"חוק החרם" שעבר אמש בכנסת הוא חוק מביש ובעל מגמה מסוכנת. נדמה שמחוקקיו לא מבינים מדינה מהי ולא מה הם גבולותיה, תרתי משמע. בעיקר מהן מגבלות כוחה, לפחות בגרסתה הדמוקרטית. לזאת הספציפית שלנו גם אין גבולות במובן יותר ליטראלי, אמנם. ואולי יש קשר בין הדברים.
החוק פוגע בחופש הביטוי ובחופש ההתארגנות הפוליטית. הוא שולל את הזכות לנקוט בפעולת מחאה פוליטית לא-אלימה ולנסות לשכנע אחרים בנחיצותה.
מהצעת החוק המקורית הורדו הסעיפים שנגעו לאזרחים ולמדינות זרות וכן התחולה הרטרואקטיווית. לאחר מכן הוסרה העבירה הפלילית ונקבע כי הוא יחול רק על הקוראים לחרם, לא על מחרימים בכלל. לעומת זאת נוספו סנקציות על חברות או עמותות.
החוק, אפוא, איננו מפליל קריאה לחרם. אבל דווקא כחוק נזיקין עם פיצוי סטטוטורי אפשר יהיה להפעילו ביתר קלות. הכיצד? באכיפת דיני העונשין נזהרים במיוחד כאשר מדובר בסעיפים המגבילים את חופש הביטוי. נהוג כי פתיחת חקירה וּודאי הגשת כתב אישום בעניינים אלה, דורשות את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. לזה יש שיקול דעת בהגשת כתבי אישום בכלל, כידוע. כאשר מדובר באכיפה פלילית היא אמורה לפחות לעמוד במשוכה של אכיפה שוויונית.
לעומת זאת, כשמדובר בעוולה אזרחית כל גוף פרטי הרואה עצמו כנפגע "כלכלית, תרבותית או אקדמית" מקריאה לחרם יהיה רשאי לתבוע. אין עליו נטל של "אכיפה סלקטיווית". והפיצוי הסטטוטורי לא דורש ממנו להוכיח נזק אלא רק את עצם התקיימותה של עוולה באופן מכוון, על פי החוק. ("מצא בית המשפט כי נעשתה עוולה לפי חוק זה ובזדון, רשאי הוא לחייב את עושה העוולה בתשלום פיצויים שאינם תלויים בנזק" – ס' 2ג לחוק).
כאשר מדובר בקריאה לחרם על ההתנחלויות ("אזור הנמצא בשליטתה") ותוצרתן – הרי מאמש מדינת ישראל לא רק מקדמת מיזם העומד בניגוד למשפט הבינלאומי, אלא אומרת לאזרחיה כי אסור להם לראות במפעל זה כמשהו לא-לגיטימי. זוהי בדיוק אי-ההבנה לגבי גבולות כוחה של המדינה (שוב, תרתי משמע). ישנם תחומים שפשוט אינם עניינה של המדינה. ומדינה החודרת אליהם באמצעות חוקיה הולכת ונעשית פחות דמוקרטית.
כן, אנחנו רשאים להמשיך להחרים. באופן פרטי. אבל ל"חרם" יש משמעות ציבורית כמעט אינהרנטית. כל משמעותו של חרם, וסיכויי הצלחתו, תלויים בכך שהם נעשים בפומבי, בזירה הציבורית. שמנסים לשכנע אחרים להצטרף אליו. אישית השתדלתי להימנע עד היום, ככל האפשר, ממוצרים שיוצרו בהתנחלויות. כמו גם ממוצרים שנוסו על בעלי חיים. אבל לקרוא לזה "חרם"? זאת היתה פעולה פרטית-מצפונית שלי. לו הייתי רוצה להשפיע הייתי צריכה לקרוא גם לאחרים להחרים. זה כל כוחו של חרם צרכנים. אבל אצלנו מותר רק על קוטג'.
