יובל בן-עמי כתב טור ביקורתי ב’עין השביעית’ על מצבו של העיתונאי הפרי-לאנסר. טור שגם הציף את האבסורדים בהתנהלות כלפיו ככזה מצד גוף התקשורת שלו הוא כותב ביקורות תרבות: אתר הנמצא בבעלות של עיתון יומי. בן-עמי לא הזכיר את שמו. הוא אף הדגיש ש”הסיפור אינו דווקא סיפורו של אותו גוף תקשורת מסויים. אני סמוך ובטוח שדברים כאלה קורים בגופי תקשורת ישראלים רבים בימינו ובעיקר באתרי האינטרנט”. אני, למשל, לא ידעתי באיזה אתר מדובר וגם לא טרחתי לברר. כי ראיתי את הטור בדיוק כמו שהוא. “מאבקו של עיתונאי פרי-לאנס בדעיכתה של העיתונות”, כלשון כותרת המשנה שלו. או תמונת מצב של מערכת הקאסטות שנוצרה בתקשורת, כפי שבן עמי כינה אותה. אבל שם ידעו מי הם בדיוק. התוצאה: הוא פוטר מ’עכבר העיר און-ליין’ שבו כתב על ענייני תרבות. אם אפשר לכתוב “פוטר” על עיתונאי פרי-לאנס; או שפשוט שמטו אותו כאילו היה מגבון לח שכבר איננו לח, כפי שהוא מתאר את המצב לענת באלינט שכתבה היום טור מצוין בעקבות זה ב’עין השביעית’. אני מקווה שאותה לא יפטרו מהאוניברסיטה או מאיפה שלא יהיה.
כמובן שאף מקום עבודה לא חייב לסבול ביקורת פומבית עליו מצד אחד העובדים. וכביכול יש בכך הצדקה מלאה למעסיק לפטר אותו. רק שכאן מדובר בכלי תקשורת. מאלה שעולים על בריקדות בזכות חופש הביטוי. עיתונאי הוא לא מקצוע רגיל; הוא מקצוע שמגלם את חופש הביטוי. ומה על חופש הביטוי של העיתונאים עצמם? לא כלפי העיתון שלהם. גם לא כלפי הטייקונים שמממנים אותו, מן הסתם. למעשה, הפיטורים האלה מוכיחים בדיוק את הנקודה של בן-עמי על האופן שבו מתנהלת היום התקשורת.
שוקן עצמו אהב תמיד להתגאות בכך שהוא אינו מתערב בחופש העיתונאי של הכותבים והעורכים, גם כלפי האינטרסים המו”ליים שלו. הוא נהג להביא כדוגמא איזה מאמר ביקורתי שפורסם ב’הארץ’ ממש ביום שבו הוכרע המכרז על ערוצי הטלוויזיה, ולדעתו תרם להפסד שלו במכרז. באלינט מביאה דוגמאות נוספות. גם להתערערות הקונספציה הזאת החל מפיטוריה של רותי סיני, שהעזה אף היא למתוח ביקורת על סדר-היום של העיתון, רחמנא ליצלן.
חופש הביטוי הוא כמובן לא ערך מוחלט ולמעסיק שמורה הזכות להחליט את מי להעסיק. אבל בכל-זאת יש לשאול האם עיתונאי כמוהו ככל עובד. כלומר האם הוא צריך להיות מוחזק ככזה. ”היכולת של העיתונות לעסוק בעצמה, בעיקר כשזה לא נעים ולא נוח, היא תמצית הרעיון של חופש הביטוי.“, כותבת באלינט. השאלה הזאת מקבלת תוקף מיוחד כשזוכרים עד כמה העיתון שבו מדובר אוהב לפאר את עצמו כמקדם ערכים נעלים. כשמדובר בעיתונאי שעבר על החוק, למשל, נותן ‘הארץ‘ תשובה חד-משמעית במאמר המערכת שלו רק אתמול: העיסוק העיתונאי הוא ייחודי וועליו לקבל הגנות מיוחדות. אבל בחוץ דבר אחד ובפנים דבר אחר. כאשר מעסיקים עיתונאים כאילו היו קופאים בסופר שאסור להם למתוח ביקורת על עיתונם – התוצאה משתקפת גם באיכות התוצר.
