דבר ראשון שנעשה, נהרוג את כל עורכי הדין – אמר שייקספיר בהנרי השישי. היום בטח היו מעמידים אותו לדין על הסתה. השופטת בלטמן-קראי היתה זהירה יותר, אבל קבעה שעורכי-הדין היום "נבערים, רדודים וחצופים". אין בכוונתי להציע כאן הסבר לשנאה שיש לבעלי המקצוע הזה, עוד מקדמת דנא כפי שראינו, ודאי לא ליישב אותה עם העובדה שהוא כל כך מבוקש… אלא, לשאול על המגבלות שצריכים עורכי-דין להטיל על התנהגותם המקצועית. האם ההגנה על הלקוח מתירה הכול?
באופן ספציפי יותר: האם ההגנה שכל אדם זכאי לה כוללת בחובה הגנה המבוססת על שקרים, רמייה, הטעיות והתעללות בקורבנות?, כפי שתהה רועי בפייס שלי לפני מספר ימים. והוסיף שלעורך הדין נוח להצטדק בעשותו זאת בכך שזוהי חובתו כעורך-דין. מרשו זכאי להגנה ולכן חובתו לספק אותה.
הסנגור מחויב ללקוחו, זה ברור. הוראת היסוד של כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) המדברת על חובת עורך-הדין, פותחת בכך: "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע, ועל יחס כבוד לבית המשפט" (ס’ 2). נשים לב לחלק השני של ההוראה הזאת. הגינות, כבוד המקצוע, ויחס של כבוד לבית המשפט. חובת הכבוד לבית המשפט מופיעה בסעיף נוסף, בשם זה, בהמשך: "עורך דין ישמור, בעמידתו לפני בית המשפט, על יחס של כבוד לבית המשפט, תוך הגנה על זכויות לקוחו בהגינות, במסירות ותוך שמירה על כבוד המקצוע" (ס' 32א).
החובה כלפי בית המשפט, מערכת המשפט ושלטון החוק מגולמת בכך שעורך-הדין נחשב ל"קצין בית המשפט" (Officer of the Court). ככזה הוא מחויב לסייע לבית המשפט לעשות משפט ואינו חופשי להילחם עבור הלקוח בכל דרך שהיא. ההכרה בעורך-הדין כקצין בית המשפט קיימת גם בפסיקה.
ועדת האתיקה של מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין הגישה בינואר תלונה נגד עו"ד אביגדור פלדמן, פרקליטו של הנשיא לשעבר משה קצב, בטענה כי התבטאויותיו לאחר הכרעת הדין במשפט פוגעות במערכת המשפט ומהוות לכאורה התנהגות שאינה הולמת עורך-דין. פלדמן אמר בין השאר: "מסכנים הנאשמים – הם היחידים המאמינים לבית המשפט". הגשת תלונה בידי ועדת האתיקה עצמה היא עניין חריג. על פי רוב הוועדה דנה בתלונות המגיעות אליה ואינה יוזמת אותן, כפי שאפשר ללמוד מדברי יו"ר הוועדה. כאן כנראה הוגדשה הסאה. ומה לגבי העובדה שאותו עו"ד פלדמן קרא בפני עורכי-דין בכנס באילת חומר חסוי מתוך המשפט, האסור בפרסום? על-פי הדה-מרקר,
בצעד הפגנתי הקריא פלדמן מתוך הטלפון הנייד שלו בפני 300 עורכי הדין בקהל את תוכן המכתב ששלחה אחת המתלוננות לקצב כשר תיירות ב-1998, שתוכנו נאסר בפרסום על ידי בית המשפט.
שלא לדבר על החולצה שהוא "נתפס איתה במקרה" בטלוויזיה, שעליה הודפס ציטוט מתוך דבריה של א'; אולי השיא של שפל המדרגה.
פלדמן יאמר ודאי שאמירתו מוגנת במסגרת חופש הביטוי. (הוא מאוד בעד זכויות אדם כשלא מדובר בזכויות נשים). אלא שאתיקה מקצועית בהחלט מטילה מגבלות נוספות (על אלו הכלליות שבחוק) על זכויותיהם של בעלי המקצוע.