החוק מסוכן למרות – ואולי משום – שלא יעמוד בבג"צ, לדעתי. מפני שככל שהמגמה של חקיקת חוקים כאלה תגבר, ובמקביל הם ייפסלו בבג"צ, יתערער מעמדו של האחרון עוד יותר. אותם חוגים מחוקקים עלולים לפעול בעקבות זאת גם לחקיקה שתגביל את סמכויותיו. למשל, את סמכותו לפסול חוקים. זהו עוד פן של המגמה הלא-דמוקרטית בחוק זה. לפחות אם מכירים בכך שדמוקרטיה היא יותר מדרך פורמלית לקבלת החלטות משותפות באמצעות הכרעת רוב, ויש בה גם חשיבות לריסון כוחו של הרוב בין השאר באמצעים חוקתיים.
לכל סנקציה הפוגעת בחופש הביטוי יש גם אפקט מצנן. אין צורך שיגישו תביעות נגד "כולם", כפי שהוצע. די יהיה בכמה תביעות מתוקשרות שיעלו לנתבעת בממון אף אם לא יוטלו עליה פיצויים; שלא לדבר על בזבוז הזמן והאנרגיות. התוצאה היא שכולנו ניזהר יותר בדברינו. חופש הביטוי יצטנן גם אם לא יגיע לבית המשפט, מחמת החשש.
אהבתי את אדוני
אני מופתעת, לעיתים מחוסר ההבנה לגבי הנקודה האחרונה הזאת בהקשרים רבים אחרים. יש חוסר תחכום בראיית צנזורה רק כסנקציה המוכתבת מבחוץ. הצנזורה העצמית, ההתיישרות עם המצופה ממך – אפקטיווית לא פחות ואולי יותר. המצופה על-ידי הממונה, המעבידה, העורך או המו"ל, וגם רוח הארגון שמועברת באמצעים לא פורמליים (אפילו בארגונים שמדברים גבוהה גבוהה על הערכים האלה כשהם דורשים אותם מאחרים). לא צריך שהמו"ל או העורכים ידרשו לא לכתוב על משהו או כן לכתוב על משהו אחר. אף כי גם זה קורה ("כל מיני דברים שדרשו ממני לכתוב ולא יכולתי לעמוד בהם. כל מיני דברים שלא חשבתי שאצטרך לעמוד בהם. גם איך לכתוב. חוסר השליטה כשדורשים ממך לכתוב דברים שקודם לא היית צריך" – רן רזניק על העיתון שמרבים להלל שמו"לו מעניק חופש עיתונות שאין כמוהו בארץ). מספיקים החשש או נמיכות הרוח הרוצה כל כך לשאת חן, להשביע רצון. זוהי ההתיישרות מלמטה עם "רוח המפקד" או קליטה מלמטה של "דעת הארגון"; שמעולם לא יורדת כהבהרה או בקשה ישירה, כי אין בה צורך. זוהי הצנזורה הפנימית, המסוכנת כל-כך. דווקא משום שהיא נעשית, כביכול, מרצון. אהבתי את אדוני.
וכולנו, כמו וינסטון, נאהב בסוף את האח הגדול.
קרוא וכתוב 
נעמה
תודה על ההסבר הברור והממצה על החוק הזה
עידו
קראתי את החוק ואני לא מבין את הבעיה האתית – דמוקרטית – מוסרית ופסטיבל האוי אוי אוי הלכה לנו הדמוקרטיה שעולים מהמחנה המאויים.
החוק עדיין מאפשר מחאה ומגוון דרכים ואמצעים. מצד שני הוא שולל את זכותם של המוחים לקבל מהמדינה משאבים (סעיפים 3,4) שיופנו להחרמת המדינה- לי זה נראה הוגן.
פרופ' נאור למדעי הפו-פו יכול להשתתף בהפגנה נגד הכיבוש אבל אם הוא יוצא לקריאה להחרמת המוסד האקדמי שבו הוא עובד או המדינה הוא לא אמור לקבל מימון מהגוף שנגדו הוא מוחה. אין בזה הגיון…
המצב שגוף יממן חברים בו שרוצים בחיסולו, או קוראים להחרמתו הרבה יותר אבסורדי. תחשבי על ארגון דמוקרטי לשימור הסביבה שחבריו מקבלים מימון לפעילות שימור ומשתמשים בו לקיום הפגנות לסגירת הארגון. מסתבר שגם לחלמאות יש גבול, תרתי משמע.
יכול להיות שאני לא מבין משהו, ואם אכן כך אשמח אם מישהו יתקן אותי.