שאלות של חופש ביטוי ושאלות עקרוניות אחרות עולות בעוצמה ביחס לתקשורת גם משום היא לא גוף פרטי לכל דבר ועניין אלא מה שמכונה גוף דו-מהותי. יש לה תפקיד ציבורי ובשל כך גם חלק מכללי המשפט הציבורי חלים עליה.
כמו בסיפור של אלון עוזיאל לפניו, שאלה מעניינת היא על מה מפטרים היום בתקשורת. ועוד יותר מכך, על מה לא מפטרים. בעיקר כשמדובר באותו מו”ל. ‘גלובס’ מדווח היום על “הסעיף האידיאולוגי” בחוזה של ליאוניד (“שלא בפניו”) נבזלין עם הארץ. ס”ק 3 קובע: “'הארץ' ישאף להפוך את ישראל למדינה מתקדמת ככל האפשר בתחום זכויות האדם.” יפה מאוד. חבל רק שזכויות נשים הן לא זכויות אדם בעיני מו”ל ‘הארץ’, אם לשפוט, בין השאר, על פי מי שהוא ועורכיו בוחרים להמשיך להעסיק שם.
אבל לא נפריע. היום יום תרבותי. ‘הארץ’ של הסופרים יצא. לא נפריע לתרבות בפעולה, חלילה. ולעורך הראשי לנאום על תפקיד העיתונות החופשית והאיכותית. ובו בזמן להחזיק עבדים. תרבות מתחילה בדרך ארץ וביחס אל אנשים, אבוי. And Schocken is an honorable man.
כהרגלך, מדויק וחד. אני זוכרת טלפון שקיבלתי בעת שכתבתי ב"הארץ" כפרילאנס (במשך שמונה שנים) מאחד העורכים שראה טור שכתבתי באתר אינטרנט ולא נגע בכלל בנושאים שעליהם כתבתי בהארץ. "את לא תמשיכי לכתוב שם", אמר לי מי שהעסיק אותי בלי משכורת, בלי תנאים סוציאלים ובלי שום מחויבות להוציא חובתי שלי לכתוב רק אצלו. על השאלה "למה?" הוא ענה "ככה".
מאוד אתפלא אם נשארו אנשים (מחוברים למציאות) שיש להם ציפיה מהתקשורת להגינות או יושרה כלשהי. לגבי הארץ- חבל על כל מילה.
שייסגר כבר.
אני מסכים עם כל מילה על העיתונאים, ובכל זאת, קשה לי עם היחוד שלהם. למשל, האם זה לגיטימי לפטר עובד בחברה ציבורית שיבקר את החברה? האם זה לגיטימי לפטר עובד במפעל שיחשוף התנהלות לא תקינה במפעל? לדעתי גם את העובדת בסופר אסור לפטר אם במסגרת חייה הפרטיים היא חושפת את העובדה שהמוצר במבצע נמכר באותו מחיר כמו לפני שבוע.
ההגנות המיוחדות לעיתונאים, אקדמאים, פוליטיקאים ועוד מספר קבוצות עלית מוצדקות ברמה מסויימת שכן יש חשיבות רבה לכך שהם ישמיעו את קולם הביקורתי. יחד עם זאת, החשיבות הזאת נוצרת רק בשל היותם, מראש, קבוצה שלקול שלה מקשיבים. דווקא את הקולות המועלמים ממילא אנחנו ממשיכים לבטל כחסרי משמעות ולפיכך לא ראויים להגנה.
מממ…ועדיין, אין עיתון שמתקרב ברמתו, במורכבות הניתוח, ברמת הפרשנות, בחופש הביטוי לעיתון להארץ.
אמשיך להיות קורא נאמן, למרות שזו אכן מעידה שנרשמה.
יונתן,
אתה בטוח לגבי חופש הביטוי ?
אולי כדאי שתקרא שוב את הפוסט והתגובות.
אתה מתכוון "עוד מעידה שנרשמה".
