקשר שאין להתירו. עדיין – כפי שכתב "אנתאר" – הפרקטיקה המשפטית עצמה מעידה כאלף עדים שההפך הוא הנכון – אחרת מדוע בתי משפט טורחים לנמק את האופן בו "סבירות" נתפסת על-ידם ולהצדיקה? ועל איזה בסיס ניתן לבקרם?
הטענה השניה פשוט אינה נכונה. "סביר" הוא וודאי מושג רגיש לנסיבות: פעם היה סביר מצד מישהי להאמין שהארץ שטוחה (כי אולם אמרו, כי המומחים אמרו, כי כך נראה, כי למה לא?), כיום לא.
מעבר לכך, קיים אמנם קושי לקבוע בהרבה מקרים מה סביר ומה לא. אבל עדיין אינני מבין מדוע ברור שהמוג סובייקטיבי. הרי יש מקרים ברורים של התנהגות סבירה ולא סבירה, שעליהם למשל נסכים וברור שלא מסכים אינו מבין סיברות מהי. אז אולי זה רק מושג עמום או קשה עד-מאד להחלה במקרים מסוימים? ואולי לפעמים תתכן יותר משתובה אחת, ולמרות זאת התחום לא סובייקטיבי?
תמיד מפליא באיזה מהירות רלטיביזם או סובייקטיביזם לגבי תחום אינם באמת "פוסט מודרניים" אלא ניזונים מפוזיטיביזם לפיו הדגם לאובייקטיביות הוא מדעי הטבע (למעשה פיזיקה), יחד עם תפיסה פשטנית לגבי אובייקטיביות במדע.
בארה"ב ישנם סטיטים שגם נאשמים ברצח משוחררים בערבות.
אבל כאן המבחן הוא מה היה עד היום ולא מי האיש. כלומר בית המשפט אינו בוכן מסוכנות (שהיא עילת המעצר או אי העיכוב ביצוע ) אלא מסתמך על החחלטות הקודמות. איך זה התחיל זה לא משנה. מה שמשנה עכשיו שהוא משוחרר ועל כן בית המשפט לא ידון במסוכנות עכשיו. הפרקליטות לא יכולה לטעון מסוכנות עכשיו בהעדר ארוע שעורר את המסוכנות (אפשר היה אם היה מנסה לברוח וכדומה. למשל לישראל פרי הקדימו את המאסר בכמה ימים בטענת שווא שהוא ניסה לברוח) . חזקת המסוכנות היא רק חזקה.
עכשיו בי ת המשפט עושה איזון שסיכוי הערעור הם מצד אחד. תגידי שאת לא אוהבת את החלטה שלו שיש סיכוי לערעור. בסדר אבל זאת החלטתו. ואם יש סיוכי ואין מסוכנות אז הוא יכול וצריף לעכב ביצוע זה מבחן בוזאגלו.
את יודעת שרבים רבים רבים חושבים שיש בהרשעה הזאת (רק בקשר לאונס בקשר להטרדה מינית האידיוט הודה במו פיו) בעיה חמורה לעניין הספק. הפסיקה היא מאד ברורה ואם יש סיפור אלטרנטיבי אז יש ספק. וזה שקרא כתב במילים נחרצות את הכרעת הדין לא משנה את העובדה הזאת. ובדיוק כפי שדנציגר כתב זה בכלל לא משנה מה הגרסה של הנאשם. קרא וההרכב במחוזי פעלו כאילו שיש שתי אלטרנטיבות גרסת הנאשם וגרסת המתלוננת והתעלמו מגרסשלישית שההגנה העלתה שהיא גרסה טובה לצורך הגנת ספק ואין שום צורך שהנאשם יודה בה, מספיק שעורכי דינו מעלים אותה כאפשרות.
אפשר להחליט שבעבירות מין ירשיעו גם אם יש ספק סביר. אבל אי אפשר לחשוב שהרשעה הזאת נקייה מדיון בעניין הספק.
תוספת קטנה
אם ההרכב במחוזי היה בוחן את הגרסה השלישית וקובע שהיא לא סבירה? אז היא לא הייתה אבל הם לא עשו את זה ולא במקרה.
דיסקליימר:
יש לי ביקורת רבה על מערכת המשפט בישראל, מכיוונים כה רבים, שעדיף שלא אתחיל.
