השרה לימור לבנת הנהנה במרץ באולפן למשמע דבריו של אחד הפעילים שרואיין בשטח. "זאת לא מחאה פוליטית", הטעים. "אני מסכימה אתו", אמרה לבנת בסיפוק כשהמיקרופון עבר אליה באולפן. "לא מדובר במחאה פוליטית".
זאת כמובן טעות מצדו של המוחה, ואחיזת עיניים מצדה של השרה. המחאה היא פוליטית לחלוטין משום שהיא עוסקת בעניין פוליטי מובהק: שינוי סדר העדיפויות החברתי. אפילו שינוי השיטה. אפשר להתווכח איך יושג צדק חלוקתי, אבל הוויכוח הוא פוליטי לחלוטין, וגם הדרך להשגת המטרה.
בעוד שמובן למה נוח לפוליטיקאים דוגמת לבנת להיאחז באחיזת העיניים הזאת, חבל שחלק מהמוחים נגררים לעמדה הזאת אף הם. על אף שמובנת הסיבה שמאחוריה: ככל שהמחאה תהיה עמומה יותר, כך גדול הסיכוי שהיא תהיה רחבה יותר. מקדו את המסרים ותאבדו חלק מהקהלים. זוהי החלטה לגיטימית לחלוטין, וכנראה גם נבונה, לא לעשות זאת בשלב זה. כי הדיון הציבורי שמתקיים כעת בכל עוזו – לא רק בתקשורת אלא קודם כל במאהלים עצמם, באופן חי ותוסס – חשוב מאין כמותו וחיוני לפוליטיקה דמוקרטית. הוא כמעט היא עצמה. דמוקרטיה התדיינותית. הדיון על איך להשיג את המטרות; מה סדר העדיפויות; מה חשוב ומה פחות; לפי איזה קריטריון נחלק (צרכים? זכויות? גמול?). ההתפצלויות יגיעו ממילא כאשר יוכרע על סדר העדיפויות בפועל. והתקווה היא שבינתיים הדיון הזה יביא גם שינוי בקו שלאורכו התבצעו ההתפצלויות הללו באופן מסורתי בישראל.
אבל זה המקום להחזיר לפוליטי את כבודו האבוד. ולשם כך יש כדי להבחין בין המובנים השונים של הפוליטי, שהם חלק מהסיבה לבלבול האמיתי ששורר.
- המובן שאליו מתכוונים המוחים באומרם שהמאבק שלהם איננו פוליטי מזהה בעיקר בין פוליטי למפלגתי, או לאינטרס סקטוריאלי צר אחר.
- המובן שבו המאבק הזה אינו יכול שלא להיות פוליטי, הוא המובן העמוק והרחב, הפילוסופי אם תרצו, של פוליטיקה. המתייחס לאופן שבו בני-אדם מארגנים את חייהם המשותפים. והחלטה על סדר העדיפויות המשותף היא חלק חיוני ממנו. לא הכול פוליטי, אך אין קביעת סדר עדיפויות חברתי שאינה פוליטית במהותה. ואין מימוש של סדר עדיפויות כזה שאיננו פוליטי.
- יש מובן נוסף שאנחנו עושים ב"פוליטי"; ובו אנו מתייחסים לאינטרסים ולמאבקי כוח. במובן הזה משתמשים על פי רוב באופן פג'ורטיווי.
אמת שהמובן הרחב של פוליטיקה כולל גם את השניים האחרים בתוכו, אבל הם רחוקים מאוד מהעיקר. סוג של מחיר הכרחי כשמדובר בבני-אדם בעלי אינטרסים ושאיפות. פוליטיקה מקצועית ממוסדת, לעומת זאת, משנה את הפרופורציות ביניהם. במקרה הטוב מאבקי הכוח נועדו כדי להשיג עמדה שבה אפשר להגשים את סדר העדיפויות הפוליטי; במקרה הפחות טוב – כדי לקדם את הפוליטיקאי/ת ואת האינטרסים האישיים שלו ותו לא. כוח לשם כוח.