לפני כעשור ערכתי מחקר על קודים אתיים וזכויות אדם. הרעיון היה שקוד אתי המבטא בדרישותיו כבוד לזכויות אדם הוא מכשיר נוסף לקידומן, ומחזק את המחויבות להן גם מחוץ לשדה המקצועי עצמו. אם המחויבויות המקצועיות מוטמעות היטב, והיו לחלק מאישיותה המקצועית, הן יוסיפו ללוות את בעלת המקצוע גם בצאתה ממקום העבודה ויחלחלו אל היבטי חייה השונים. הפעולה תהיה באופן מתרחב: מן המעגל המקצועי המצומצם, אל המעגל האנושי הרחב. ככזה יכול קוד אתי לשמש כמכשיר חינוכי נוסף לחיזוק וטיפוח של זכויות אדם.
אבל באותו מחקר עמדתי גם על ההגבלה שיש לעיתים על זכויותיהם של בעלי המקצוע בקוד האתי, כשזאת נדרשת על-מנת לממש את ערכיו המקצועיים. לדוגמא, קוד האתיקה של סוכנות הידיעות איי.פי תובע מעובדיו "להימנע ממעורבות בפוליטיקה, הפגנות ועקרונות חברתיים שתגרום לקונפליקט עניינים, או למראית-עין של קונפליקט כזה". זוהי מגבלה על הזכות להשתתפות פוליטית שבעל המקצוע צריך לקחת על עצמו מרצון כביטוי למקצועיות שלו; אשר מחייבת, במקרה זה של עיתונאים, דיווח נקי שאינו נושא-פנים.
גם אנשי צבא, כידוע, מנועים מלהשתתף בפעילות פוליטית; וישנן מדינות שבהן אסור לבעלי מקצועות מסוימים לשבות. אם לתת רק שתי דוגמאות. כך, גם עורך-דין אינו נהנה מחופש ביטוי מוחלט כלפי בית המשפט וגם לא כלפי הצד השני. לא חופש הביטוי שלו ולא חובתו המקצועית לייצג את לקוחו אינם כוללים את השמצת המתלוננות וביזוין מעל כל בימה.
את חובתם כ"קציני בית המשפט" שוכחים עורכי-דין רבים מדי. כפי שכתב חגי קלעי בפוסט המצוין שלו אבירי הצדק: "[עו"ד פלדמן] מבקש להשתמש במערכת המשפט אך איננו מכבד אותה". וכאשר זוהי הדוגמא שנותנים "פרקליטי צמרת" – מה לנו כי נלין על אזובי הקיר?
מִלה לסיום: אתיקה מקצועית מבטאת את ערכי הבסיס, הליבה, של המקצוע ומתרגמת אותם לנורמות התנהגות מעשיות. באותו מחקר שהזכרתי סקרתי זכויות אדם שהגיוני מאוד שאפשר לחלץ מקודים אתיים מסוימים, בהינתן ערכי היסוד שלהם. אבל גם כמה הפתעות, כמו גילוי מחויבות שהיא רחבה בהרבה מן ההיבט הטכני הצר שבדרך-כלל מייחסים לאותו מקצוע. היו גם הפתעות לרעה. למשל, לענייננו: העובדה שלעומת הקוד האתי של הלשכה הבינלאומית של עורכי-הדין, בקוד האתי הנזכר של לשכת עורכי הדין בישראל (וגם בארה"ב), אין כל התייחסות לרעיון של עשיית צדק.
קרוא וכתוב 
לפני הרבה שנים הייתי כתב בבית המשפט, כעשרים שנה, ואז היה לנו, העתונאים, כבוד לעורכי הדין ולעורכי הדין היה כבוד לבית המשפט. סמוך לסוף תקופת עבודתי (לפני עשרות שנים) ראיתי את ההתחלה של התדרדרות המקצוע. עורכי הדין הפליליים התחילו להידמות יותר ויותר ללקוחותיהם.
כיום, כאשר אני רואה את עורכי הדין (בעיקר הפליליסטים) נדחפים לטלוויזיה כדי שפניהם יוארו ליד גדולי העבריינים המבחילים, כאשר עורכי הדין משמשים יחצ"נים (שם קוד לשקרנים) לשולחיהם (בעיקר לעברייני הצווארון הלבן) – זאת תת-רמה.
אינני בקיא בכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, אבל העובדה שהלשכה יזמה העמדה לדין של עורך דין ראויה לכל שבח. במיוחד, כאשר מעמידים לדין את אחד הנודעים ביניהם.
למרות שאני כעו"ד בחזקת נבער רדוד וחצוף,כדברי השופטת הנכבדה בסגנון שללא ספק תורם רבות ליחסים בין עורכי הדין למערכת המשפט,איני מבין מדוע נקשרה ביקורת כוללת זו לעו"ד אביגדור פלדמן שעם כל הביקורת שיש כלפיו, גם לי לעיתים, הוא בוודאי אינן נבער, אינו רדוד ואינו חצוף. אגב בשל סגנונו הביקורתי הזה ביחס להחלטות בתי המשפט הריעו לו בעבר באהלי ארגוני זכויות האזרח-למענם הא פעל לא מעט ואגב כך, יש להודות,ג ם למען עצמו.
לא מצאתי אמירה אחת שלו שניתן לכנותה שקר. אני מבין שלאחר פסק הדין בעניין קצב בו נדחו טענותיו זה נח יותר לכנות התבטאויות שלו כשקרים אבל בכל הכבוד פסק דין אינ קובע אמת אלא את הדעה שיפוטית ורשאי פלדמן להאמין בגרסת מרשו ולא מצאתי שמץ ראיה לכך שהוא טען טענה שהוא עצמו לא מאמין באמיתותה.
בכנות איני מתרשם מדי מהאמירות החסודות על החובה "לעזור לבית המשפט לעשות משפט" כפי שנוטים לפרשם אלו המעוניינים לפגוע ביכולת עורך דין להגן על זכויות מרשו. הנאשם במשפט פלילי עומד מול מערכות רבות עוצמה של המשטרה והפרקליטות שיש להן אמצעים רבים הרבה יותר ויש להן גם גיבוי כמעט אוטומטי של השופטים בהיות השופטים שותפים למעשה לאותו ממסד.
משפט קצב,התנהל לא רק בבית המשפט ולא רק קצב אחראי לכך. אחראיים לכך גם פעילי זכויות נשים העושים כמיטב יכולתם להסביר לשופטים כי בתיק זה אפשרית רק תוצאה קבילה אחת. נכון שהם אינם עורכי דין ותפקידם אינו לעזור לבית המשפט, אבל עורך דין המייצג נאשם בהליך כזה ואינו מודע לכך שהמשפט מנהל גם ברחוב אינו ממלא את חובתו המקצועית כלפיו.
במה באמת חטא לדעתי אביגדור פלדמן ביחס לחובות האתיות של עורך הדין? הוא חטא בכך שאת אי האמון הבסיסי שלו במערכת המשפט ,אי אמון לגיטימי כשלעצמו, אסור היה לו לבטא בפומבי כל עוד הוא מייצג נאשמים. לא מפני שאסור לדבר כך אלא שכמי שחב כלפי הלקוח חובת אמון וחובת זהירות אסור לו להיכנס לעימות אישי ואידיאולוגי עם המערכת. מערכת המשפט חזקה יותר ואם תחליט לבוא חשבון, היא תעשה זאת עם הנאשם. כמובן שלא יעלה על הדעת ואיך בכלל ניתן לחשוב, או לחשוד ואף על פי כן כל עורך דין חייב בזהירות יתר ולכן חובה עליו להימנע מלהיכנס לעימותים אישיים עמה כי בכך הוא פוגע קשות בלקוחו.
ביחס למכתב המתתלוננת שהקריא פלדמן-מוזר שהקצף יצא על כך ולא על העובדה התמוהה שחלק נכר מאד מהעדויות במשפט קצב לא הותר לפרסום וכך נותר הציבור אך ורק עם פסק הדין כאמת היחידה בשטח,ללא כל יכולת לבקר את העדויות עצמן ואת הדרך בה נהג בהן בית המשפט. בסך הכול ההתקפה על פלדמן מבטאת כעס על כך שאיש זכויות האזרח מגן על עבריין מין רם ונישא ובכך בגד,על פי הנטען במורשתו. היא בוודאי אינה משרתת את המטרה של עשיית משפט כפי שהיינו באמת צריכים לשאוף אליה.
כמי שלא מבין כלום בשופטים עו"ד ובתי משפט ואולי גם לא
מבין עברית. דומני שמבין השורות של כותבת ומגיבים
עולה תהייה. האם ההתנהגות המוחצנת, החלוצית, הלא
מסורתית-שמרנית של כבוד העו"ד פלדמן באמת ובתמים
מקדמת את עיניני שולחו? במאה אחוז?
דומה שאותה התנהגות טכסית צבועה כביכול של פקיד
בית המשפט נועדה בין היתר למנוע חיכוך מיותר ומזיק בין
הסנגור הקטיגור ובית המשפט. במזיק כוונתי מזיק לנאשם.
האם שפיכת כל הרגשות והתחבולות והדעות הנכונות
והאמת האמיתית והמוחלטת בתקשורת ובכנסים תורמת
באמת ובתמים לזיכוי הנאשם, איני אומר גילוי האמת וזאת
בכוונת מתכוון. ואם אין בטחון מוחלט שהתנהגות זו
מקדמת את עיניני הנאשם את מי התנהגות זאת מקדמת
ולמי היא מועילה? כאמור איני מבין כלום בעסקי בתי משפט
ועורכי דינים.
י
הייתי רוצה להוסיף עוד נקודה שמטרידה אותי- עורכי דין הופכים כיום באופן אוטומטי ליח"צנים של הנאשמים: מתראיינים בטלוויזיה, מספרים איזה עוול נעשה למרשיהם, מליצים עליהם יושר וכו'.
ההגיון שלי אומר שעורך הדין אמור לתת לנאשם שירות יצוג בפני מערכת המשפט, שירות שהוא זכאי לו כמו שהוא זכאי לטפול רפואי, אלא שהרופא מסתפק במילוי חובתו המקצועית ואינו רץ להתראיין ועו"ד פלדמן כן.
אני משער שלא פעם עורך הדין יודע שקו ההגנה של הנאשם שקרי ושהוא כן תקף או גנב או שיקר, אך הוא טוען בשמו של מרשו בפני בית המשפט שהוא מכחיש את החשדות (לכאורה) המיוחסים לו. עד כאן זה תקין: עורך הדין הוא נציגו של הנאשם בפני מערכת המשפט ומשמש כדוברו, ואם הנאשם מחליט להכחיש- עורך הדין הוא לו לפה. מה שלא בסדר- הוא מייצג את הנאשם גם בפני העתונות ומעמיד פנים שהוא מאמין לכל מילה שלו, ומה שלא פחות חמור- הוא זה שמייעץ לנאשם להכחיש דברים שהנאשם הודה בהם בפניו.
נגעת כאן בנקודה חשובה: הפליליסטים משמשים – בפועל – גם כקציני יחסי הציבור.
מהיום בו גווע ונעלם הסוביודיצה, המשפט מתנהל גם בתקשורת. מרגע בו הוא מתנהל גם שם – עו"ד יהיה גם שם.
לרני, מנסיוני האישי ידוע לי על מקרים (לא רבים) שעורכי הדין דאגו לעצמם. לדעתנו, העתונאים, ההתנהגות הזאת פגעה בלקוחותיהם.
כללי האתיקה של עורכי הדין מכילים גם מרכיבים – כנראה הכרחיים – של צביעות.
בהקשר זה, הפנמת הביטוי "קצין בית המשפט" מחייבת קיבה חזקה במיוחד.
מזעזע איך לקחת את האמרה "the first thing we do, let's kill al the lawyers" והפכת אותה על פיה.
באמרה זה, הדגיש שייקספיר את חשיבותם של עורכי-הדין והיותם שומרי הצדק והסף. כן, קציני בית המשפט.
האמרה לא מזלזלת בעורכי הדין (כמו שאת מציגה אותה). האמרה באה לתמוך בהם.
חבל שד"ר לפילוסופיה מבצעת מניפולציות…