וכעת רק לליבת ההערה שלי:
אין לי מושג, אני באמת לא מכיר את החומר. כדי לדעת איזו ענישה מקובלת – צריך לבדוק אמפירית פסקי דין מן העבר.
כדי לבדוק באלו מקרים מקובל לעכב את ביצוע פסק הדין – צריך גם כן לבחון.
חובת הזהירות היא להתבסס על נתונים. שוב אני חוזר – בהחלט יתכן שאת צודקת, וקצב זכה למה שלא היה זוכה לו נאשם שאינו נשיא לשעבר, שאינו מיוצג על ידי טייקוני-ליטיגציה. יתכן.
אבל כדי לדעת זאת, צריך לראות נתונים, לא לשער.
אני מתנצל אם אני לא מצליח להתנסח בעדינות מספיקה, כוונתי היתה רק להאיר את הנקודה הזו, לא דבר מעבר לכך.
נקודה אחרת שאינה קשורה לגמרי:
אם קורה המקרה התאורטי, וערעורו של קצב מתקבל – בשל הטענה כי היה מדובר ביחסים בהסכמה – מה עושים עם שקריו של קצב, בבית המשפט ולפני הציבור?
לבי להם לילדיו ולנכדיו, שיצטרכו לחיות אז עם העובדה שהפטריארך הגדול לא היה הדמות המוסרית שהם ציירו לעצמם עד אז. לא פשוט לילדים בבי"ס דתי "רגיל".
באשר להערכה שבוזגלו היה מבלה במעצר עד תום ההליכים ובוודאי גם לא זוכה לעיכוב ביצוע חוששני שהערכתך מדויקת . אף על פי כן לא הצטערתי במיוחד על ההחלטה. כתבתי כבר בתגובה ראשונית ולאחר מכן התחזקתי בדעתי כי בכל הנוגע לגרסת האונס שבלעדיה אין מאסר בתיק זה יש קושי מובנה בעדות א והועבדה שבית המשפט המחוזי בלשון תקיפה וחד משמעית ניסה לשכנע שאין שום קושי אינה משכנעת אותי.
בנוגע לשאלת קיום עבירת אינוס ממש יש קושי בגלל השיהוי העצום,בגלל התנהלות מסביב, בגלל שכן הושמעו גרסאות מוקדמות והטענות לא נכבשו אבל בכל זאת גרסת אונס לא הייתה ואני לא נוגע בסוגיית האליבי לכל אחד מהמקרים. זה לא אומר ש א משקרת אבל זה אומר שצריך סיוע ממשי לגרסתה ובשקריו של קצב אני איני מוצא סיוע בגלל מצבו המיוחד כנאשם-במובן זה גם קצב אינו בוזגלו ובוזגלו יכול היה לסגור את יריעת המחלוקת באופן שהיה מקשה יותר על התביעה.
ובאשר לשוויון-אולי אפשר להתנחם בכך שכל זכות המוכרת לנו הייתה פעם זכות יתר שהורחבה. אולי נפסיק לשמוע על הכלל "המקודש" והבלתי מוצדק שבית משפט לערעורים אינו מתערב בממצאים עובדתיים בגלל החזקה המטופשת שמי שהתרשם מהעד יודע טוב יותר[אין שום מחקר כזה]. אולי נחזור לכך שמי שצריך להוכיח היא התביעה ובית המשפט אינו רשאי להשתמט מברור האמת ולבחון גרסאות העולות מהראיות רק מפני שהנאשם לא העלה אותן-אם ההחלטה בעניין קצב תתרום לכך-יצאנו נשכרים. אם לא יהיה כל שינוי ברור שיוותר טעם רע.
ההלכה המשפטית עד היום היא שעיכוב ביצוע ינתן בהתייחס לכמה פרמטרים מרכזיים, שהבולטים בהם הם מסוכנות והסיכויים של הערעור. בעוד שישנה בעיה חמורה להחזיק אדם במעצר לפני הרשעה, בשל חזקת החפות, לאחר הרשעה חזקת החפות לא חלה.