לבנת מתעקשת שהמאבק לא פוליטי כי היא ממוקדת בסוג אחד של פוליטיקה. ואם המאבק יהיה פוליטי במובן הזה משמע שהממשלה שהיא חברה בה בסכנה. אם להחיל את אותו מובן צר של פוליטי על המחאה עצמה, הרי ההתעקשות שאינה פוליטית, מעבר לרצון לטשטש מחלוקות, באה לומר שמבחינתה שהממשלה תישאר ובלבד שתעשה את השינוי הנדרש. אבל ברור שממשלה נבחרת עם סדר עדיפויות מסוים שאותו היא מבקשת לקדם. נתניהו הוא שהעיד על עצמו שמה שמבקשים ממנו לעשות מבחינת תפיסתו הוא "המרת דת".
כשנתניהו ושריו מבקשים לתקוף את המחאה הם אומרים שהיא "פוליטית". את המלה "פוליטי" מתיז אז נתניהו מפיו כאילו היה שומר מצוות המגלה שאכל פיגולים. רק לו מותר להיות פוליטי במובן הזה: למכור את עתידנו למען עוד כמה חודשי הישרדות בקואליציה.
הפיכת הפוליטי למשהו מגונה, בזוי כמעט – שמנסים להתרחק ממנו כמו מאש – היא אחת התופעות הפחות מרנינות שארעו בחברה הישראלית. יש לקוות שזה אחד הדברים שישתנו בעקבות המחאה הזאת. קודם כל, ההכרה בכך שהיא עצמה פוליטית.
קרוא וכתוב 
זה שאישה אינטלגנטית כמוך מתעמקת במשנתה של הגברת ליבנת לפליאה הוא בעיני. זה באמת לא פוליטי זה רק רוצים שממשלת הזדון תעבור מין הארץ זה הכל. זה פוליטי?
מסכים עם כל מילה כולל הפסיקים והנקודות.
"לא פוליטי" רוצה להגיד בעיברית (אחרי השריה, כביסה, יבוש וגיהוץ) "הערבים מחוץ למשחק", אנחנו דואגים היום רק ליהודים כי עם אחמד גם על המגרש אז חצי מהיהודים כבר לא מעוניינים בצדק חברתי.
להפך. לא פוליטי רוצה להגיד ה"בעיה" מחוץ למשחק. לא דנים לא בכיבוש לא בהשפעותיו הנלוזות ולא בעלותו. ובטח לא מדירים ציבור של חצי מליון ישראלי מהשיח הציבורי ולא מודיעים להם שהם מנוולים ורשעים. אלא בדיוק ההפך מכילים גם את הערבים כחברים שווי זכויות וחובות בארץ הזאת.
נעמה תודה;
אבחנה מדוייקת שלך, לגבי המושג הרחב "פוליטיקה". קחי בחשבון שאת וקוראיך וחוג מצומצם ביותר מבינים את המשמעות כמוך בדיוק. לפי עולם המושגים של הרוב "פוליטיקה" היא זירה של התגוששות ולא זירה של התדיינות על סדרי עדיפויות חברתיים.
ואם מדובר בעולם של מושגים הלקוחים מהשיח האקדמי בעיקר – אני רואה לעת עתה, בעצם קיומה של מחאה על צדק חברתי, ניצנים של חברה אזרחית שכל-כך נחוצה כאן. והלוואי שלא אתבדה.
נתניהו והאידיאולוגיה לה הוא מטיף אכן מוכרים וידועים ולמרות שאני מתנגדת לדעותיו, זה בהחלט ייאמר לשבחו.
מה שלא ברור לי הוא מה חושבים שאר חברי סיעתו והקואליציה שלו. האם הם ימנים ניאו-שמרניים כמוהו? האם הקדישו אי פעם זמן למחשבה על כך? האם יש להם אידיאולוגיה כלכלית או שמא, כמו רוב העם, הם קובעים את מיקומם במפה הפוליטית אך ורק על פי השאלה יו"ש או שטחים כבושים?
כיוון שמבחינה כלכלית, הגבולות בין המפלגות שלהיום לחלוטין לא ברורים. מפלגת העבודה כבר מזמן לא סוציאל דמוקרטית (ונקווה שיחימוביץ' תחדש ימיה כקדם) ובוודאי שמפלגת קדימה אינה כזאת.