מייאש, כמה מייאש שזה עיתון הדגל אצלנו
אין לי אלא להסכים בקול גדול אבל אני חושב שהזעקה כאן צריכה להיות יותר גדולה ולא בהכרח מוגבלת רק לתעסוקה בתחומי תקשורת. המחשבה הזאת שמקום העבודה הוא אך ורק של המעסיק ולא של העובד מקורה בתפיסה זעיר בורגנית שמעלה את ערך של קדושת הקניין האישי מעל לכל ערך אחר. בוודאי שבמצבים מסוימים אין לכפות על מעסיק העסקה של עובד שעשוי למשל למוטט אותו כלכלית וכדומה. אולם מהצד השני התייחסות קנינית גרידא למקום העבודה בעולם שבו יש מחסור גדול במקומות עבודה ועודף גדול בכוח עבודה יביא אם ניתן אך ורק לכוחות השוק להוביל את היחסים הללו נגיע במהרה לעבדות ואו לקרוב לה וכל מי שעיינים בקדקודו יודע שכבר בעצם הגענו לשם.
נאמנות היא היכולת לפעול לטובת האינטרס של הנהנה מהנאמנות גם כשהיא נוגדת את אינטרס הנאמן (כי אם האינטרסים זהים אזי לא ניתן לדעת אם הנאמן פועל לטובת עצמו או לטובת הנהנה).
כך צריכה להיות, למשל, נאמנות עורך הדין ללקוחו, או המטיף בשער לרעיונותיו.
לאור מה שכתבת ברור שהארץ אינו נאמן לאידיאולוגיה המוצהרת שלו.
אולם בכך אין כל חדש. לא מבין למה את מופתעת או מתמרמרת.
עוד לפני שנים תקף הארץ את הסוחרים שהעלו מחירים. אבל כאשר הופחת המע"מ, משום מה מחיר העיתון לא פחת עימו כי בדיוק אז, כך שוקן אישית בכבודו ובעצמו, היו התייקרויות [במחיר הנייר ושאר עלויות] שלגמרי לגמרי במקרה במקרה איזנו בדיוק את הפחתת המע"מ.
כך נשאר מחיר העיתון על כנו מבלי שההפחתה תגולגל אל הקוראים.
וכך נשאר הארץ עם מנוי אחד פחות.
למרבה הצער אין באמת חלופה. וזאת השורה התחתונה שאני אישית מגיע אליה כל שנה עם חידוש המנוי.
מייאש
את באמת חושבת ששוקן מעורב באתר הזה בכזאת רזולוציה? ארשה לעצמי לנחש שאת טועה.
את רוצה להשתלח באיש על בחירת שותפו או על החלטות עסקיות? שום בעיה, אבל מה הקשר בין זה לבין הפסקת עבודתו של פלוני? לדעתי אין קשר.
לא עבדתי עבור שוקן, אבל בתור מי שעובד בענף המון שנים, שוקן הוא המו"ל ההגון ביותר בשוק והחופש העיתונאי שיש לכותביו ועורכיו הוא נדיר ומעורר קנאה (בלי קשר לתנאי השכר שבחלק מהמקרים הם עלובים).
ענת באלינט מתארת בטור שלה מצב שבו כתבה על סכסוך בצמרת העיתון. זה נושא חשוב וראוי הרבה יותר מאשר אותו פרילנסר שמעולם לא נתקלתי בשמו.
התחושה היא שיש לא מעט עיתונאים שמחפשים לעשות פרובוקציה כדי לזכות בתהילת עולם (זניחה).
ראוי שאותם עיתונאים יזכרו שמקום עבודה לא אוהב שיורקים לו בפרצוף, כמו כל מקום עבודה.
מה את היית עושה אם עובד שלך היה תוקף אותך בפומבי (והטענה ש"לא יזהו אותו" קלושה)? אפשר רק לנחש.
שלום
הבעייה היא ש"הארץ" מתפקד כמטהר ממזרים, מכשיר
שרצים ומנקה הכל מעצם היותו "הארץ". ארגון כנסים
בכסף ששטרסלר מכהן בהם לצד אצולת מבשלי השקשוקה
הנו דוגמה לניגוד אינטרסים מובהק. אבל לא ב"הארץ".