לפי מה שהבנתי מהעיתונות, מה שהחוק החדש מגדיר כ"עוולה אזרחית" שבגינה ניתן לתבוע הוא "יוזמה לחרם על מדינת ישראל או על יהודה ושומרון". אך מהו בעצם "חרם על מדינה"? נניח לצורך העניין שהכוונה הייתה ל"חרם על מוצרים שמיוצרים במדינה (לרבות ביו'ש)". אזי מבחינה טכנית גם קריאה לחרם על קוטג' אינה חוקית – שכן מדובר בקריאה לחרם על מוצר שמיוצר בישראל.
לשון אחרת – מה מונע מבג"ץ, לצורך העניין, לפרש את החוק כאוסר על כל חרם צרכנים מכל סוג שהוא ולבטל את החוק בלי להסתבך בפוליטיקה?
אז…-בג"ץ ינסה.
בג"ץ גם הסתבך ויסתבך שוב בפוליטיקה.
אבל יש הבדל מהותי בין החרמת מוצר\ ים של חברה מסחרית בשל שיקולים שאינם פוליטיים (לגיטימי) ובין החרמת מוצר שמיוצר בשטח מסויים, או מדינה מסויימת, או על ידי ציבור אנשים.
לדוגמא במקרה של יהלומי הדמים…יש הבדל בין קריאה להחרים מדינה שבשטחה הוא מבוצע, או את החברות המסחריות שמעורבות בכריה, שילוח, העסקה וכו'.
נראה לי שלמשפטנים לא תהייה בעיה לסמן קו ברור היכן הקריאה להחרמה מתמקדת בחברה מסחרית והיכן היא לא.
כלומר, לשיטתך לגיטימי להחרים את החברות המסחריות שמפיקות רווח ממשהו שהוא פסול אידאולוגית בעיניך, אבל אסור להחרים את המדינה שבשטחה הוא מבוצע.
אז אם בעיני מפעל ההתנחלויות הוא לא לגיטימי, כי לפי דעתי הוא לא מוסרי, לא יהודי, לא אנושי ומפר את החוק הבנילאומי, זכותי להחרים את כל החברות המסחריות המפיקות ממנו רווח, אבל לא את מדינת ישראל (שים לב – גם אם אתה לא מסכים אם הפרשנות שלי לגבי הלגיטימיות של ההתנחלויות זה לא פוגע בזכותי להחזיק בעמדה משלי ולהחרים).
הבעיה האמיתית היא שמטרתו המקורית של החוק היא לאפשר למדינה להתגונן בפני אנשים הקוראים להחרים את המדינה בעודם מקבלים ממנה משכורת, אבל במקום להתמודד איתם במישור המדיני או הפלילי (לפטר אותם, לתבוע אותם למשפט פלילי), היא משתפנת ומעבירה את הכדור למישור האזרחי – שולחת אותנו לתבוע איש את רעהו בגין נזיקין, או אפילו רק לאיים בתביעה, שזה מספיק חמור כפי שנעמה ציינה.
ניב,
לא מדובר בפסילה אידיאולוגית. מדובר במוות ועבדות של אנשים למען בצע כסף ועוד שלל עבירות שלרובם אין צבע פוליטי מלבד תאוות ממון (שקיימת בכל הצדדים).
גם הניסיון לקבע את השהיה בגדה כמשהו לא אנושי הוא זריית חול למתחילים…מי קבע שהוא לא אנושי -אתה ?
בעיניך יותר אנושי לתת לטרוריסטים להתפוצץ על אמא עם עגלת תינוק שקונה מיץ בנתניה, או לגרום לאלפי אנשים לרוץ למקלטים כל שבוע בכלל שיגור קסאמים ?
החוק מאפשר מחאה באלף ואחד דרכים אחרות, ומצחיק שדווקא אלו שהתחילו עם החרמים מזדעקים כנגדם.
אם הפעילות הזאת חוקית ומוסרית : http://en.wikipedia.org/wiki/Boycotts_of_Israel
גם ההגנה כנגדה מוסרית- ועכשיו גם חוקית.
מורכב הסיפור, מורכב יותר מהמתואר למעלה.
החוק גרוע, או דבילי – אך נובע מתסכול מתמשך של חלק לא קטן מהציבור.
