• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« תביאו ארבעה ילדים. עם פונדקאית.
עומדות היו רגלינו בשערי בית המשפט »

חיים ומוות כסרט סנאף

30 ביולי 2011 על-ידי נעמה

אתר אינטרנט יעביר בשידור חי את המתתו של חולה סרטן סופני בשוויץ. משפחת החולה תקבל תשלום עבור זכויות השידור והחולה אמר שהוא אסיר תודה לאתר על שהוא מאפשר לבני משפחתו רווחה עתידית בזכות זה.

מצד הצופים לא מדובר רק במציצנות, כפי שהכתיר זאת האתר העברי המדווח על הידיעה בדיילי מירור מייל (כולל שגיאת הכתיב המביכה). מדובר באותו עירוב של יראה ומשיכה מורבידית שחשים בני-אדם לנוכח המוות. מצד האתר מדובר, כרגיל, בתשוקה לרייטינג; באותו רצון בלתי-מרוסן לגזור קופון. אבל אני רוצה להתעכב דווקא על הצד של האדם ומשפחתו. לא בהקשר של שאלת ההתאבדות/המתת החסד, המעלה ללא ספק בעייתיות מוסרית, אלא בזה של שידור הארוע.

יתכן, כמובן, שהחולה נמנה עם אותם אנשים המבקשים לשדר כל תג ותו מחייהם. ואם מהחיים, למה לא מהמוות? אבל תגובתו כפי שמובאת מצביעה, דומני, על כיוון אחר של תשובה. של מחסור קיצוני שהנואשות הצומחת ממנו מוכנה להסכין עם הכול. מי שאין לו דבר להוריש לבני משפחתו ישדר בשידור חי את מותו כדי שיישאר להם משהו. אולי את מה שהיה להם, אם היה, כילו בטיפול היקר במחלתו. מה שמדגיש עוד יותר את חשיבות השאלה עם מי עושים חסד בהמתת חסד. האמנם עם החולה או שמא עם הסובבים אותו והמטפלים בו? האם אפשר להפריד באמת את הסבל של החולה מהחשש שלו ליפול לנטל על מקורביו? נטל טיפולי ורגשי אך פעמים רבות גם כספי?

הפוסט הזה לא בלתי-קשור לקודמו, בשאלת הפונדקאות. כמו לפרקטיקות אחרות שאנחנו מתירים בשם ליברליזם חסר גבולות המתיר למכור הכול ובעיקר להפוך כל דבר לסחורה. כנראה שאין זה מקרה שהפרופסור שהמליץ לתלמידותיו בזמנו לרדת לרחוב לעשות מספר כשהלינו על מחירו של הספר היקר שנדרשו לקרוא בקורס שלו, גם הגן על סרטי סנאף כביטוי לערך אסתטי. זנות, סחר באיברים, פונדקאות – כולם ניזונים מחברה המאפשרת "בחירה" בין עוני ומצוקה לבין מכירת הגוף; חברה שרחוקה ת"ק פרסה מלהיות חופשית באמת. כבר כתבתי בעבר כי החופש להימכר אינו משרת את האינטרסים של הנמכרים אלא של הקונים. איסור על אדם למכור את איבריו או את גופו הוא ביטוי לתפיסתנו את האדם כבעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק. לכן איסור כזה אינו הגבלת חירות אלא הגברתה.

הרחבת תחום המאבק משמעה שהדיבור על חיים בכבוד יתייחס לא רק למטרות הראויות של דיור הולם, משכורת הוגנת, תנאים סוציאליים ואפשרות לגדל ילדים. אלא לחברה שאיננה גוזלת מבני-אדם את כבודם האנושי הבסיסי ביותר. איננה דוחפת נשים למכור את גופן או את רחמן; איננה דוחפת א/נשים למכור את איבריהם או את מותם.

עוד בנושא:
של מי החיים האלו? – גרסת הרוצים לחיות / המקרה של טרי שייבו / חסד עם מי?

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בחוק ואתיקה, מדיה | מתויג המתת חסד, הרחבת תחום המאבק, חיים בכבוד, כבוד אנושי, מוות, מסחור, תקשורת | 13 תגובות

13 תגובות

  1. ב- 30 ביולי 2011 בשעה 16:43 רון סי

    הדיווח הוא בדיילי מייל כפי שדווח בטמקא.
    http://www.dailymail.co.uk/news/article-2020285/Suicide-broadcast-internet-Terminally-ill-Russian-brain-cancer-patient-assisted-death-Swiss-clinic-streamed-live.html


    • ב- 30 ביולי 2011 בשעה 16:48 נעמה

      תודה. יתוקן.
      זה ממש כלל שכשמעירים על שגיאה שוגים בעצמך. ועכשיו גם מובן לי למה לא מצאתי את הידיעה המקורית…


  2. ב- 30 ביולי 2011 בשעה 17:10 שחרור יונים

    אם האכיפה תתמקד בספקים והחלשים (כמו שקורה היום בתחום המיסוי לדוגמא) רבים מהם יעדיפו להסתכן ולעבור את החוק. אצל חלקם לא מדובר באינטרס אלא צורך מוחשי להביא לחם הביתה. שורש הבעיה היא קיומו של הביקוש.