כולי תקווה שהסערה החברתית המתחוללת כרגע תחדד את השיח בנושאים הללו גם בשדה המפלגתי.
חן, חן לך על הניתוח.
לאחריו נותר לשאול מתי נפגוש את היועצים אשר מיעצים למובילי המאבק בהצגת המאבק.
אני חושב שהפרשנות שלך לביטוי "לא פוליטי" היא קצת מרחיבה מידי. המשמעות שלדעתי מיוחסת לו בהקשר הנוכחי (ובהקשרים אחרים) היא "לא קשור לשטחים/שלום/ערבים". בין ההאשמות הראשונות שניסו מתנגדי המחאה להטיל בה כדי לנטרל אותה, הייתה כמובן הטענה שזו מחאה של "השמאל הקיצוני" וה"אנטי-ציונים". איך זה קשור לאנטי-ציונות? זה לא, אבל כאן אנחנו נכנסים למערכת הקודים שהשתרשה בשנים האחרונות שמנסה לחלק את השדה הפוליטי בין "פרו-ציונים" ל"אנטי-ציונים" – הלנו אתה אם לצרינו – ואגב כך לטעון שלאנטי-ציונים אין מקום בשיח הפוליטי בישראל (מה שנקרא "דה-לגיטימציה").
ראשי המחאה יודעים שיש להם בסיס איתן בשמאל – רובם משתייכים אליו – ולכן הם בהחלט לא רוצים להדיר את השמאל מהמחאה. מצד שני, הם יודעים ששמאלנות היא סדין אדום לגבי הרבה מאוד מהתומכים הפוטנציאליים (וכיום – הלכה למעשה) של המחאה, אז הם גם לא רוצים להגיד שזו מחאה של "שמאלנים" (למרות שמי שתומך בה באמת הוא, בעצם שמאלני, אבל שמאלני במובן הרחב של המילה, לא במובן של "תומך בפתרון שתי המדינות").
וזהו, זה כל מה שהם מנסים לטעון באמירה שזו לא מחאה פוליטית.
אז מדוע חברי כנסת ושרים מהימין פתאום קופצים על הטענה הזו ומסכימים איתה? כי הם חוששים שהמחאה צברה מספיק תמיכה וקרדיט ציבורי, עד שהתהפכה המציאות – אם קודם לכן חשבו בימים שייחוס המחאה לשמאל תביא להתעלמות ציבורית ממנה, עכשיו הם חוששים שהגדרה ציבורית של המחאה כשמאלנית תביא לנדידת קולות אל השמאל – ורק בשלב הזה נכנס הקשר בין שמאל כאידאולוגיה לשמאל כעניין מפלגתי.
רוצה לומר – מנהיגי המחאה אמרו שהיא לא פוליטית כדי להצביע על כך שאנשים מכל שדרות העם יכולים לתמוך בה ותומכים בה. ואילו הפוליטיקאים מהימין אומרים עכשיו שהיא לא פוליטית כדי שאותם אנשים ישארו ב"כל שדרות העם" ולא יעברו להצביע לשמאל.
(ויהיה מי שיאמר שאני מדבר פה יותר מרחשי ליבי מאשר מתוך ניתוח אמיתי של המציאות. יתכן – אבל יש כל כך הרבה נביאי זעם למחאה הזו, אני מעדיף להשאר אופטימי).
דובי, הוצאת לי את המילים מהפה (ורק ניסחת יותר טוב).
הייתי מרחיב ואומר שהמלה "פוליטי" הפכה למזהה לאיזשהו מאבק שמתרחש בכנסת, ורק שם.
למשל, אם המאבקים העקריים הם על הצירים דתי-חילוני, יהודי-ערבי וזכר-נקבה אז כל מה שעוסק בהם הוא פוליטי. במובן זה השחיתות, למשל, אינה פוליטית, כיוון שהציבור מכיר בכך שהיא מפוזרת ברוב המפלגות.
ואם הייתי צריך להמר על הסיבות לבריחה הזאת מה"פוליטי" הייתי מפנה מבט לשימושים האחרונים במילה: מבקר המדינה הואשם בהיותו גוף פוליטי, גם בית המשפט. ואיך קוראים למינוי שנחשד בהעדפה אסורה? נכון, מינוי פוליטי.