המחוקקים מחפשים כלים שיאפשרו להם לפעול כנגד מי שפועל כנגד.
לדוגמא:
יש משהו אוקסימורוני בחבר האקדמיה בישראל הקורא בעולם להחרים את האקדמיה הישראלית. מעבר לסתירה המובנית, הוא עושה זאת תוך שהוא נהנה ממשכורת המשולמת על ידי משלם המיסים – ולמעשה נהנה מכל העולמות. מבחינה זו, הייתי קורא לו לנהוג כמו הפלג הקיצוני של חסידי תולדות אהרון בירושלים – שיקרא לחרם על ישראל, אבל יסרב לקבל מימון מהמדינה שהוא קורא להחרמתה.
דוגמא נוספת שהיתה בכותרות היא העצומה המפורסמת להחרמת בית התרבות החדש באריאל. יש משהו אבסורדי בקריאה להחרים מצד אחד, אך בהתקוממות שהיתה כנגד הקריאה להחרים את המחרימים.
אני מסכים כי החוק הזה בעייתי, וחלקים בתוכו גם נראים לי מגוחכים, אולם הסיבה – הסיבה לכך שהוא נולד, נובעת ממקרים בעייתיים עוד יותר. המדינה טרם מצאה את הדרך להתמודד עם גורמים הפועלים כנגדה, גם בחוץ וגם בפנים. התביעה למנוע הטבות של כספי ציבור ממי שמתעקש לממן את המאבק שלו בציבור על חשבונו של אותו הציבור – מובנת. מי שמתפרנס מהמיסים שמשלמים תושבי רמת הגולן, לא יכול לקרוא להחרים אותם – אך לתבוע שהם ימשיכו לממן אותו. על פחות מזה בבוסטון עשו מסיבת תה.
לא רק שעל פחות מזה עשו מסיבת תה, אלא שעל כגון אלה התמרדו השחורים בארה"ב בשנות ה-50 וה-60. הרי אם זה בסדר להחרים את תוצרתו של פלוני בגלל מקום מגוריו (ולא חלילה, משום שהוא גובה מאיתנו מחיר מופקע. זה ההבדל, נעמה, בין המקרה הזה לבין סיפור הקוטג') מדוע אין זה בסדר להחרימו בשל צבע עורו או מוצאם של הוריו? הבעיה עם החרם הזה הוא שאילו היה (כדברי חביב הפרוגרסיבים ג'ון רולס) מוטל עלינו מסך הבורות לגבי זהותו של היצרן/מוכר/מוחרם בפוטנציה והיינו צריכים להחליט רק על פי הפרטים הנוגעים למוצר עצמו הרי שמחרימי הקוטג' היו ממשיכים בחרמותיהם, אולם לא ברור מדוע היו צריכים מחרימי ההתנחלויות או מתן השירותים לשחורים בדרום ארצות הברית להמשיך בחרמותיהם. כאן רואים את ההבדל בין המקרים (תודה הר רולס!), כלומר – הבדל בין החלטה עניינית לבין אפליה ממניעי שנאה!
ומה אם אותם אנשים שמחרימים עסקים שמעסיקים ערבים? או כאלה (להבדיל) שמחרימים חברות שעורכות ניסויים על בע"ח? או אחרים שמחרימים חברות שפועלות בשבת?
לא מדובר על "החלטות ענייניות" בכל מקרה, אלא על בחירות אידיאולוגיות. העניין הוא שאף אחד לא מחוקק חוקים שמטרתם למנוע מחרדים \ ימנים קיצוניים \ חובבי בע"ח לקרוא לחרם על חברות שלא מוצאות חן בעיניהם. רק המתנחלים נהנים מן הפריביליגיה הזו.
חרם נגד המתנחלים הוא לחלוטין החלטה עניינית: רבים מהמתנחלים בחרו לגור ולהקים עסקים בשטחים מסיבות כלכליות (קרקע זולה, עידוד ממשלתי ועוד), ולא מתוך אידאולוגיה. אם אני מתנגד למפעל ההתנחלות ורוצה להשפיע על אנשים לשנות את דעתם, הגיוני מצידי להחרים את התוצרת של המתנחלים כדי להשפיע על המאזן הכלכלי שלהם ולשנות את המשוואה שבגללה הם בחרו לגור בשטחים מלכתחילה, ולקוות שהם יעברו לגור בתוך שטחי המדינה, ואז לא אחרים אותם (בניגוד לחרם בשל צבע עור או מוצא, שהם גורמים שאיש אינו יכול לשנות).
אתה מוזמן להסכים או לא להסכים עם דעותיי על ההתנחלויות, אבל ההחלטה שלי עניינית ולא מונעת משנאה. ייתכן ואחרים מחרימים מתוך שנאה, אבל אי-אפשר לאסור עליי להחרים מסיבות ענייניות כי אולי אחרים מחרימים משנאה.
אני לא זה שטוען תדיר בעד התערבות ממשלתית בעניינים הקשורים בהחרמה כתוצאה מאפליה הנובעת משנאה. אני חושב שהחרמה כזו היא מתועבת בכל כיוון אליו היא הולכת, אולם אני גם חושב שאם אדם לא רוצה להכניס ישראלים ממוצא אתיופי או כרבי אליו לפאב כי הוא גזען מחורבן אז הוא יכול. אני מצידי אוכל במקרה כזה להחרים אותו וגם זה יופי טופי. אלא שנעמה כרמי ואחרים הם תמיד הראשונים לקפוץ כנגד עניינים כאלה והראשונים לתמוך בכל מיני חוקים שאמורים למנוע כזו אפליה וכאלה חרמות. ומשום מה הם גם קופצים כשהעניין הזה הופך לחרב פיפיות (רק שהסלטה במקרה זה היא לאחור). לעניין הזה יש שם. קוראים לו צביעות. נעמה כרמי לפתע פתאום כן תומכת בחרם על סמך אפליה. ומדוע? על כך איני יכול לענות. רק נעמה יכולה.
איזה יופי של חוסר הבנה של רולס. בוא נסדר את זה –
אני יכולה להחליט, מאחורי מסך הבערות, שאני לא מוסרת את כספי לעסקים החיים על הפרת זכויותיהם של אחרים – לעסקים עם מדיניות העסקה פוגענית, לברות המפרסמות בצורה המשפילה נשים, לעסקים החיים על הפרת החוק הבינ"ל. לא רק שזו דרך לא אלימה לפעול, בעיני זה לא מוסרי לצרוך מוצרים מכספי, שהושג על ידי עמלי, מגופים שאינם מכבדים זכויות אדם.
כלומר אתה מבלבל בין הבעיה – אפליית שחורים – ובין המחאה הלגיטימית נגדה – החרמת עסקים המפלים שחורים.
ניב, בוא נחזור על התרגיל פעם נוספת. כדי להבין עד כמה ההחלטה היא עניינית צריך לבדוק עד כמה היא נוגעת לדברים שהזכרת. כדי לעשות כן די להחליף את דמות המתנחל בדמותו של מי שירד לנגב או עלה לגליל כי הקרקע זולה ויש עידוד ממשלתי. האם גם אז היו מחרימים? ברור שלא. מכאן שהעניין היחיד שיש בחרם הוא זהות היצרנים. זו אפליה על רקע שנאה. לא משנה כרגע למה אתה מצדיק את השנאה הזו (גם ללבנים הגזענים מהקלאן בדרום ארה"ב יש את הסיבות שלהם ואת ההנמקות שלהם, זה באמת לא משנה). העובדה היא שזה לא ענייני. אתה מוזמן להודות בכך, ואפשר לנהל דיון מעניין על הצדקותיך לתיעובך כלפי המתנחלים, אולם ראשית חכמה צריך להודות שאין כאן שום דבר ענייני.
אתה מתעקש להפוך את הדיון לרגשי ומציין כמובן מאליו שאני מתעב את המתנחלים, למרות שהסברתי בפירוט את ההיפך הגמור – אני לא שונא אותם ולא אוהב אותם כקבוצה, אני מתנגד לשהותם בשטחים הכבושים. אני חושב שרובם נמצאים שם ממניעים כלכליים ולא אידאולוגיים, ולכן כדי לשנות מצב זה אני בוחר שלא לממן בכספי הפרטי את השהות הזאת שם, וקורא לאחרים לפעול כמוני. איפה אתה רואה פה שנאה?
אם מישהו חושב שההעדפה המתקנת לגליל או לנגב היא מוזגמת זכותו להחרים אותם. אני אתווכח איתו כי אני חושב שהוא טועה, אבל זה לא מונע ממנו לפעול בהתאם לדעתו כדי לשנות את המציאות.
אנשים דתיים לא אוכלים במסעדות בלי תעודת כשרות, ואף לא מעניקים תעודת כשרות שלמסעדות שהאוכל שלהם כשר לחלוטין על-פי כל כללי ההלכה אם הן פועלות בשבת. אני מתעצבן מזה כי זה מצמצם את התפריט שלי במסעדות ואת מבחר המסעדות שאני יכול לאכול בהן בשבת, אבל אני לא מערער על זכותם לעשות זאת. אם להם מותר להשתמש במנופים כלכליים כדי להשפיע על המציאות, למה לי אסור?
גיל, אתה מתעלם לחלוטין מהעובדה שהשטחים הכבושים הינם חלק הנתון במחלוקת פוליטית עזה בתוך ישראל. רוב השטחים הללו מעולם לא סופחו למדינה וגם אלה שכן עדיין במעמד שנוי במחלוקת (וזה אנדרסטיימנט) בדין הבינ"ל.
כאשר אתה מונע ממני לפעול נגד האנשים המרוויחים כסף מהשטחים כבושים, מניצול כח העבדים הזול שיש שם, ומניצול משאבי המקום שנלקחים מהתושבים הנמצאים שם שלא כחוק (הבינלאומי), אתה מונע ממני את יכולת ההתארגנות הפוליטית שלי.
למה בדיוק אתה קורא "זהות היצרנים"? לא מעניין אותי אם בעלי המפעל גרים בשטחים או לא (אני מניחה שרובם לא), מה שמעניין אותי היא העובדה שהם מפיקים רווחים משליטה צבאית של ישראל בשטחים בהם לרוב התושבים אין זכויות אזרח.
כנ"ל לגבי התיאטרון באריאל, אף אחד לא ימנע מתושבי אריאל או אפילו יצהר 🙂 לקנות כרטיס ולצפות בהצגה בקאמרי, אבל לשחקנים יש זכות לסרב להציג בשטחים הכבושים עצמם, בהם לרוב התושבים אין זכות להיכנס לאותו אולם תיאטרון מחמת זהותם האתנית ומעמדם האזרחי (נכון יותר, חוסר מעמדם).
אין דמוקרטיה בישראל. לא חושב שהיתה אי פעם.מה שיש יותר ויותר ,זו מדינה גנגסטרית ,המנצלת את כוחה מול הנתינים ,כדי להכפיף את הנתינים למרותה בתחומים הרצויים למדינה הגנגסטרית.
פוסט מצוין וחכם
נהנתי במיוחד מהאופן שבו את מראה כיצד דווקא הסיכון שבהליך הנזיקי הוא גדול בהרבה מזה שבהליך הפלילי.
עד כמה שאני מבין, אם אני אזרח מהשורה שאיננו נהנה מתמיכה של המדינה וכותב מכתב למערכת העיתון בו אני קורא להחרמת תוצרת ההתנחלויות ניתן להעמיד אותי לדין על פי החוק החדש ולהשית עלי קנסות. אם זה ככה אז בעל הבית השתגע (למרות שהוא נמלט מההצבעה כמו שפן).
מעניין- האם באמת אין שום דבר אלים בחרם שנועד לא להוזיל מחיר הנראה מופקע אלא שמטרתו להחריב כלכלית אדם או חברה הפועלים במסגרת החוק, רק מפני שמקום פעולתם נחשב בעיני מארגן החרם כבלתי לגיטימי.
מלכתחילה היו לי הסתיגויות ביחס לחוק שממש מזמין הפרה סיטונית ויעילותו מפוקפקת, מה שלא מועיל כמובן ל"שלטון החוק" אבל ככול שאני מעיין בתגובות הנגד אני משתכנע שיש לתת לחוק סיכוי של ממש כולל בתביעות משפטיות עד אשר בג"ץ בלהט ההתלהמות הליברלית יבטל אותו.