אני מסכים עם כל מה שנאמר פה לגבי המסוכנות, והעובדה שאין סיבה להניח שקצב הוא האנס היחיד שלא מסוכן. אני חושב שלא פחות מעניין הוא כיצד בית המשפט מתייחס לסיכויים שיתהפך פסק הדין. כידוע, ערכאת ערעור אינה עוסקת בשאלות העובדתיות למעט במקרים חריגים ביותר, ומתערבת רק בשאלות משפטיות. במקרה הזה הערעור לא סובב שום שאלה משפטית, ועוסק במשקל שנתן בית המשפט המחוזי לראיות השונות. נדמה שגם בהיבט הזה, שגה השופט דנציגר. הסיכויים של הערעור, אם בית המשפט לא יחרוג ממנהגו וישנה את המדיניות שלו בנושא, הם קטנים ביותר.
דנציגר וקצב נגד התקשורת (ד"ר יובל קרניאל):
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=744148&blogcode=12501041
אני מתעב את קצב מעומק נפשי אבל "מבחן בוזגלו" נפגע, אם לא נקבר, עוד בכל השלבים שקדמו לפסק הדין ובמיוחד בנושא הכיסוי התקשורתי, או אולי מוטב לומר, חריצת הדין על ידי התקשורת. זו תופעה שכמובן לא היתה מתרחשת במקרה של פלוני בוזגלו. מכיוון שכך יש היגיון בפסיקתו של דנציגר שכן היא במידה מסויימת מאזנת את הפגיעה הזו בנאשם עם מתן הזדמנות ללבן את אשמתו בערכאה נוספת. ההתנפלות על דנציגר, כמו במאמר המערכת של "הארץ" היום (בושה וחרפה), מעלה אצלי את התחושה שלא רדיפת הצדק והשיוויון בפני החוק עומדים כאן לדיון אלא צימאון לדם וחוסר יכולת מינימלי לדחות סיפוקים. כאילו יקרה משהו מהותי אם קצב יכנס לכלא עכשיו או בעוד שנה, שנה וחצי.
לבית המשפט העליון יש דווקא כמה תקדימים בהם הוא הפך הרשעה באונס לזיכוי בשל סתירות בעדות המתלוננת. כלומר, ביהמ"ש העליון שם את עצמו במקום שופטי המחוזי ומתייחס למיהמנות העדויות ולא רק לפרוצדורה.
לדוגמא:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/175/751.html
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000559026&fid=829
צדק צריך להראות
ברור שקצב הפך את בית הנשיאות הישראלי למועדון או מוסד או עסק בו נקשרים קשרים מיניים, שונים ומשונים. בעברית פשוטה שגלו, שיגלו, נשגלו והשתגלו שם רוקים, רווקות, נשואים, ומאורסים בכל הקומבינציות בכל הכיוונים. עורכי הדין של קצב בעזרת הפרקליטות דאגו שאין שום סיכוי בעולם שנדע מי הסכים, איך, מתי, למה הסכים ומדוע הסכים, מה היה אח"כ וקודם ולפני קודם ואחרי אח"כ . אני כאזרח מימנתי את העסק הזה. העובדה שהצליחו ליצור מצב שתופעה כזו שהוכחה מעל לכל ספק, סביר ולא סביר, עשויה להגמר בזיכוי של קצב בגלל חוסר בהירות או התאמה, כאשר עו"ד מוכשרים יצרו כאן חוסר בהירות ואי התאמה, אינה מעידה על צדק או משפט או שכל ישר או שכל עקום או בכלל. אם בסוף קצב יצא זכאי יגרמו נזקים למערכת המשפט הצדק והנשיאות.
ברור שככל שהעסק נסחב כל הנושא הולך ומתערפל ומתרחק מעצם הבזיון שהוכח. עכשיו יהיה דיון בקשריו של כבוד השופט עו"ד צמרת מסחרי ומנהלי עם עוד עו"ד צמרת, שקטל נהגת ע"י נהיגה פראית ולא הובהרו נסיבות הקטל עד תומן. גם יש לכבוד השופט קשרים מורכבים עם ראש עיריה ועירו שגם להם קשרים מורכבים עם מערכת הצדק. הנה התחלתי את הספין.
בינתיים מחליפים ומתחלפים יועצים משפטיים, עו"דינים בפרקליטות, שופטים, רשמים וגם, כבר היו דברים מעולם, גם תיקים אובדים ונעלמים. אגדת היהודי, המלך וכלבו של המלך שהחל ללמוד משפטים אצל היהודי במטרה להגיע ולהיות שופט עליון פועלת שעות נוספות והופכת ממיתוס לאמת תפעולית, בסוף בודאי מישהו ימות כאן והעסק יתחיל מחדש..
