ענת גוב כתבה מחזה חדש שנסוב על מחלת הסרטן שבה חלתה ועל השאלה של סירוב טיפול. אפשר לומר לא מעט דברים טובים על הראיון איתה שערך יאיר לפיד. על הדמות המרשימה המצטיירת, על הדיבור הגלוי והשימוש במונח סרטן (במקום “המחלה ההיא” או רק תנועת הראש של החשיבה המאגית, או היופומיזם של “מחלה קשה”); על ההחלטה לא לקבל כימותרפיה (אך כן לקחת תרופות אחרות, העניין לא היה ברור עד הסוף); ועל חוסר הפחד למות. אפשר גם לתהות על חלק מהדברים או על דברים אחרים, מה גם שלא כל המידע הרפואי היה גלוי לפנינו. את הדיסקליימר שמרו בערוץ 2 לסוף הכתבה, כשהם מדגישים שלא מדובר בהמלצה לא לקבל טיפול, שיש טיפולים המאריכים חיים ואף מרפאים סרטן.
צריך אולי להתייחס לראיון בהסתייגות המתבקשת: ייתכן שהוא לא היה מתקיים לולא הצורך לקדם את ההצגה החדשה. (שהקטעים שהוקרנו ממנה לא הפילו אותי, בלשון המעטה). במאמר מוסגר, משונה קצת להצהיר כמו לפיד שסרטן בדרך כלל לא נחשב לחומר טבעי לקומדיות, ממש באותו זמן שבו מקרינים בהוט את הסדרה ‘במזל סרטן’ (The big C). אבל הבעיה הקשה היא אחרת.
כמו כתבות יפות על התאבדות בנסיבות כאלה, הקושי בכתבות יפות וחיוביות על אנשים המחליטים לא לקבל טיפול (לפחות באופן חלקי, כמו במקרה הזה), הוא המסר המועבר בעיקר לחולים שזאת לא החלטתם, וגם לסביבתם ולחברה כולה. האם לאנשים כאלה אין די אומץ (להתאבד)? האם זה מה שאולי מצפים מהם? האם הם נופלים כנטל על משפחתם וסביבתם? בחוק החולה הנוטה למות (שחזקתו, אגב, היא חזקת הרצון לחיות), יש סעיף לא פחות חשוב מאלה הרבים המאפשרים לחולה להחליט שלא לקבל טיפול או להפסיקו:
13. חולה הנוטה למות, הרוצה שחייו יוארכו, ומבקש טיפול רפואי שלדעת הרופא האחראי, אין לו הצדקה בנסיבות הענין, יש לכבד את רצונו ולתת לו את הטיפול המבוקש בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים, מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל; הוראות סעיף זה לא יחולו לגבי טיפול רפואי שלדעת הרופא האחראי אינו צפוי להאריך את חייו, או עלול לגרום נזק משמעותי למטופל או לזולתו.
זה אינו ברור מאליו. בבריטניה, למשל, אנשים הגיעו לבית משפט כדי לתבוע לקבל טיפול, שהרופאים בשירות הבריאות שם החליטו שאין טעם לבזבז עליהם.
בראיון צדה את עיני נקודה שגוב בחרה לחזור עליה, לגבי החיצוניות שלה. כל עוד היא תוכל לחיות עם הטיפול ולהסתכל על עצמה במראה; כל עוד היא לא תראה סרטן גם מבחינה פיזית, וכן הלאה. במקרים אחרים מרבים לדבר על “אובדן צלם אנוש” או “מוות בכבוד”, כנימוקים לבחירה לא לקבל טיפול ואף להתאבד או לבקש המתת חסד. בזכרוני נחרט, ולא לטובה, ראיון שנערך לפני שנים רבות ב’חדשות’, נדמה לי, עם רפי קרסו. בין השאר הוא אמר באותו ראיון שאינו מוכן לגמור את חייו כחולה סרטן ותיאר תיאור פלסטי דוחה את ה”גוויה” המצחינה ששוכבת במיטה וכו’ וכו’. תיאור דוחה ולא אנושי. בעיני, מי שהפסיק להיות אנושי היה קרסו באותה התבטאות, לא חולי הסרטן שהוא תיאר. לרופא כזה, זכור לי שאמרתי לעצמי, לעולם לא אלך. לא סגי, אלא שמאז אינני מקשיבה לו ולא צופה בו בתכניותיו הרבות מני ספור. הוא איבד משהו יסודי הרבה יותר ממה שמאבדים החולים גם כשהם מגיעים למצב שתיאר.