כשם שאין אנו גורסים זכות לספק שירותים להפלות בין צכרכניו הפוטנציאלים מטעמים זרים וחוקקנו חוק מיוחד לשם כך, זכאי כל מי שעוסק כדין בייצור והספקת שירותים ומוצרים להגנה מפני פגיעה בלתי לגיטימית בו על רקע השקפה פוליטית. חופש הביטוי אינו זכות על ואינו מצדיק פגיעה בעיקרון השוויון. בחינת זכויות האדם החוק הזה עומד בכבוד בכל מבחן אפשרי מה שלא יציל אותו כמובן בבג"ץ .
ולהחרים חברת אוטובוסים אם היא נוסעת בשבת מותר?
אחד הדברים החיוביים שהעברת החוק המטורלל הזה הביאה, היא מודעות למוצרים שממש ממש ממש אין לי שום כוונה יותר לרכוש.
אנא דפנה הכיני רשימה של המוצרים שיותר לא תרכשי זה יעזור בהכנת התביעה בכל הנוגע לרכיב הנזק
הנה, צץ ויצא לו הבריון מאדון גולדבלט המנומס.
הנה לשון חוק אחר.
החוק אוסר:
* לחתום על הסכם המסרב לעשות עסקים עם ישראל או סרוב ממשי לעשות עסקים עם ישראל או עם חברות ברשימה שחורה (למטרות חרם).
* להסכים לספק מידע, או אספקת מידע ממשי (למטרות חרם) לגבי יחסים עסקיים עם ישראל או עם חברות ברשימה שחורה.
עבירה על החוק היא פלילית. עברה ביודעין יכולה להביא לקנס עד ל 50,000$ או עד פי חמש מסכום הנזק (מה שיותר גדול) ומאסר עד 5 שנים.
על כל עברה בזדון הקנס הוא 50,000$ לעברה ומאסר עד 10 שנים.
חברה המשתתפת בחרם תשלם קנס של 11,000$ על כל עברה ויכולה לאבד את רשיון היצוא שלה.
חוק אמריקאי (Export Administration Act) כשר וחוקתי למהדרין והעולם עדיין מסתובב על צירו.
לעומתו הנוסח הישראלי נראה פרווה לחלוטין.
עוד על החוק שיאצק מדבר עליו כאן:
http://www.bis.doc.gov/complianceandenforcement/antiboycottcompliance.htm
תודה ;
אתה יודע יאצק בארה"ב גם מוציאים להורג פושעים. זה שיש חוק כזה בארה,ב עדיין לא הופכת אותו לצודק, מוסרי או דמוקרטי.
שלא לדבר על זה שהחוק בארה"ב לא מתייחס לאזרחים פרטיים בודדים, אלא לחברות.
הספקת לקרוא את כל החוק? זה חתיכת חוק, לא כמו שני העמודים וחצי שהוגשו לכנסת.
גם אני לא הצלחתי לקרוא את כולו, אבל יש לציין שכמיטב המסורת החוקית האמריקאית אפשר לפרש את החוק בכל מיני כיוונים, כולל התייחסות לאזרחים בודדים. הם אומרים זאת במפורש בהגדרות.
גם אתה מתעלם בחינניות שלפחות החלק השני של החוק הישראלי מתעסק בחברות (האם יש אזרחים בודדים עם מעמד "ללא רווח"? בניגוד לחוק האמריקאי, החוק הישראלי הוא אפילו לא חוק פלילי.
ארה"ב גם לא מתביישת לומר בפירוש שהחוק נועד למנוע מארגונים וחברות לסייע למדיניות החוץ של מדינות זרות בניגוד למדיניות החוץ האמריקאית.
שאלת תם:
אם מי שעוסק בייצור או מכירת אוכל לא-כשר יכול לתבוע את הרבנים שקוראים לא לקנות מזון לא-כשר?
האם זרמונים למיניהם (או חברות פרסום בזויות אחרות) יוכלו לתבוע נשים שקראו להחרים מוצרים עם פרסומות סקסיסטיות?
האם מפעלים בבעלות ערבים יוכלו לתבוע ארגונים שקוראים לרכוש רק מוצרים שיוצרו על ידי יהודים?
האם בעלי מפעלים יוכלו לתבוע מי שקורא להחרים מוצרים שייוצרו ב"סדנאות זיעה" או בתנאים לא מוסריים?
