נקודה אחת בכתבתה של ציפי שוחט היום עניינה הרבה מעבר לאופירה הניג, פיטוריה מאנסמבל הרצליה, תיאטרון ואמנות בכלל. כותבת שוחט:
אל מול אלה הסבורים שהצגות האנסמבל חתרניות, נועזות ומהפכניות מבחינה אסתטית, יש החושבים שהן משעממות, אינן מתקשרות עם הקהל ו”נפוחות מחשיבות עצמית”. בעלי דעה זו ביקשו לומר את הדברים שלא לייחוס, כנראה מחשש שתדבק בהם תווית של “לא איכותיים”. באופן תמוה, כמה מהם חתמו על עצומה התומכת בהניג.
אפשר להבין את מי שמותחים ביקורת שלא לייחוס. לאו דווקא מהסיבה שבוחרת לייחס להם שוחט, אלא כי הביצה קטנה (בכל תחום), ולא תמיד מוכרחים לרכוש לעצמך אויבים שלא לצורך. לעומת זאת, קשה יותר להבין מדוע מי שדעתו כזאת חותם על עצומה בעד המנהלת האמנותית שפוטרה. במקום להניח הנחות ולשער השערות, היה מקום ששוחט פשוט תשאל את אותם אנשים שהיא ששה להביא מדבריהם, מדוע אם הם חושבים כך חתמו על עצומה התומכת במי שחתומה אמנותית על יצירות משעממות, לא מתקשרות ונפוחות. הרי אין חובה כל שהיא לתמוך במי שאינך עומד מאחורי מה שהיא עושה מקצועית. אי-חתימה כזאת עדיין אינה שקולה לעמידה בשמך מאחורי הביקורת שלך עליה בעיתון. לבי להניג, שעכשיו לא יודעת מי מבין תומכיה הגלויים מדברים עליה רעות מעל גבי העיתון, אך בלי לעמוד מאחורי דבריהם בשמם. נו טוב, תיאטרון. מסכות, אתם יודעים.
שלא כמו התראיינות לעיתון בעילום שם, חתימה על-פי הגדרה היא בזהות מלאה. הסבר אפשרי ומטריד לחתימה על עצומת התמיכה בלי לעמוד מאחוריה, הוא שזה נעשה מתוך התיישרות עם איזה קוד לא כתוב של תקינות פוליטית במילייה המקצועי שבו מסתובבים אותם אנשים. זה לא תקין שם לא לתמוך במה שמייצג את האוונגרד האמנותי, במי שרואה בתיאטרון הישראלי “אמנות בורגנית מתחנפת” ומתנגדת “לתיטרון מרגש שגובל כמעט בפאשיזם”. נו, פאשיזם. איך אפשר לא לחתום על עצומה התומכת במי שמתנגדת לו. מעניין איך מתיישבת הנטייה הזאת, ליישר שורות ולסגור פיות (ולפתוח אותם רק בעילום שם לתקשורת), עם הביקורתיות והאנטי-קונפורמיות שאמורה האמנות לייצג. וזאת בדיוק הנקודה: מדובר בביקורתיות ואנטי-קונפורמיות שנהפכת ל-mainstream וקונפורמיות בעצמה, באותם חוגים. אבוי למי שיקרא עליהם תגר. הוא יסומן ויורחק. אולי קשה להלין על מי שחסר את האומץ לעשות זאת בנסיבות האלה. והתופעה הזאת מתרחשת לא רק שם אלא במקומות רבים נוספים המתיימרים לייצג קדמה, נאורות וביקורתיות.
מה שנראה לי חסר יושרה לחלוטין הוא ביד אחת לחתום על עצומת תמיכה בהניג וביד שנייה להחזיק את שפופרת הטלפון שלתוכה מלעיזים עליה “שלא לייחוס” לאזני העיתונאית.
קרוא וכתוב 
מפתיע אותי שאת מופתעת. יש דברים שנכון להגיד בזמן מסוים, יש אנשים שראוי לתמוך בהם, ויש סוגים של אמנות שחייבים להתפעל מהם. מימי הבגד שרק חכמים רואים, אמנות טובה היא מה שהאנשים הנכונים אומרים שהיא אמנות טובה. החכמה האמיתית היא לזהות מספיק מהר מי הם האנשים הנכונים.
האם זה רק נדמה לי, או שאת בעצם מדברת על עצומה אחרת שנחתמת על ידי "החשודים המיידיים" בשעות אלו?
רק נדמה לך.
אני לא יודעת על איזו עצומה את מדברת. ולא מיהם "החשודים המיידיים".
כתבתי בצורה די ברורה (אני מקווה). כולל את זה שהתופעה הזאת – של התיישרות וחשש להביע דעה שונה וביקורתית (על הביקורתיות) – מתקיימת בעוד מקומות "מתקדמים". ולכן זה נראה לי חשוב מעבר למקרה של הניג/שוחט.