קיים לא רק קושי אלא סכנה של ממש בכך שאנו מרשים לעצמנו להחליט לגבי חיים של אחרים שהם אינם ראויים; שהם נטולי כבוד או צלם אנוש. הערך של החיים הוא אינטריזי, הוא מה שאנו נותנים להם ואסור שיהיה מה שאחרים מייחסים להם. ליתר פירוט ראו את שני הקישורים הראשונים בסוף הפוסט.
כי מה פירוש לאבד צלם אנוש? אדם נשאר אנושי גם כשהוא גוסס. גם כשהוא מאבד שליטה על סוגריו. את הכבוד האנושי הסגולי (dignity) הוא ודאי לא מאבד. כשאני מלמדת זכויות אדם אני מסבירה שאי אפשר להפסיק להיות זכאים לזכויות אדם משום שאיננו מפסיקים להיות בני-אדם. ואנחנו בני אנוש גם בעת סבלנו וגם בעת מותנו. צלם אנוש מאבד אולי מי שמפסיק להתייחס לבני-אדם ככאלה; לא אלה הסובלים. אם חיינו היו חדורים בכבוד אנושי, הוא איננו עוזב אותנו בשעת מותנו. קשה ואף מכוער ככל שיהיה. סבל הוא בן לוויה של החיים האנושיים הרבה לפני שמגיעים לרגע המוות. הוא קיים בחיינו ובמותנו. הוא איננו הופך אף לא אחד מהם לחסר כבוד.
הדרישה לאסתטיזציה; התביעה מעצמנו ומאחרים להיות תמיד מושלמים ויפים; חוסר היכולת לקבל את הגוף האנושי על כל צדדיו ופניו – גם הכעורים, החלשים והפגומים; התחושה שלקבל עזרה וסיוע משמעו ליפול לנטל; שסבל הוא איבוד כבוד ואיבוד אנושיות – הם שמעציבים כל-כך. הם המעבירים מסר לא אנושי למי שמתעקשים להמשיך להילחם ורוצים לחיות. והם גיבורים אמיתיים לא פחות מענת גוב.
ואולי זאת הזדמנות מתאימה לבקש מכותבים למיניהם, עיתונאים, בלוגרים, צייצנים ופעילי רשת להפסיק להשתמש במונח ‘סרטן’ או ‘מחלה סופנית’ כדי לתאר מגמות חברתיות נקלות. חשבו איך מרגישים האנשים החולים במחלה הזאת, המשמשת אתכם לכך. כתבתי על זה כאן.
עוד בנושא:
של מי החיים האלו? – גרסת הרוצים לחיות
המקרה של טרי שייבו
לשונקי: “מחלה קשה”
קרוא וכתוב 
מרגש וחשוב לא פחות מהראיון עם ענת גוב
תודה נעמה. העשרת אותי ואף חיזקת: "הערך של החיים הוא אינטריזי, הוא מה שאנו נותנים להם". תודה.
הכל נכון. אלא שבתרבות שלנו נראה שהדיפולט הוא דווקא להתמסר לטיפולים ו"להילחם עד הסוף" גם כשזה אבוד. ויש חשיבות לתת מקום גם לאלטרנטיבה. מושג המפתח בעיני הוא איכות חיים ולא צלם אנוש.
לצערי, המסר העולה מהדברים של ענת גוב הוא עצוב וגם מזיק. עולה ממנו מסר של חוסר תקווה ויותר מכך, חוסר אמונה ברפואה המודרנית שיכולה לעשות משהו. נכון, הסיכויים להיות חופשיים מסרטן לא גבוהים אבל זה לא אומר שהטיפולים לא רק יכולים להאריך את החיים אלא גם את איכותם. הרי בסופו של דבר גם בלי טיפול מגיע מצב שבו היא תאבד צלם אנוש בשלב מסוים אז למה לא לנסות? המסר הוא מייאש וגם פחדני וחבל יהיה עם אנשים יחקו אותה.
הצטרפת לדעתי והוצאת לאור את מה שמילמלתי בזמן אמת, בשעת שבת, בשפתיים מוסתרות באגרוף, בשעה שבת המשפחה המאותגרת סרטן ראתה ושמעה איתי.
את אחלה.
דומני שענת גוב זכאית לדעה משלה כמו גם לזכות להשמיע אותה ואפילו לזכות להשפיע.
קבלת המסר או דחייתו הם עניינו של כל אחד – חוץ מענת גוב.
היא את החלטותיה עשתה למיטב שיפוטה היא.
אפשר לסבור אחרת ממנה אך אין לשלול את זכותה להעביר מסרים.
מה בדיוק היתה מטרת ראיון זה?
מה רצו להגיד? להוכיח? ללמ ד? שבמ ילא מתים ממנה אז בשביל מה לבזבז כסף.