או שאולי החוק נכתב רק נגד מי שמחרים מוצרים שמיוצרים באזורים שוניים במחלוקת שמתחרזים עם שוש?
מצ"ב רשימת המוצרים שאסור לנו להחרים, למי מכם שמעוניין לדעת
ניתוח מעניין נוסף המסביר מדוע בעצם לא נעבור על החוק, גם אם נקרא לחרם אצל היהודי המגנסאי
http://www.jeremiahhaber.com/2011/07/why-endorsing-partial-boycotts-or-even.html
לא יודעת לומר, האם יהיה תקף משפטית, אבל הפלפול מעניין.
משה היקר, המחוקק חסך ממך את הצורך בהוכחת נזק – העוולה האזרחית קמה ללא צורך בכך. מי אמר שלא מנסים לחסוך זמן שיפוטי יקר.
רובי היקרה עד מאד – זה שאפשר לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק זה לחא שולל את האפשרות להוכיח ולתבוע נזק גדול יותר.ככה זה בעוד מספר חוקים-כמו חוק איסור לשון הרע ועוד
באשר לחוק עצמו-היום אפרסם את עמדתי עליו. בעיקרו הוא חוק מטופש ולא יעיל להשגת מטרותיו המוצהרות, אבל הטיעון לפיו הוא פוגע בזכויות האזרח ובעיקר בחופש הביטוי נראה לי פחות מקלוש.
טוב, ראשית זה הפוסט הכי טוב שקראתי בנושא ועוד יותר מזה, הפוסט הכי טוב שאני לא מסכים איתו (חלקית).
מה שמעניין מאוד הוא שרוב עצום של המתווכחים מתווכחים בלי לקרוא את החוק על סעיפיו. ונא להירגע, מודבר בחוק קצרצר להפליא. עיקר הידיון הוא מתוך ידיעה מה כתבו על החוק – תומכיו ומתנגדיו – ולא מתוך ידיעת לשון החוק עצמו.
אז בפוסט שלי בקפה יש לינק
http://cafe.themarker.com/post/2262926/
החוק נולד מתוך זעם ותסכול (לדעתי, מוצדקים) ולכן כלל המון סעיפים קשים מנשוא. לאחר דילולו נשאר בו חלק מוזר של תביעה אזרחית ללא גבולות. לא צריך להעמיד את זה במבחן בג"ץ אלא במבחן מעשי. נראה אותם תובעים והתרסות לעניין זה לא יחסרו, כמו שאנחנו מכירים את אחינו הסמולנים. אולי אפילו יהיה משט החרם, לכו תדעו.
מצד שני, יש בו בחוק עניין אחד מהותי וחשוב שעליו גם צריך להגן (בג"ץ, מישהו?) והוא זכותה של הממלכה לא לממן את מחרימיה. פשוט חבל שלא השאירו רק את הסעיף הזה.
[…] קודם כל לא צריך להתבכיין, ולא ללכת לבג"ץ (מה שרק יישּחַק את הלגיטימיות המועטה אם בכלל שעוד נותרה לו). אין סיבה […]
היי נעמה,
גילוי נאות, אני הומו. הייתי שותף לקבוצת הפייסבוק שדרשה לפטר את מנחם בן מתפקידיו התקשורתיים, בעקבות התבטאויותיו האחרונות.
האם מותר לי לצפות שהמדינה תגן עליי מפני שנאה, אבל לא תגן על אזרחים אחרים בנוסף?
(אני לא חסיד גדול של התנחלויות בלתי חוקיות, אבל אם אני דורש צדק – האם לא מוטל עליי
לדרוש אותו למען כולם?)
אני לא מבין באיזה עולם חרם הוא אמצעי דמוקרטי לגיטימי. בעצם, מה שעושים בחרם זה שקבוצת מיעוט כלשהי משתמשת בכוחה הכלכלי כדי להשפיע במקום שבו שכנוע ובחירות ליגטימיות כשלו. לא רק זאת, אלא שלחרם יש את אותו אפקט מצנן על חופש הדיבור שאת ציינת – אם מתנחלים מוחרמים על ימין ועל שמאל, מי יעז לדבר נגד המחרימים ובעד המתנחלים, בלי לחשוש שגם הוא יוחרם?