    כשהחוק והאכיפה יתמקדו אך ורק במקבלי השירות ומזמיני העבודה יש סיכוי שמספר גדול יותר של אנשים יישארו בגוף ונפש בריאים- ושלמים.

    .


  3. ב- 30 ביולי 2011 בשעה 18:13 Yulie Cohen

    יש סרט דוקומנטרי קנדי שתיעד את התהליך הזה בשוויץ באמצעות משפחה אחת (או יותר, אם אני לא טועה) ומכיוון שאני מסכימה עם העמדות שלך בנושא זה והנוספים הקשורים לכבוד האדם אני תוהה עכשיו על דינו של הסרט הדוקומנטרי שהביא את האפשרות הזו לידיעת הרבה אנשים שלא ידעו על זה לפני שהופץ בארצות רבות וכמובן ששידור ישיר וחי של התהליך – כל תהליך – כמו כל תוכניות הריאליטי הנוראיות – פוגע קשה מכבודם של המצולמים והמצולמות גם אם הם מסכימים…


    • ב- 30 ביולי 2011 בשעה 19:03 נעמה

      יולי, אני חושבת שסרט דוקומנטרי, בהנחה שהוא רציני ונעשה כהלכה, הוא משהו אחר. גם מבחינה זאת שהוא לא שידור ישיר וחי של התהליך אבל בעיקר אם הוא מציג את כלל ההיבטים באופן שמאפשר התעמקות והתחבטות בדילמות ובבעיות הכרוכות בסוגייה. אם הוא סרט מטעם, שנועד לעשות נפשות לפתרון הזה בלי להתייחס למורכבות ולבעיות אז זה משהו אחר.
      אגב סרט, יש סרט שאיננו תיעודי שהוא מעניין מבחינה זאת: הים שבפנים. על אף שהוא לא נקי מפגמים, הוא מעביר מורכבות אחת מני רבות והיא השאלה עד כמה המבקש למות אכן דבק ברצונו גם כשהנסיבות משתנות.


  4. ב- 30 ביולי 2011 בשעה 18:30 kuksta

    רציתי להודות לך. תמיד השתדלתי להסתכל על העולם דרך פריזמות שונות מאלו המוכתבות והצפויות. הקריאה אצלך מאפשרת לי לפתח את החלק הזה ולהיות אדם טוב יותר. טנקס 🙂


    • ב- 30 ביולי 2011 בשעה 19:04 נעמה

      וואו. תודה.


  5. ב- 30 ביולי 2011 בשעה 21:16 רני

    הנה, דברים שונים. יש כיום יותר מדי בני אדם בעולם הרבה מעל יכולת הנשיאה של איכות חיים ורמת חיים. זה בודאי נכון לגבי ישראל. אין כאן מספיק אדמה, מספיק מים ומספיק אוויר לחיות חיים ראויים, לפי הגדרתי שלי ואני לא יחיד, אולי חלק ממיעוט, ודאי לא יחיד. מצד שני יש יכולת מופלאה למנוע מוות סופי חוקי. ראה סיפור אריאל שרון. לדעתי הוא כרגע מכונה לעשיית כסף עבור משפחתו שום מערכת כלכלית בעולם לא יכולה לתת לכל בני האדם את הטיפול שמקבל שרון. כלומר בגלל שיקולים כלכליים מחד מחזיקים אדם (מה זה אדם.) בחיים ומצד שני גורמים למוות של רבים, שאינם מקבלים את הטיפול שמקבל שרון. זו דוגמה להמחשה. המצב הזה של עודף בני אדם, צפיפות אוכלוסין, דלדול משאבים ילך וישגב. העול הכספי על האנשים העובדים והיצרניים ילך ויכבד. העולם יתמלא בזקנים שהולכים ומתנוונים. אין לי ספק שנגיע למצב שבו נדע מה מחיר הארכת החיים. במצב כזה ייתכן בהחלט שאדם שמסיבות כאלו ואחרות אינו רוצה להמשיך לחיות יבוא ויאמר למערכת. נותרו לי כך וכך שנים שיעלו למערכת כך וכך, אלו הם נתונים אקטואריים הישנם גם היום. אני מבקש שתשלחו אותי לעולם הבא בתנאי ש 50% או 80% או סכום אחר ממה שייחסך יועבר למשפחתי או מוטב אחר. זה מצב שבו כולם מרוויחים, האדם, שמפסיק לסבול, הטבע, חברת האדם, המשפחה, כולם . הדבר היחיד שמונע זאת הנו מערכת ערכים ואמונות. אצל האינואיטים כך מספרים לנו, במצבי עקה לשבט, זקנים וחולים יצאו למות בשלג, פשוט נרדמו וקפאו למוות. אין לי צל של ספק שהסדר זה הנו חיובי וצריך להתקיים כבר היום ובכל מקרה אני משוכנע שהוא יבוא, בודאי ב 100%, אין אפשרות אחרת, אלא אם כן מלחמה גרעינית עולמית תחסל מעל 90% מבני האדם ותחזיר את הנותרים למדדים ימוגרפיים של תקופת האבן.