פלא של"פוליטי" יצא שם כל כך רע?
פוליטי פירושו מפלגתי והוא קשור להתחשבנויות של מי לנו ומי לצרינו ואיך מחליפים את ביבי בזה/ו שאנחנו חפצים ביקרו/ה.
נכון- מילונית פוליטי מתייחס לציבורי, ולכן המאבק הוא פוליטי, אבל המשמעות המקובלת בשפה המדוברת קצת שונה.
דובי הי
היות והמושג "אנטי ציוני" לא זר לי – ככותב אנונימי וכו' אני עושה בו המון שימוש – אבקש לתעד את מחשבותי בעניין.
1. המונח עצמו קשור לקבוצה שקשה לתאר אותה כ"פוסט ציונית" היות והיא כל דבר חוץ מover הציונות. היא עוסקת בה באינטנסיביות, ובאופן שלילי ושיטתי. השליליות לעתים מדומיינת בתכלית: בשיא המגמה, לפני כמה שנים, נפוץ היה למצוא אנשים שיטענו שהציונים הביאו את גגות הרעפים האדומים לפלסטינה כדי לדמות לאירופאים. מאז זרמו כמה מחקרים, והיום אנחנו כבר יודעים שגגות הרעפים האדומים הגיעו לראשונה, כנראה כבר עם הרומאים, קיימים במפות ביזנטיות, וכאשר בסוף המאה ה 19 הגיעו הנה רעפים משוכללים יותר, ערבים עשירים מירושלים היו הראשונים שהשתמשו בהם, כסמל סטאטוס ועושר (אפרופו מחאה חברתית). הציונים ראו בגגות האלו, עד כמה שידוע היום, בעיקר דרך להוריד עלויות בניה. שים לב שאף אחד מהמחשבות הלא-שוללות הללו אינו נמצא בכתבים האנטי ציוניים, שבהם, כאמור, הגג האדום מבטא שנאה וניכור למקומי וממנו, ואין לו שום פונקציה או סיבה אחרת.
2. מעבר להקשר הסוציולוגי, אנטי ציונות יכולה להיות עמדה ששוללת משהו המוגדר כ"ציונות", שלילת המסומן בשבילך, או שהיא יכולה להיות שלילה של כל דבר המכונה "ציונות", כלומר שלילת המסמן. יתכנו דברים העונים להגדרה של ציונות שאינם מסומנים ככאלו, ויתכן גם ההיפך. מכל מקום, השיטה שאני נוקט בה היא הגדרה על פי שלילת המסמנים. אנטי ציוני הוא כל מי ששולל את מה שהוא-עצמו מכנה "ציונות".
3. ובכן, להגדרה הזו יש חסרונות לא מעטים בכל הקשור להיסטוריה, שכן היו בעבר זרמים עצומים של אנטי ציונות יהודית שלא בדיוק מתאימים לזה. אבל היא תופסת היטב את הזרמים המרכזיים של האנטי ציונות, כלומר הממשל הטורקי בראשית המאה, המפלגה הנאצית, המשטר הסובייטי (בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים), משטרי העריצות (בעיקר העריצות המהפכנית והאנטי-קולוניאליסטית) בארצות ערב בחצי השני של המאה העשרים, וכמובן הזן המעניין שהתקיים באוניברסיטאות בישראל בעשור ומשהו האחרונים.
4. אני כותב עליו בזמן עבר, כי הדיון הציבורי בנושא סתם את הגולל, לדעתי, על הזרם המעניין הזה. אבל הדיון הציבורי שכל כך כואב לך – שמוביל אותך להשתמש בדיכוטומיית עצמי\אחר ארכאיות קצת – הגיע לאחר יותר מעשר שנים שבהן המילה "ציונות" שימשה כתמורה לרוע רדיקלי. כמו הנאצים, רק רעים. בטח יותר רעים מקומוניסטים, שהם בעצם בסדר. לפחות עשרות עבודות לתארים מתקדמים, אם לא מאות, נכתבו במגמה של דקונסטרוקציה אויבת של הציונות. לעולם, כמו בדוגמת הרעפים האדומים למעלה, הציונים לא יכלו להיות הטובים בסיפור, ואפילו לא במעמד של אלו שהסתבכו בטעות וכנגד רצונם הטוב, אולי היות ואת התפקיד הזה ייעדו האנטי ציונים לרוצחים פלסטינים או לאימפריאליסטים בריטים. הדיון באנטי ציונים הגיע הרבה אחרי שהוקמה האימפריה האקדמית שבה חיילים שאינם מבצעים אונס אשמים בגזענות, והוקמה עיתונות אליטות שמגינה על כותב-אנס בשל דעותיו הפוליטיות (וכאן כדאי להעיר, שהשאלה אם יצחק לאור אנס או לא נתונה במחלוקת, אבל אין שום מחלוקת לגבי עצם קיומה של רשת הבטחון שעיתון הארץ פרש ופורש בעניין הזה: בני ציפר וחנוך מרמרי כתבו על כך בפירוש).
5. חלק מהמיליה האנטי-ציוני, ולעניין ההגדרה שלי, שנאה להמנון הציוני, או ל"כובע הטמבל והסברס" (ראה את נועם תירוש בהעוקץ היום), היא בוודאי ביטוי של אנטי ציונות, הקים והוביל את מחאת האוהלים. ההקמה וההובלה מבטאת מפנה חשוב – עקרוני – בהתנהלות הקבוצה הזו.
6. ראשית, מתגלה שהם זקוקים לשיח מסוג מסויים יותר מאשר לאידיאולוגיה ואויב ספציפיים. קשה להאמין שאתה כבר תשנה את דעותיך, ותקבל – ולו היפוטטית – שבן גוריון היה אדם טוב יותר מאדולף היטלר, וגם מיאסר עראפת, אבל הדור הצעיר יותר יוכל לעשות את השפגט הזה. חיבקתם מנוולים גדולים יותר מראשי הציונות בעבר ובהווה. העיקר, מסתבר, הוא סוג מסויים של שיח ופוליטיקה, ואלו קמים לתחיה: למרד הזה יש בעיקר תחושה של דז'ה וו, והמבט באמת זז לחומה ומגדל, כפי שמופיע במיצג ההוא באמצע השדרה, זה שהחריד את ליהי ב"מטאפוריקה הציונית" שלו. יתכן מאד – סביר מאד – שלא נראה שיקום או שיבה של האידיאולוגיות הציוניות הישנות – הסוציאליזם הציוני של פעם, השונה כל כך מהמרקסיזם, דווקא היה מאד מתאים לנו היום – אבל נראה שמדובר בגלגול של דיבור דומה, וצורת ביטוי פוליטית דומה. אולי אני טועה, אבל נראה לי שהתחושה הזה, של משהו שהוא נכון באופן אוטומטי, שמרגיש נכון ומרגיש מחובר לארץ ולמדינה דרך אופן הביטוי הפוליטי והחברתי הזה, הוא לא רק האידיוסינקרטיות האנונימית שלי.
7. העיקר, נראה שהאנטי ציונים – בלי קשר לקשריהם עם הציונים בעבר ובהווה – התחילו לעשות שירות חשוב וגדול למדינה. מצוין. הגיע הזמן. מספיק השתמטתם – ישירות, עקיפות, או באוהלה של 8200. את הדבר הזה אי אפשר לקחת ממכם גם לנוכח זיהוי פשוט וישיר שלכם עם אויבי היהודים בעבר ובהווה. אתם עשיתם פסטיבלי אקטיביסטים, מחאה אחת ליום, הטרדם, הלשנתם, ומדי פעם הברחתם מפגעים בדרכם לביצוע רצח (הסצנה ההיא ב"גן עדן עכשיו", מן הסתם זכורה לך). עשיתם ככל יכולתכם כדי לרסק את מדינת היהודים, מתוך עיוורון לדעות של אחרים – בדרך כלל תוך הכפשתם הגורפת. הכל נכון. ועדיין, מה שמתרחש עכשיו מדגים עד כמה הקבוצה הזו חסרה למדינה – מדינת היהודים הפשיסטו-נאצית-ציונית, בסדר החמרה עולה – וכמה אוהבים אותכם וסולחים לכם.
8. כי, אה, דם חזק ממים 🙂