מלחמה עד חורמה בארגון עובדים הנם סימן קלאסי לארגון
ימני ואפילו פשיסטי, כאן זה גם מדויק בניגוד לזיהום של המונח
בדרך כלל, כי הפשיזם מתנגד לארגוני עובדים אבל לשוקן
מותר. יצחק לאור כמטיף בשער בכל הנושאים שבעולם פועל רק בחסות
הדטרגנט האוניברסלי של "הארץ". כתב מסגיר מקור , בורח
לחו"ל לא מקיים הסכמים עם רשויות המדינה מטוהר לסמל
חופש העיתונות אחרי ניקויו במנקה הקסם של "הארץ".
עסקים עם עבריין נמלט המיליונר הרוסי, מותר ל"הארץ" מה
שהעיתון עצמו גינה יותר מפעם. אחד בשם אלון עידן שבעצם
מועסק ב"הארץ" על ידי מיליונר גרמני עם עבר מפופק
(היכן ענת פרי) ומיליונר רוסי מפוקפק יותר מותח ביקורת
על יוסי בילין שנהייה לאיש עסקים, לבילין אסור לעבדי שוקן
מותר. גם בניגוד לנאמר לעיל על דיוק ואמינות פורסמו
ב"הארץ" ,"אי דיוקים" דימגוגיים מכוונים, למשל גדעון לוי על
רעב בעזה. מעולם לא היה שם רעב לפי כל הגדרה מדעית.
ההילה שניתנת כאן אינה מוצדקת. הביטוי "מעידה שנרשמה"
נשמע כמין אנינות צדקנית. יש לשוקן עבדיו ועבדי עבדיו
יותר ממעידה, זה תהליך מתמשך של ירידה מתמדת באיכות
ואמינות, ליקוק לאלפיון העליון בחוברות כרומו כמין ווג דה
לה שמטה. "הארץ" מנצל קרדיט לא מוצדק זה זה ללא בושה
והגיע הזמן לדון בתפקידו של "הארץ" בהסתאבות החברה
הישראלית ובהזניית מושגים וערכים קלסיים
הבולט בכולם המונח הפוליטי שמאל. "הארץ" עיתון
"שמאלי? שטרסלר ושוקן זה שמאל? גברת מיכאלי היא
הוגת דעות? הכוכב החדש אלון עידן הנו תחליף ל"פולס"
ולשיף. האם ציפר הנו האיש הכי מתאים במקום הכי מתאים,
ואין כוונתי לתורכיה. ראוי צריך וחשוב לבטל לחסל ולהרוס
את הפונקציה של השם "הארץ" כמנקה האוניברסלי ולהראות
שעל דפיו מופיעים גם דברים רעים, קשים שקריים ומגמתיים.
[…] פורסם בבלוג של נעמה כרמי, "קרוא וכתוב" document.getElementById("fbLike").setAttribute("fb:like:locale", "en_GB"); 0 […]
מעניין אותי גם הסיפור של עוזיאל. שעשה מעשה מנוול, אבל כזה שלא קשור לעיתונות, ובטח לא ברמת החומרה של מה שמיוחס ללאור.
ממתי בכלל יש זכות לעיתון לסלק אדם בגלל התנהגות שאינה קשורה לכתיבה שלו? בכלל, ממתי יש למקום עבודה כלשהו זכות כזו?
זו אולי עמדה לא פופולרית, אבל אני חושבת שאדם שמעביר ביקורת פומבית על הגוף בו שהוא עובד, לוקח את הסיכון שעבודתו במקום הזה תופסק. זה לשיפוטם של הבוסים, לא לשיפוטו שלו וגם לא לשיפוטם של הקולגות. אין לי מושג למה אתם חושבים שלעיתונאים מגיעות פריבילגיות בתחום הזה. ועניינים אחרים הקשורים במפעלות שוקן, לא נראים לי רלבנטיים כאן.
למאותגרי שקספירית מביננו.
http://www.suite101.com/content/but-brutus-is-an-honourable-man-a28869
[…] שלו. לא חשוב שאת עבודתו של יובל בן עמי בעכבר העיר הפסיקו (אי אפשר לפטר פרילאנסר) בעקבות הביקורת שכתב בעין […]