    • ב- 31 ביולי 2011 בשעה 21:59 שמוליק כהן

      תגובתך מתעלמת ממספר עובדות חשובות.
      ראשית כל הדוגמא של אריאל שרון אינה נכונה עובדתית. אריאל שרון אינו במצב של מוות קליני, ועד כמה שידוע לי, הוא כלל אינו מונשם. במקרה שכזה אסור להרוג אותו, משום שהדבר יחשב, לפי החוק, כרצח לכל דבר ועניין. גם אילו היה מדובר באזרח מן השורה, היו ממשיכים לטפל בו, עד שאכן ניתן יהיה לקבוע מוות. בקשר לטענה שהוא מוחזק בחיים רק על מנת שבני משפחתו ימשיכו לקבל מימון (אני מניח שכוונתך היא לפנסיה שלו), הטענה היא כה קיצונית, עד שאני מרשה לעצמי להתעלם ממנה מנקודה זאת ואילך.
      בקשר לטענה על כושר הנשיאה של כדור הארץ, אתה שוכח שקצב ייצור המזון גדל גם הוא עשרות מונים מאז תקופת האבן.
      חיי אדם הם קצת יותר מאשר נתון כלכלי. לא הייתי רוצה לחיות בחברה שמחליטה שבגלל שייצור אינסולין כרוך בעלות מסויימת, הרי שאפשר פשוט להפקיר חולי סוכרת למותם, ולחלק את הכסף שיחסך בין המשפחות למערכת החינוך או צה"ל. חברה שכזאת היא חברה מעוותת לחלוטין, שאיבדה את היכולת להבדיל בין טוב לרע.


      • ב- 3 באוגוסט 2011 בשעה 02:39 יונת חלון

        – כדאי להפנים. אנחנו חיים בחברה מעוותת.
        אולי לא מעוותת לחלוטין, אבל בהחלט על האוטוסטרדה ובמהירות חריגה.

        חברי העשירונים 1-5 (לפי מפתח גלובס) לא מקבלים חינוך ובריאות כמו רוב קוראי הבלוג הזה. וחיי אדם, למרות שלא נעים להודות שאנחנו חיים בעולם כזה- נמדדים ומוערכים (בתאגידים הגדולים) בכסף.


  6. ב- 31 ביולי 2011 בשעה 10:19 תרצה

    כיום רבים חושבים במונחים של למכור ולעשות כסף. לא רק הגוף. קשה לבער זאת ולהאבק בתופעה. במיוחד בקרב ילדים צעירים משום שהם מתוכנתים לחשוב כך יותר מהמבוגרים.
    תספרי לילד שביקשו ממך להשתמש באחת הרשומות מהבלוג לצורכי הפקת ספר לימוד לבתי ספר תיכוניים המאגד בתוכו תכנים מאותו סוג שעליו כתבת ברשומה שלך. הילד מיד ישאל – כמה משלמים על זה? ואת תעני לילד: לא משלמים. הם רק מבקשים את הסכמתי ושמי יופיע בצמוד לטקסט… כבוד, לא?
    הילד יביט בך משתומם.
    … חשיבה כזו אינה מבחינה בין דם לדם. מי שחושב שהכל מתחיל ונגמר ב"כמה יצא לי מזה?" אינו מבדיל בין רשומה שמישהו מבקש ממך לצרכים חינוכיים לבין תשלום שאת מקבלת עבור זכויות שידור של וידיאו על המתת חסד…


  7. ב- 4 באוגוסט 2011 בשעה 14:11 אוננות אינטלקטואלית

    המצב שאת מתארת בעייתי, כי מצד אחד רצונו של אדם כבודו, ומצד שני מצוקה כלכלית הייתה תמיד פתח לעשיית מעשים שלא היינו עושים אחרת (זנות, למשל, בניגוד לנהוג לחשוב, היא לא מקצוע שבוחרים בו בבחירה חופשית לגמרי, אלא מתוך מצוקה כלכלית-חברתית).

    ובכל זאת, לאור העובדה שהאיש מודע היטב למצבו ולכך שהוא ממילא עומד לסיים את חייו – אני מניח שרצונו גובר על כל השלכה מוסרית אחרת.


  8. ב- 18 בדצמבר 2011 בשעה 10:08 צפיה ישירה

    המתת חסד היא זכות של כל אדם על פני האדמה הזו. החיים הם שלנו ולנו הזכות לבחור מה לעשות איתם, במיוחד כשגופנו בוגד בנו. זו דמוקרטיה אמיתית וחבל שבמדינת ישראל לא נאורים יותר – אבל למה אפשר לצפות ממדינת דת?



התגובות סגורות.

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-644 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • השראה בגבעת הקפיטול
    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
    • פסיכולוגית הולכת לטיפול
  • סימניה

    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים
    ואף מילה על ביבי
    הן לא היסטריות
    מדינה תחת מעקב
    סופה של הבדידות
    כרב ראשי, איני יכול יותר לשתוק
    כן, נשים עם דוקטורט נקראות ד"ר
    איסור נגיעה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אורי בלאו אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

בלוג בוורדפרס.קום.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie