אתר אינטרנט יעביר בשידור חי את המתתו של חולה סרטן סופני בשוויץ. משפחת החולה תקבל תשלום עבור זכויות השידור והחולה אמר שהוא אסיר תודה לאתר על שהוא מאפשר לבני משפחתו רווחה עתידית בזכות זה.
מצד הצופים לא מדובר רק במציצנות, כפי שהכתיר זאת האתר העברי המדווח על הידיעה בדיילי מירור מייל (כולל שגיאת הכתיב המביכה). מדובר באותו עירוב של יראה ומשיכה מורבידית שחשים בני-אדם לנוכח המוות. מצד האתר מדובר, כרגיל, בתשוקה לרייטינג; באותו רצון בלתי-מרוסן לגזור קופון. אבל אני רוצה להתעכב דווקא על הצד של האדם ומשפחתו. לא בהקשר של שאלת ההתאבדות/המתת החסד, המעלה ללא ספק בעייתיות מוסרית, אלא בזה של שידור הארוע.
יתכן, כמובן, שהחולה נמנה עם אותם אנשים המבקשים לשדר כל תג ותו מחייהם. ואם מהחיים, למה לא מהמוות? אבל תגובתו כפי שמובאת מצביעה, דומני, על כיוון אחר של תשובה. של מחסור קיצוני שהנואשות הצומחת ממנו מוכנה להסכין עם הכול. מי שאין לו דבר להוריש לבני משפחתו ישדר בשידור חי את מותו כדי שיישאר להם משהו. אולי את מה שהיה להם, אם היה, כילו בטיפול היקר במחלתו. מה שמדגיש עוד יותר את חשיבות השאלה עם מי עושים חסד בהמתת חסד. האמנם עם החולה או שמא עם הסובבים אותו והמטפלים בו? האם אפשר להפריד באמת את הסבל של החולה מהחשש שלו ליפול לנטל על מקורביו? נטל טיפולי ורגשי אך פעמים רבות גם כספי?
הפוסט הזה לא בלתי-קשור לקודמו, בשאלת הפונדקאות. כמו לפרקטיקות אחרות שאנחנו מתירים בשם ליברליזם חסר גבולות המתיר למכור הכול ובעיקר להפוך כל דבר לסחורה. כנראה שאין זה מקרה שהפרופסור שהמליץ לתלמידותיו בזמנו לרדת לרחוב לעשות מספר כשהלינו על מחירו של הספר היקר שנדרשו לקרוא בקורס שלו, גם הגן על סרטי סנאף כביטוי לערך אסתטי. זנות, סחר באיברים, פונדקאות – כולם ניזונים מחברה המאפשרת "בחירה" בין עוני ומצוקה לבין מכירת הגוף; חברה שרחוקה ת"ק פרסה מלהיות חופשית באמת. כבר כתבתי בעבר כי החופש להימכר אינו משרת את האינטרסים של הנמכרים אלא של הקונים. איסור על אדם למכור את איבריו או את גופו הוא ביטוי לתפיסתנו את האדם כבעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק. לכן איסור כזה אינו הגבלת חירות אלא הגברתה.
הרחבת תחום המאבק משמעה שהדיבור על חיים בכבוד יתייחס לא רק למטרות הראויות של דיור הולם, משכורת הוגנת, תנאים סוציאליים ואפשרות לגדל ילדים. אלא לחברה שאיננה גוזלת מבני-אדם את כבודם האנושי הבסיסי ביותר. איננה דוחפת נשים למכור את גופן או את רחמן; איננה דוחפת א/נשים למכור את איבריהם או את מותם.
עוד בנושא:
של מי החיים האלו? – גרסת הרוצים לחיות / המקרה של טרי שייבו / חסד עם מי?
קרוא וכתוב 
הדיווח הוא בדיילי מייל כפי שדווח בטמקא.
http://www.dailymail.co.uk/news/article-2020285/Suicide-broadcast-internet-Terminally-ill-Russian-brain-cancer-patient-assisted-death-Swiss-clinic-streamed-live.html
תודה. יתוקן.
זה ממש כלל שכשמעירים על שגיאה שוגים בעצמך. ועכשיו גם מובן לי למה לא מצאתי את הידיעה המקורית…
אם האכיפה תתמקד בספקים והחלשים (כמו שקורה היום בתחום המיסוי לדוגמא) רבים מהם יעדיפו להסתכן ולעבור את החוק. אצל חלקם לא מדובר באינטרס אלא צורך מוחשי להביא לחם הביתה. שורש הבעיה היא קיומו של הביקוש.