דיברתי על העצומה שנחתמת בעניין ההמנון בחיפה. בלי להיכנס לשאלה האם היא מוצדקת או לא, היא כוללת שוב את אותם 30 מרצים למשפטים שחותמים כמעט על כל עצומה דומה לה. חלק גדול מהחותמים הללו הם חברים שלי, ואנשים שאני מעריכה מאוד, אבל התחושה שלי היא שנוצר מן "בון-טון" כזה באותו המילייה, לפיו אם אתה רוצה להיות חלק מאותה קבוצה, עליך להתיישר ולחתום על העצומות.
יכול להיות שבפועל זה לא כך, ושבאמת מדובר במקרה באנשים שאותם הנושאים הם בנפשם. אבל במבט מבחוץ, קיימת התחושה שהגורמים לכך הם בין היתר אלו שעליהם את מצביעה.
זה קצת כמו כתיבת משל, הפוסט הזה, לא? אין לנו מושג מי הם האנשים שחתמו על העצומה ולא באמת תומכים באמנות של האנסמבל; יכול להיות שאין אנשים כאלו כלל. בעצם, אם רצית להגיד שיש תופעה של תמיכה עיוורת, אפילו במקומות שמתיימרים להיות נאורים, אז על כך היה צריך להיות הפוסט. הציטוט של שוחט אפילו לא נכנס תחת עדות אנקדוטלית, שכן אין לנו שום אינדיקציה לכך שהתופעה של תמיכה עיוורת היא שגרמה לאנשים העלומים הללו לחתום על עצומה שהם לא מאמינים בה.
אין שום חשש להתעמת עם תיאטרון ביקורתי וחתרני, עובדה שהניג פוטרה בצ'יק צ'אק. גם לא בטוח שהכתבת צודקת. אולי לא היו כלל אנשים שאמרו את מה שהיא טוענת, אולי היו מעט מאוד (חותם אחד בלבד) או אולי זה מה שמנהלי התיאטרון או היחצ"נים שלהם טענו בפני הכתבת. העובדות היחידות שאפשר להתייחס איליהם כעובדות הן שהניג פוטרה בגלל הצגות לא קונפורמיות ושיש עצומה להחזרתה.
בקשר למה זה הצגות לא קונפורמיות? הצגות לא קונפורמיות הן הצגות שמבקרות את המצב הקיים ויוצאות נגד החזק בחברה, תוך דרישה לשינוי המצב (הן נגד הנורמות המקובלות בחברה). הצגות קונפורמיות הן הצגות שמצדיקות את המצב הקיים ותומכות בחזק או מתנגדות לשינוי המצב והנורמות הקיימות בחברה.
אבי – מתי ראיתה פעם אחרונה הצגה כזו ? לי לא זכורה אף הצגה בחמש עשרה שנה האחרונות שהטיפה לשימור המצב הקיים .
לגבי הבעיה עם תאטרון חתרני . פעם אחורה שבדקתי תאטרון זו צורת אומנות ולא צורה של העברת מסרים בצורה בלעדית . להצגה יכל להיות עוד תכונות חוץ מקונפורמיזם \ נון-קונפורמיזם . הצגה יכלה להיות מאוד בלתי רגילה ועדיין להיות גרועה . הבעיה פה שהשווה בין אי התאמה צורנית ( רוונגרד ) לבין כביכל אי התאמה חברתית ( אותו נון קומפורמיזם ) והאחרון מוצג כחותמת איכות מיידית
שלום
הטרגדיה בכל הדייסה הזו שאתה מאבד כל יכולת
לשפוט מוצרים אמנותיים-רוחניים. בכל נושא בעולם
החל מגידול עכבישים וכלה בגיאולוגיה של המאדים
יש מי שיודע ויש מי שלא ויש את אלו באמצע. בכדי
להבין אתה הולך למי שאומרים עליו שהוא יודע,
למומחה. בספרות, מחזאות וסרטים לא ניתן כיום לסמוך
על איש. אדם קונה את מוסףהספרות ביום ד' ב"הארץ"
רואה ביקורת מצוינת על ספר. אדם קונה, קורא ולא
מסוגל לסיים, זבל שבזבלים.כנ"ל מחזות, כנ"ל סרטים.
פלוני כאן מצא קריטריון קונפורמיזם ולא. ראיתי גם
ראיתי המון פסולת לא קונפורמיסטית. נוסיף לאובדן
הסמכות את הקבוצתיות אתה גרד גבי ואני אגרד גבך
גם אין יותר קונפורמיסטי מהשמאל(מה זה בכלל ?)
הישראלי. התוצאה? נמנע מאומנות ישראלית, ממחזות
מסרטים, מזמין בדואר ספרות זרה, באמת שנהנה
יותר, אם כי גם כאן יש גרועים מאוד ומומלצים מאוד
בעת ובעונה אחת.