אין לא בוזגלו ולא זוברשטיין יש כאן הצגה ברורה שמי שיש לו כסף, קשרים ועו"ד יקרים יוצא זכאי ממעשה עוול ברור ומוכח. מי שיגיד שזה כך בכל העולם הנה הבט אל היהודי הצרפתי העשיר שהסתבך עם חדרנית בניו-יורק.,
חייב לציין כאןמ כמי שכותב בכל מקום שיש ספק בקשר להרשעה באונס אני חייב לציין שבנוגע להטרדה מינית לדעתי הוא הרשיע את עצמו בהבל פיו. בנסיבות העניין אפשר בהחלט לזכותו מאינוס ולהרשיעו בהטרדה ולשלוח אותו לשבע שנים גם כן.
הטפלות "לעורכי דין שיצרו אי בהירות" היא אפילו לא שווה התיחסות והרמיזות שלך לגבי דנציגר ודודי קאלסברג היא גם היא לא במקום.
יצרו אי בהירות !!!! בודאי ! בטוח! מה זה היה עם עסקת הטיעון ? הכל היה שם ברור? מהיר? שקוף? אמיתי ? כן ולא? אכן יצרו ויוצרים שם ערפל, ענן עשן, רמיזות על עדים ונאשמים, אם תתיחס לכך או לא.
מהיכן לך השם של עורך דין הצמרת מר קלאגסברג? אני הזכרתי שם כזה? האם דברתי על אחד כזה בכלל? מה נזכרת בו פתאום?
לא יעזור כלום. ברור גם לכסיל חסר חינוך כמותי. יוצרים כאן סחבת אדירה. אם מישהו בצד השני היה עושה זאת. כבר היה נשמע שיר עינויי הדין, רגע? בעצם? כבר לא דובר על ענויי הדין במשפט קצב.
שיטת המלך כלבו והיהודי המורה לכלבים עובדת שעות נוספות.
לעומת זאת כנראה במקום לציין את מה שפורסם היום בידיעות: דנציגר שימש כפרקליטו של אורי יואלי, אחד האנשים החזקים שהיו בסביבתו של קצב ושמו עלה בהקשרים שליליים בהכרעת הדין. דנציגר ביקש אישור מיוחד מנשיאת בית המשפט העליון לדון בבקשה לעיכוב ביצוע וקיבל אישור לכך.
דנציגר פשוט לא היה צריך לדון בתיק הזה ולא לפנות לבייניש לקבל אישור. ומשעשה זאת היא לא היתה צריכה לתת. קשה לי להבין את בייניש. עם כל האמונה כי החלטתו של דנציגר לא הושפעה מכך, יש חשיבות גם למראית העין.
שלום לנעמה,
נימהרת בכותרת בדבר קבורת חמור. השופט דנציגר קבע יפה. הוא משקף נכון את העובדה שהפרקליטות לא תבעה בזמנה, יותר מהפקדת דרכון וערבות (כיוון שהניחה, בתבונה, שאדם כזה לא יתאייד). הוא משקף נכון את האפשרות, אפילו אפס פסיק אפס אפס הפרומיל, שהעירעור יצליח.וכניראה המסוכנות והרצידיביסטיות שלו בקנטים. לא קבורת חמור ולא קבורת אתון ולא קבורת פטר חמור
רצה הגורל, או נציגיו עלי אדמות, ומספר ימים לפני ההכרעה בעינינו של קצב דן השופט דנציגר בבקשה דומה. לא, לא של מורם מעם, אלא של "בוזגלו".
ומה יודע עיתון הארץ לספר לנו:
"שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, שצפוי להכריע בשבוע הבא אם הנשיא לשעבר משה קצב יחל לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו עוד לפני ההכרעה בערעור בעניינו, הכריע אתמול בבקשה דומה.
דנציגר החליט לעכב ביצוע מאסר של עבריין מין, שנידון לחמש שנות מאסר, בין השאר לאור העובדה כי סיכויי הערעור שהגיש לבית המשפט העליון טובים – וכי לא נשקפת ממנו סכנה לציבור….."
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1227811&contrassID=1&subContrassID=9&sbSubContrassID=0
אם היה השופט דנציגר מכריע בעינינו של קצב אחרת, האם היינו שומעים מפי מי שמקונן בשם השוויון קינה דומה?
זה ידוע וזה בהחלט היה הקדימון של דנציגר.