כשהחוק והאכיפה יתמקדו אך ורק במקבלי השירות ומזמיני העבודה יש סיכוי שמספר גדול יותר של אנשים יישארו בגוף ונפש בריאים- ושלמים.
.
יש סרט דוקומנטרי קנדי שתיעד את התהליך הזה בשוויץ באמצעות משפחה אחת (או יותר, אם אני לא טועה) ומכיוון שאני מסכימה עם העמדות שלך בנושא זה והנוספים הקשורים לכבוד האדם אני תוהה עכשיו על דינו של הסרט הדוקומנטרי שהביא את האפשרות הזו לידיעת הרבה אנשים שלא ידעו על זה לפני שהופץ בארצות רבות וכמובן ששידור ישיר וחי של התהליך – כל תהליך – כמו כל תוכניות הריאליטי הנוראיות – פוגע קשה מכבודם של המצולמים והמצולמות גם אם הם מסכימים…
יולי, אני חושבת שסרט דוקומנטרי, בהנחה שהוא רציני ונעשה כהלכה, הוא משהו אחר. גם מבחינה זאת שהוא לא שידור ישיר וחי של התהליך אבל בעיקר אם הוא מציג את כלל ההיבטים באופן שמאפשר התעמקות והתחבטות בדילמות ובבעיות הכרוכות בסוגייה. אם הוא סרט מטעם, שנועד לעשות נפשות לפתרון הזה בלי להתייחס למורכבות ולבעיות אז זה משהו אחר.
אגב סרט, יש סרט שאיננו תיעודי שהוא מעניין מבחינה זאת: הים שבפנים. על אף שהוא לא נקי מפגמים, הוא מעביר מורכבות אחת מני רבות והיא השאלה עד כמה המבקש למות אכן דבק ברצונו גם כשהנסיבות משתנות.
רציתי להודות לך. תמיד השתדלתי להסתכל על העולם דרך פריזמות שונות מאלו המוכתבות והצפויות. הקריאה אצלך מאפשרת לי לפתח את החלק הזה ולהיות אדם טוב יותר. טנקס 🙂
וואו. תודה.
הנה, דברים שונים. יש כיום יותר מדי בני אדם בעולם הרבה מעל יכולת הנשיאה של איכות חיים ורמת חיים. זה בודאי נכון לגבי ישראל. אין כאן מספיק אדמה, מספיק מים ומספיק אוויר לחיות חיים ראויים, לפי הגדרתי שלי ואני לא יחיד, אולי חלק ממיעוט, ודאי לא יחיד. מצד שני יש יכולת מופלאה למנוע מוות סופי חוקי. ראה סיפור אריאל שרון. לדעתי הוא כרגע מכונה לעשיית כסף עבור משפחתו שום מערכת כלכלית בעולם לא יכולה לתת לכל בני האדם את הטיפול שמקבל שרון. כלומר בגלל שיקולים כלכליים מחד מחזיקים אדם (מה זה אדם.) בחיים ומצד שני גורמים למוות של רבים, שאינם מקבלים את הטיפול שמקבל שרון. זו דוגמה להמחשה. המצב הזה של עודף בני אדם, צפיפות אוכלוסין, דלדול משאבים ילך וישגב. העול הכספי על האנשים העובדים והיצרניים ילך ויכבד. העולם יתמלא בזקנים שהולכים ומתנוונים. אין לי ספק שנגיע למצב שבו נדע מה מחיר הארכת החיים. במצב כזה ייתכן בהחלט שאדם שמסיבות כאלו ואחרות אינו רוצה להמשיך לחיות יבוא ויאמר למערכת. נותרו לי כך וכך שנים שיעלו למערכת כך וכך, אלו הם נתונים אקטואריים הישנם גם היום. אני מבקש שתשלחו אותי לעולם הבא בתנאי ש 50% או 80% או סכום אחר ממה שייחסך יועבר למשפחתי או מוטב אחר. זה מצב שבו כולם מרוויחים, האדם, שמפסיק לסבול, הטבע, חברת האדם, המשפחה, כולם . הדבר היחיד שמונע זאת הנו מערכת ערכים ואמונות. אצל האינואיטים כך מספרים לנו, במצבי עקה לשבט, זקנים וחולים יצאו למות בשלג, פשוט נרדמו וקפאו למוות. אין לי צל של ספק שהסדר זה הנו חיובי וצריך להתקיים כבר היום ובכל מקרה אני משוכנע שהוא יבוא, בודאי ב 100%, אין אפשרות אחרת, אלא אם כן מלחמה גרעינית עולמית תחסל מעל 90% מבני האדם ותחזיר את הנותרים למדדים ימוגרפיים של תקופת האבן.
תגובתך מתעלמת ממספר עובדות חשובות.
ראשית כל הדוגמא של אריאל שרון אינה נכונה עובדתית. אריאל שרון אינו במצב של מוות קליני, ועד כמה שידוע לי, הוא כלל אינו מונשם. במקרה שכזה אסור להרוג אותו, משום שהדבר יחשב, לפי החוק, כרצח לכל דבר ועניין. גם אילו היה מדובר באזרח מן השורה, היו ממשיכים לטפל בו, עד שאכן ניתן יהיה לקבוע מוות. בקשר לטענה שהוא מוחזק בחיים רק על מנת שבני משפחתו ימשיכו לקבל מימון (אני מניח שכוונתך היא לפנסיה שלו), הטענה היא כה קיצונית, עד שאני מרשה לעצמי להתעלם ממנה מנקודה זאת ואילך.
בקשר לטענה על כושר הנשיאה של כדור הארץ, אתה שוכח שקצב ייצור המזון גדל גם הוא עשרות מונים מאז תקופת האבן.
חיי אדם הם קצת יותר מאשר נתון כלכלי. לא הייתי רוצה לחיות בחברה שמחליטה שבגלל שייצור אינסולין כרוך בעלות מסויימת, הרי שאפשר פשוט להפקיר חולי סוכרת למותם, ולחלק את הכסף שיחסך בין המשפחות למערכת החינוך או צה"ל. חברה שכזאת היא חברה מעוותת לחלוטין, שאיבדה את היכולת להבדיל בין טוב לרע.
– כדאי להפנים. אנחנו חיים בחברה מעוותת.
אולי לא מעוותת לחלוטין, אבל בהחלט על האוטוסטרדה ובמהירות חריגה.
חברי העשירונים 1-5 (לפי מפתח גלובס) לא מקבלים חינוך ובריאות כמו רוב קוראי הבלוג הזה. וחיי אדם, למרות שלא נעים להודות שאנחנו חיים בעולם כזה- נמדדים ומוערכים (בתאגידים הגדולים) בכסף.
כיום רבים חושבים במונחים של למכור ולעשות כסף. לא רק הגוף. קשה לבער זאת ולהאבק בתופעה. במיוחד בקרב ילדים צעירים משום שהם מתוכנתים לחשוב כך יותר מהמבוגרים.
תספרי לילד שביקשו ממך להשתמש באחת הרשומות מהבלוג לצורכי הפקת ספר לימוד לבתי ספר תיכוניים המאגד בתוכו תכנים מאותו סוג שעליו כתבת ברשומה שלך. הילד מיד ישאל – כמה משלמים על זה? ואת תעני לילד: לא משלמים. הם רק מבקשים את הסכמתי ושמי יופיע בצמוד לטקסט… כבוד, לא?
הילד יביט בך משתומם.
… חשיבה כזו אינה מבחינה בין דם לדם. מי שחושב שהכל מתחיל ונגמר ב"כמה יצא לי מזה?" אינו מבדיל בין רשומה שמישהו מבקש ממך לצרכים חינוכיים לבין תשלום שאת מקבלת עבור זכויות שידור של וידיאו על המתת חסד…
המצב שאת מתארת בעייתי, כי מצד אחד רצונו של אדם כבודו, ומצד שני מצוקה כלכלית הייתה תמיד פתח לעשיית מעשים שלא היינו עושים אחרת (זנות, למשל, בניגוד לנהוג לחשוב, היא לא מקצוע שבוחרים בו בבחירה חופשית לגמרי, אלא מתוך מצוקה כלכלית-חברתית).
ובכל זאת, לאור העובדה שהאיש מודע היטב למצבו ולכך שהוא ממילא עומד לסיים את חייו – אני מניח שרצונו גובר על כל השלכה מוסרית אחרת.
המתת חסד היא זכות של כל אדם על פני האדמה הזו. החיים הם שלנו ולנו הזכות לבחור מה לעשות איתם, במיוחד כשגופנו בוגד בנו. זו דמוקרטיה אמיתית וחבל שבמדינת ישראל לא נאורים יותר – אבל למה אפשר לצפות ממדינת דת?