ואולי היה זה רק ",פרומו" להצגה של ענת גוב? /
תודה נעמה על פוסט חשוב. ענת גוב היא כנראה אשה מיוחדת ואמיצה אבל אני אעשה שקר בנפשי אם אומר שהאמנתי לכל מה שאמרה. בנוסף אני גם לא אוהב מיסיונריות מכל סוג ובכך אסתפק.
מרגש וחשוב לפי דעתי
דברים חשובים – תודה!
ראוי לדברים אלו להשמע, כשמדברים אודות אי הרצון להאריך את חייו של חולה סופני, ולעתים גם כשמסתמכים על דברים שמסר – אודות רצונו – בזמן קודם.
לעתים עולה החשש כי הסבל אותו רוצים קרובים למנוע, אינו סבלו של החולה, אלא סבלם של קרובי משפחתו הנאלצים לראות אותו בכך.
צריך גם לזכור כי מה שכתב אדם בשלב מסויים, יכול לא להיות רלבנטי בשלב אחר – אך לא תמיד הוא יכול לבטא את השינוי בדעתו, מסיבות מובנות.
לו היו שואלים אותי, בגיל 20, אם אני מעדיף לחיות בריא לחלוטין עד גיל 50 ואז לסיים, או לחיות עם ירידה מסויימת בתפקודים כאלו או אחרים, בהחלט יתכן שהייתי בוחר לסיים בגיל 50. לו היו שואלים אותי את אותה השאלה בגיל 49, סביר שהתשובה היתה שונה.
יפה, חשוב ורגיש מאוד. במיוחד הביקורת על האסתטיזציה
מצטרף למחמאות על הפוסט.
ראיתי רק את הפריוויו של הראיון ולא טרחתי לצפות בו. משהו בחשיבות העצמית ורתימת סרטן כחלק מיחסי הציבור להצגה עשו את שלהם.
ולגבי החוק שלנו- תודה לאל שיש לנו את מדינת ישראל. להתחנן על חייך מול פקיד בריטי שרואה בך הוצאה מיותרת…-שווה מערכון.
שמעתי על הראיון באופן עקיף. חשוב מאוד להעלות את הנושא לדיון ותודה שעשית זאת. המגמה ההולכת ומתחזקת היא לסרב לקבל טיפול קונבנציונלי ולחפש דרכים אחרות להיאבק בסרטן. כבר עשו על כך מחקר אקדמי ועקבו אחר הדרכים החלופיות שחולות וחולי סרטן אימצו לעצמם.
בכל מקרה, חבל שלא נחשפתי באופן ישיר לראיון עם ענת גוב. אני רק יכולה לשער שעלו בו שאלות רבות שלא זכו למענה הראוי אלא פתחו פתח לדיון נוסף….
ענת גוב מייצגת איזה שהוא זרם פילוסופי מסוים. הוא לא ממש מוגדר וגם אין אסכולה עם שם או תג שדוגלת בו כמו למשל אסכולת וינה או שם אחר שתקראי לו. גם אינשטיין למשל ביקש שלא ינתחו אותו בסוף. זה כנראה שייך לאמונה חילונית כלשהי, שבבסיסה עומד עקרון כמו זה שסטיבן הוקינג לא מזמן ניסח אותו: כל עוד אנחנו חיים כאן אז צריך ליצור ולהפיק את המירב מהחיים, כי המוח הוא כמו מעין מחשב וברגע שהמחשב כבה אז הוא כבה. וענת גוב מפיקה את המירב במחזה שלה וזו האמונה שלה, שהמחזה שלה הוא היצירה וכל עוד היא פה והיא בן אדם אז היא יוצרת את היצירה הטובה ביותר וזה המחזה שלה.
ולגבי דעתי האישית: אנשים לא כל כך מבינים במדע וברפואה ושומעים מה שהשכנה אומרת ומה שהחברות מספרות בבית הקפה. והם לא מודעים עד כמה הרפואה מפותחת היום וטיפול כימוטרפי שניתן בזמן יכול להאריך חיים וגם במקרים רבים להציל את החולה! למעשה, סבל נפשי הוא גדול יותר מאשר סבל פיזי. ומחקרים מדעיים שונים ומגוונים מוכיחים חד משמעית שהראשון מקצר את החיים יותר מאשר השני. אני אישית לא הייתי מציגה את המחזה של ענת גוב בגלל שהוא יכול להשפיע על אנשים (כאשר מצבם הוא לא סופני) לא לעבור טיפולים רפואיים באשר הם (לאו דווקא טיפולים שקשורים למחלת הסרטן, יש עוד מחלות קשות). לתיאטרון יש השפעה מאוד חזקה – ובתור אחת שיש לה תואר ראשון בתיאטרון – אני מרשה לעצמי לומר שהייתי מצנזרת את המחזה, גם אם יש חופש אקדמי וחופש ביטוי וכל חופש שהוא. וזאת בגלל הבורות של אנשים רבים במדע וברפואה.
גלי, הנתונים אומרים משהו די ברור. כמעט בכל המחלות הרפואה והביולוגיה הפליאו בעשרות השנים האחרונות. אבל סרטן… שמעתי מהרבה יותר ממומחה אחד בתחום שהוא אישית לא יקחו שום כימותרפיה. התחום קידם את תוחלת החיים הממוצעת של בעלי סרטן מפושט במשהו כמו 3-4 שבועות במשך שלושים השנים האחרונות. הדבר היחיד שהשתפר – ומאד השתפר – הם תהליכי גילוי מוקדם. אבל למי שהגיע למצב שענת גוב נמצאת בו, אין היום טיפול יעיל. כימותרפיה יכולה לעזור, ולפעמים עוזרת. אבל במקרים אחרים היא הורסת את המערכת החיסונית ומערכות אחרות.
אין לזעום על הרופאים או החולים, ואישית לא ברור לי הטעם שבדיונים על כבוד האדם. כבוד האדם במקומו מונח, ובמקרה הזה יש טעות מסויימת – אנתרופומורפיזם כלשהו – במחשבה שמנגנון השיכפול הגנטי שמניע את הסרטן מקשיב לדיונים ולטיעונים. השאלה היחידה שאדם צריך לשאול את עצמו במצב כזה שאנו מצויים בו, היא כמה הוא מקדיש – מזמנו, כספו, קשריו, וכן הלאה – לפיתוח של טיפולים חדשים לסרטן. הישנים לא עובדים טוב.
בכלל, מה הקטע הזה של ראיונות עם מפורסמים חולי/שורדי סרטן? אני לא חושב שזה צריך לעניין אותי באופן מיוחד. כלומר, מעבר לאמפתיה שאחוש כלפי אדם חולה, הצער שאחוש כשמישהו נפטר, או התחושה החיובית שאקבל בשומעי שמישהו הבריא.
הרי מי שהדבר משפיע על היצירה או הקריירה שלו בצורה כל כך עמוקה, יתן לזה ביטוי באותה היצירה או בהתנהלות שלו, ומי שלא לא. אם כך אלה ראיונות "אני עדיין פה" שמטרתם, מלבד בוסט לאגו של המרואיין ותחושת ה"AWWW" של המראיין והצופים, אינה ברורה לי כלל וכלל.
תודה על הפוסט.
מה שהפריע לי בראיון הוא שענת גוב מציגה את ההחלטה שלא לקבל טיפולים כימותרפיים ככזו שמונעת רק משיקולים של אסטתיקה, רצון שלא ליפול למעמסה ושלא לאבד צלם אנוש כתוצאה מהטיפולים הכימותרפיים. היום ישנם הרבה טיפולים הורמונליים וביולוגיים שבסוגים מסוימים של סרטן, ובמיוחד בסרטן השד, מהווים אלטרנטיבה טובה מאד. ההחלטה איזה סוג של טיפול היא תלוית גיל, סוג הסרטן והמוכנות לשקלל את ההסתברויות, אבל זאת חייבת להיות החלטה מושכלת. אני חושדת שלמרות אופן הצגת הדברים שלה היא כן עשתה החלטה מושכלת ולצערי זה לא בא לידי ביטוי בראיון וזה הנזק הגדול שראיון כזה עלול לגרום.
כתבת יפה מאוד! ובלי העויינות שיוצאת לך בד"כ כלפי רופאים*….
באמת לפעמים צריך להדגיש את חזקת הרצון לחיות. היא כל כך טבעית שאפשר לשכוח.
לפעמים חולים מסרבים לטיפול לא בגלל שהוא מכאיב, אלא בגלל שהם לא מאמינים שהוא יעזור להם לחיות, ואז באמת אין שום טעם לקבל טיפול רק כדי להילחם עד הסוף.
* אפילו לגבי קרסו, שימי לב שהוא דיבר על "אובדן צלם אנוש" בהתייחס לעצמו ולא לחולים שלו. כבר בדקו בכל מני מחקרים ומצאו שבמאזן הארכת-חיים/מניעת-סבל רופאים נוטים כלפי עצמם יותר למנוע סבל, ועבור החולים שלהם משתדלים יותר להאריך חיים. ז"א משתדלים יותר להיות מוסריים-אובייקטיביים כלפי החולים… אני זוכרת באיזו תוכנית בערוץ 8 ראיינו עובדים בפגיות שמטפלים בפגים קטנטנים, והם אמרו שאילו זה היה תינוק שלהם הם לא היו רוצים שיתאמצו כל כך להחיות אותו.