החלטת בית הדין לעבודה בעניין המתמחים מותחת לקצה את הפער והמתח בין חוק לצדק, מוסר ואולי אפילו השכל הישר. אנשים שלא נותנים להם להתפטר אינם עובדים אלא עבדים. ומי מאתנו ירצה לקבל מחר טיפול מרופאה שמכריחים אותה לעבוד?
מתח בין כל אלה לבין המשפט, משום שההחלטה איננה מופרכת מבחינה משפטית. בית המשפט השתכנע שהפעולה לא היתה אינדיווידואלית ונועדה להשיג הישגים משותפים לכלל המתמחים. לכן אין זה מופרך שמבחינה משפטית הוא יפרש זאת כצעד מאורגן וככזה כהתארגנות של גוף לא יציג במסגרת סכסוך עבודה ולכן כצעד לא חוקי. כי מה לעשות, גם בסכסוכי עבודה יש כללים.
בתי משפט קובעים מהו הדין החל, לא מה מוסרי. הגיע הזמן להבין את זה ולהפסיק לתלות ציפיות לא ריאליות בבתי משפט.
המאבק המשפטי לא הסתיים. חלק מההתפטרויות מוגשות כעת שוב באופן אינדווידואלי (מה שמחזק את עמדת ביה"מ שקודם לכן הן לא היו כאלה), ועתירה לבג"צ בפתח. יהיה מאוד מעניין לראות מה יפסוק בג"צ אחרי שכבר התערב באופן משונה בסכסוך העבודה הכללי של הרופאים בעקבות עתירה פרטית.
המתמחים נסערים מאוד, ואפשר להבין ללבם. אבל כעס הוא יועץ רע. בעיקר כשיוצאים אתו לתקשורת:
דורית ביניש הייתה פעם ליד מישהו ואמרה שאבא שלו עומד למות מלוקמיה? היא פעם ניתחה מישהו ויצאה באמצע הניתוח למשפחה של המנותח כדי להגיד שהניתוח לא הצליח? היא אמרה פעם לילדה בת 8 שמכיוון שהיא מקיאה היא צריכה שוב לעשות טיפול כימותרפיה? אותי ילמדו על מוסר?
הציטוט הזה, שמביא טמקא ממתמחה בשם ד"ר אבי גדות מזכיר לי אחד לאחד את הטיעונים של הצבא כאשר בית המשפט פוסק נגדו: מה מבינים השופטים בלחימה? מתי היו תחת אש כמונו וסיכנו את חייהם?..
הממ…. איך אנחנו קוראים לזה אז? נדמה לי שדמגוגיה.
ובכן, השופטים לא היו תחת אש ולא אמרו לאף אחד שאבא שלו ימות מלוקמיה. והם גם לא צריכים לעשות את זה, או להבין בעיסוקם של המתדיינים לפניהם. הם צריכים להבין במשפט. ואמירות כאלה, יבואו מקציני צבא או מרופאים, מבטאות אי-הבנה מוחלטת בתפקידו של בית המשפט. מילא אי-הבנה, קיעקוע של מעמדו. בדיוק כמו שיסוע השופט בצעקות ויציאה מהדיון כי השופט אמר משהו שלא לרוחם. בית משפט זה לא תכנית כבקשתך. ומי שכועס על מי שמפריח בתקשורת אמירות לא מבוססות על תנאי עבודתו כחלק מהמאבק נגדו – יתכבד ולא יעשה זאת לבעלי מקצועות אחרים. זה משחק באש. כולנו צריכים לא רק רופאים אלא גם בתי משפט. אם לא עכשיו אז בעתיד.
אי אפשר לפרק את הכול כי כועסים. את זה עושים ילדים. לא אנשים מבוגרים שרוצים להמשיך לחיות יחד באיזה שהוא הסדר.
עם האמירה המובאת מפי הרופאים בהארץ אינני יכולה להסכים יותר:
המצב אליו הגענו הוא פשיטת רגל מוסרית. ראש הממשלה המקבל טיפול פרטי מטובי הרופאים אינו רואה ממטר את האזרחים, שיגיעו לחדר המיון וייפגשו רופאים ממורמרים, מותשים ומי שהפכו בעל כורחם לעובדי כפייה בפעם הראשונה בתולדות המדינה.
זוהי אכן פשיטת רגל מוסרית. וראש הממשלה כנראה עסוק יותר במשבר הקולוסאלי של המטפלת מכדי לטפל במערכת הבריאות הקורסת. אבל רגע, מי נותן לראש הממשלה טיפול פרטי מטובי הרופאים? מי משכן את שר האוצר בחדר פרטי כשהוא מפונה להדסה? מי מאשר לאביה של אשת ראש הממשלה (סליחה, רעייתו) חודש אשפוז בטיפול נמרץ, מהיחידות היקרות בבית החולים שזמן האשפוז הממוצע בהן לפלבאים הוא ארבעה ימים?
גם מאבק צריך לדעת לנהל. ההימור שלי הוא שלו היו הרופאים משביתים, בזמנו, את מערכת הרפואה הפרטית – נתניהו היה מתערב מהר מאוד. מעניין למה הם לא עשו זאת. מרוב זמירות על הדאגה למערכת הציבורית, הדבר העיקרי שהשביתה הזאת עשתה הוא לחזק את המערכת הפרטית. כי מי שהביקורת האונקולוגית התלת-חודשית שלה נפלה על השביתה לא ויתרה על הביקורת. היא הלכה לרופא באופן פרטי, במקרה הטוב דרך הביטוח המשלים.
כתבתי כבר בעבר שכל עוד נותנים הרופאים למקבלי ההחלטות ולמקורביהם תנאי VIP כשהם מגיעים לבתי החולים – הפקרת החולים שלהם היא לא מוסרית ולא מוצדקת.
כן, כדאי אולי להקדיש רגע אחד לחולים, שכבר חודשים מטולטלים בחוסר ודאות, יום אחד שובתים בצפון ויום אחד בדרום; ניתוחים, בדיקות וטיפולים נדחים ועכשיו כשכבר חשבו שהכול מאחוריהם שוב פעם המערכת נכנסת ל"מצב חירום". אולי גם להם מגיעה מלה אחת של חמלה מאתנו? שלא כמו הרופאים, החולים לא בחרו להיות חולים. הם לא יכולים להחליף מקצוע כי התנאים קשים.
לצאת נגד רופאים כשצריך זה דבר מפחיד במיוחד. הרי כולנו נזדקק להם. כרגע, מחר או בעוד שנתיים. אז אולי לא כל כך מפליא שלא שומעים הרבה ביקורת מצד החולים על רופאיהם.
תנאי העבודה של הרופאים צריכים להשתנות. אבל מי שמתלוננים שהם החלשים במערכת – שלא יהיו בעצמם חזקים על חלשים. על החולים שלהם.
עוד בנושא: “ושמרתם עד מאוד חיי אדם”
כמה הערות –
1. השובתים כעת הם המתמחים, שלא עובדים ברפואה הפרטית, ובוודא ישאינם קובעים היכן ואיך יטופלו שרים וראשי ממשלה כשהם מגיעים לבתי חולים ציבוריים.
2. את אומרת "חלק מההתפטרויות מוגשות כעת שוב באופן אינדווידואלי (מה שמחזק את עמדת ביה"מ שקודם לכן הן לא היו כאלה), ". ניתן לטעון בקלות גם ההיפך – העובדה שהן מוגשות כעת בצורה אינדיבידואלית רק מחזקת העובדה שניתן היה להתייחס אליהן גם קודם ככאלו, ולא להיאחז בטיעון טכני לפיו מכתבי ההתפטרות זהים. הרי זו פרשנות משפטית שניתן להחליט עליה לכאן או לכאן.
השורה התחתונה מאד לא נעימה, מבחינתי כ"אזרח מן השורה" שלא מתמצא יותר מדי בפלפולים משפטיים. התחושה היא שזכות יסוד של אזרחים רבים נרמסה בקלילות, ובית המשפט היה שותף לכך תוך היאחזות בטיעונים טכניים.
זה במנדט שלו. אבל זו בדיוק סוג ההתנהגות שמובילה לכרסום במעמדו. בפעמים הבאות כאשר בית המשפט יאחז (כפי שעשה בעבר) בטיעוני פגיעה בזכויות יסוד שדווקא כן יקרות לליבו כדי לצאת נגד הפרשנות המקובלת ה"יבשה" לחוקי הכנסת, שלא יתפלא אם עוצמת התגובה השלילית תלך ותגבר.
1. מה שכתבתי הוא שזה מה שהרופאים – בזמן שביתת הרופאים הכללית – היו צריכים לעשות. יש לי השערה למה זה לא נעשה.
2. למתמחים אין מעמד עצמאי, הם חלק מהר"י. אם העובדים מרגישים שהארגון לא מייצג אותם, שהר"י מכרה אותם – שיקימו ארגון חדש. מה שקורה עכשיו זה שכביכול נגמר סכסוך עבודה, אבל אנשים שהם חלק מהארגון לא מקבלים אותו ונוקטים בצעדים דרסטיים שמכניסים את המערכת לכאוס. בוודאי שמותר להם להתפטר, אבל כדאי גם קצת לשקול את ההשלכות על מערכת יחסי העבודה בישראל. אי אפשר להכניס אותה לאנרכיה כי אף אחד לא ירוויח מזה. גם לא העובדים השובתים כרגע (שמחר יסבלו מזה שאחרים יעשו זאת).
3. ביקורת על בתי המשפט גם לי יש, כמו שאפשר ללמוד מקריאה בבלוג.
4. להחלטה של בית הדין לעבודה יש אכן היבטים טכניים פורמליים, ומכאן הביקורת, אבל יש גם אחרים. אנשים שעובדים במערכת ציבורית לא יכולים לקום כאיש אחד ולהתפטר. ועוד לא אמרתי מלה אחת על הייחודיות של המקצוע הרפואי ועל מה מקבלים על עצמם אנשים שבוחרים בו. כתבתי את זה בפוסטים אחרים (כמו זה המקושר בסוף הפוסט הנוכחי).
אני דווקא קראתי במקום כלשהו על מישהו שטען שההחלטה מופרכת מבחינה משפטית, כי בית הדין לעבודה נועד לפתור סכסוכים בין עובדים למעבידים. ברגע שצד כלשהו סיים ע"י התפטרות את יחסי העבודה האלו, והפסיק להיות עובד, אין כאן סכסוך עבודה אלא פשוט ניתוק היחסים האלה. הרעיון של שביתה בלתי חוקית, שבה בית הדין יכול לכפות על עובדים לחזור לעבוד, הוא במקרה שבו העובדים לא מתפטרים אלא מעוניינים להנות מן ההגנות בחוק השמורות לשובתים. פה פשוט המתמחים פרשו מהמשחק לגמרי, והם לא תובעים הכרה כשובתים, ומכאן שאי אפשר להכריח אותם לחזור לעבוד.
נשמע מאוד הגיוני.
בעניין זה קבע ביה"ד לעבודה שההתפטרות איננה אותנטית תקפה, עם כוונה אמיתית לסיים יחסי עובד-מעביד ("מכתבי ההתפטרות עליהם חתמו הרופאים המומחים אינם עונים על דרישות הדין לעניין ניתוק יחסי עובד מעביד"). ואשר על כן, ממשיכים להתקיים יחסי עובד-מעביד.
נראה מה יגיד בג"צ.
הכל אישי. מוסד זה הוקם ע"י האבות המייסדים
למצוא פיתרון לשביתות של עובדים חיוניים ובכלל
יחסי עבודה בעולם הומני מעט יותר מהיום. כך
המוסד פעל פחות או יותר. סטיב אדלר פרש. כחבר
ועד זכיתי פעם לראותו. אצלו זה היה נראה אחרת.
אנחנו בארץ הביבליברקרמן כך השופטת, כך
המתמחים, התוצאה? אחרי ההתמחות ותצאות הבחינה
האמריקאית אחוז יותר גבוה של רופאים יסעו מכאן.
חבל.
שלום נעמה
א. אכן.. חזקים על חלשים…
ב. לענ"ד בית הדין פסק כפי שפסק לא בגלל שהשתכנע שההתפטרות היא צעד ארגוני שמשמעותו היא שביתה לא חוקית וזה רק תרוץ. לענ"ד בית הדין פסק כך כי זה מה שציפו ממנו… ואם אני צודק, הרי שהדבר חמור. אם הסוגיה המשפטית כה ברורה – מדוע היה צריך בדיונים אל תוך הלילה ? בישיבות נוספות ? הרי זה אמור להיות חד וחלק.
ג. אני מסכים לחלוטין שיש למנוע טיפול VIP מאנשי ציבור במערכת הציבורית. לא מגיע להם שום דבר יותר מאשר ל"עמך"… די בכך שהטיפול ניתן להם חינם… אבל זו באמת לא בעיה של מתמחים… זו ההנהלה החנפה… וזה כולל מנהלי מחלקות ובכירים.
במו עיני הייתי עד לארוע הבא:
שר הבריאות של מדינת ישראל אושפז ביחידה לטיפול נמרץ לב, בימים שבהם מיטות אלה היו נדירות (סוף שנות ה- 70), בגלל שפעת…. הוא תפס יחידה של שתי מיטות למשך כשבוע וזה אומר שלפחות 4 חולי לב קשים לא יכלו להתאשפז ביחידה ייעודית באותם ימים. אולי מתו ? לאיש לא היה איכפת כנראה.
באשר לרפואה הפרטית – בצורה הנוכחית שלה – צריך למוטט אותה… חד וחלק. אם חוק הבריאות הממלכתי יהיה נכון ולא מעוות ואם יבוטלו כל הביטוחים המשלימים במסגרת קופות החולים (כי גם לא יהיה בהם צורך) ויהיו רק ביטוחים פרטיים במסגרת חברות ביטוח, ואם כל מי שמועסק בבתי חולים ציבוריים יהיה מנוע מלעבוד בעבודה נוספת – לא תהיה רפואה פרטית בממדיה הנוכחיים.
זה ימנע את השחיתות של רפואה שחורה בבתי החולים, את נהירת המומחים למרפאות ולבתי חולים פרטיים בשעות העבודה וגם אתהעייפות שלהם ביום שאחרי הלילה העמוס בחולים בפרטיים. לא רופא אחד ולא שניים מקבלים חולים פרטיים בשעות הלילה, אפילו ב- 2 בלילה !!! איך יבצעו את תפקידם בבית החולים הציבורי למחרת ???
אם יאלצו לבחור בין לעסוק ברפואה בבית חולים ציבורי ובין רפואה פרטית.. לא תהיה יותר רפואה פרטית מהסוג ההורס את הרפואה הציבורית (ברור שמי שילך למסלול הפרטי יכול לשכוח מהשתלמויות בחו"ל.. מהתמקצעות עמוקה .. ממחקר ומפרסומים וכו').
ד.מסכים עימך שהרופאים ה"אישיים" של ה"מורמים מעם" שותפים לעוול… במקרים רבים כלל לא ברור לי מה בכלל תפקידם (ואני אומר את זה לאחר שקראתי השבוע אודות הרופא ה"אישי" של "משפחת המלוכה" לבית נתניהו…. שהתמחותו אינה רפואת משפחה.. או גריאטריה… ). ברור שזה ענין של יוקרה… וכל אחד מהם חפץ במעמד ה"אישי" ולא יסכן אותו… גם זה סוג של שחיתות בפני עצמו…
ה. לענין מאבק המתמחים –
הר"י אכן לא עמדה במבחן. הרפואה הציבורית לא תשוקם בזכות ההסכם שנחתם. להיפך.
אני מקוה שבג"ץ יעמוד לצד המוסר… ואם לא.. אז הושגה דחיה של חודש.. ומה אז יעשו ?
נדמה לי שאת מתעלמת משתי נקודות, רלוונטיות מאוד:
ראשית, בהמשך לדבריו של דני, כל הסיפור של סכסוך עבודה נועד כדי להפוך שביתה לשביתה מוגנת.
הרי אין שום חוק שאוסר עלי לקום בבוקר ולהחליט שאני לא הולך לעבודה. הסיבה שבגללה צריך סכסוך עבודה כדי לא להגיע לעבודה היא לא כדי שהדבר יהיה חוקי, אלא כדי להינות מההגנות שהחוק נותן לשביתה – איסור על פיטורי עובד שובת, איסור על החלפתו ב'שוברי שביתה', והגנה עליו מפני תביעות של צד שלישי.
כמובן שכל אלה לא רלוונטיים במקרה של התפטרות – הרי ברור שאם המתמחים התפטרו, הם לא זקוקים להגנה מפני פיטורין ולא מפני 'שבירת שביתה', ועניין ההגנה מפני תביעות הופך לבלתי רלוונטי. לכן, להגיד שהפיטורין זהים לשביתה זה חסר תוכן.
ובהמשך לכך – כמובן שהשופטת ארד מודעת לזה. לכן הטענה המרכזית שלה בפסק הדין היא שהמתמחים לא באמת התכוונו להתפטר.
לכאורה, היא אומרת, המתמחים ניסו 'לשחק צ'יקן' – להגיד 'אם לא תעשו מה שאנחנו דורשים, אנחנו נתפטר'. אבל הם לא רצו באמת להתפטר.
אלא שהפלא ופלא, הבלתי יאומן קרה – הם באמת התפטרו. הטיעון הזה היה, אולי, בתוקף אתמול, כשאפשר היה להגיד 'חכו חכו, הם ימשכו את מכתבי הפיטורין'. אבל הוא לא בתוקף היום, אחרי שהמכתבים כבר בתוקף ויחסי עובד-מעביד הסתיימו. ברור עכשיו שהם לא שיחקו צ'יקן.
אפשרות אחרת שבה 'משחק הצ'יקן' יהיה רלוונטי יהיה אם המתמחים יבואו על ארבע, בעוד חודשיים, ויגידו 'רגע, לא באמת התכוונו להתפטר. זה היה סתם. קחו אותנו חזרה'. אבל גם במקרה הזה אין בעיה – שלא יקחו אותם חזרה, אם לא רוצים אותם. בית המשפט יכול פשוט לא לקבל את הטענה הזו (כמו שלא קיבל אותה בפסד שמצוטט בפסד הנוכחי, ששמו זרח מפרחוני).
מה שקורה כאן היא שבירה נוספת של הסימטריה (שאינה קיימת ממילא) ביחסי עובד מעביד. הרי כל מעביד יכול להגיד 'עם ההסכם החדש, לא שווה לי להעסיק עובדים. אני מפטר'. מצד שני, עכשיו אסור לעובדים להגיד 'עם ההסכם החדש, לא שווה לי לעבוד. אני מתפטר'.
הפיל הלבן שפסק הדין אינו מזכיר ולו במילה הוא ההסכם עליו חתמה הסתדרות הרופאים, הארגון היציג, עם המדינה, המעסיקה. הרי טענתם המרכזית של השובתים היא שהר"י בגדה בתפקידה כארגון יציג. בית המשפט היה יכול לנסות ולהיכנס לעובי הקורה, ולקבוע אם הר"י עשתה את המינימום הנדרש מארגון יציג, או אם לחילופין, כפי טוענים אלפי רופאים (לכל הפחות…), נהגה באופן תמוה ורשלני עד כדי הפיכת ההסכם לבלתי ראוי ובלתי מייצג את כלל העובדים.
בהסכמי עבודה רבים ישנם עובדים המרגישים מרומים וממורמרים לאחר חתימת ההסכם, אך קשה להכחיש שתגובת הרופאים להסכם הנוכחי היא חריגה בחריפותה. הרופאים התפטרו לאור ההישגים הדלים של ההסכם, ומתוך טענה כי בתנאי העובדה הנוכחיים הם לא מסוגלים לעבוד יותר, ובייחוד לאור העובדה שההסכם בלתי ניתן לערעור לתקופה של 9 (!) שנים.
בשל תגובה חריגה זו, בעוצמתה ובהיקפה, ראוי היה שבית המשפט לכל הפחות יתייחס להסכם עצמו. פרטי ההסכם, ולא פרטים טכנייים הקשורים באופן הגשת המכתבים, הם מהות ההתפטרות, וחבל שבית המשפט נמנע מעיסוק במהות זו. בדיון בהסכם עצמו טמון הצדק, ולא רק שבכוחו של בית המשפט לעסוק בצדק (בגבולות החוק), אלא שחובתו לעסוק בכך. אמנם לא ראוי שבית המשפט ייכנס לפרטי ההסכם עצמו, אך בכוחו ומחובתו היתה לקבוע אם הר"י פעלה באופן ראוי, באופן המינימלי המצופה מארגון עובדים יציג, או אם כשלה ולא עשתה אפילו את המינימום המצופה ממנה, כפי שטוענים המתפטרים.
אני לא מבין במשפטים, אבל נראה יותר הגיוני להגיד שבית המשפט קבע שהמכתב התפטרות אינו ממלא את התנאים של התראה מראש- ולא שאסור להם להתפטר. אם יחליטו להתפטר היום, הם יאלצו להחזיר את המשכורת האחרונה, אבל בעדיין מותר להם להתפטר. אני טועה בפרשנות?
אני לא יודע, אבל אני מנחש שאם הם לא מתפטרים ופשוט לא מגיעים לעבודה אז אפשר לתבוע אותם על רשלנות רפואית ולהטיל עליהם אחריות פלילית במקרה שהחולים שלהם מתים. אני גם מנחש שאם הם לא מתפטרים ומפטרים אותם אז זה פוגע להם בהתמחות.
בפס"ד מופיע המשפט "אי התייצבות לעבודה מהווה נטישה בלתי מאושרת של העובדים את מקום עבודתם, על כל המשתמע מכך". אין לי מושג מה משתמע מכך, אבל זה נשמע די מאיים.
לא מדוייק, אין שום בעייה עקרונית להפסיק התמחות באמצע ולחזור אליה אחר-כך בהמשך. עושים (ובעיקר עושות) את זה די הרבה. להתפטרות יש כמובן צדדים שליליים: צריך יהיה למצוא אחר-כך מקום אחר להתמחות, יכול מאוד להיות שהמשך ההתמחות לא יהיה עם אותם אנשים שאיתם למדת- דברים מהסוג הזה. אבל מבחינת סטאטוס ההתמחות עצמה, בו אין פגיעה.
לא בדיוק. ביה"ד מכיר בזכות להתפטר ("זכותו של כל מתמחה להתפטר מעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו וחוק יסוד חופש העיסוק ואינה נתונה כלל למחלוקת"). אבל קובע שמכתבי ההתפטרות אינם עונים על התנאים החוקיים, מטעמים שונים שהוא מונה. ולכן שאי הופעה לעבודה היום היא הפרת צווי המניעה שניתנו. ז"א שמי שירצה להתפטר יצטרך להגיש מכתב חדש, אישי, שיענה על כל הדרישות, ולא ייראה כחלק ממאבק מאורגן אל מול ההסכם שהושג במטרה לשנותו. (בית הדין מצטט: "אחרת תיאלץ לדבריה 'לעשות שימוש בכלי הלגיטימי ומלא העוצמה שמצוי בידה כקבוצה אחידה והוא כלי ההתפטרות'").
אגב, ביה"ד גם מטעים שאף לו היו המכתבים חוקיים ע"פ דיני העבודה, ספק אם היתה באפשרותו לאשר התפטרות של אלף מתמחים ביום אחד מבלי לקחת בחשבון מה יקרה במערכת ביום שלמחרת. וצריך היה לקבוע הפסקת עבודה מדורגת "על פי תפקיד המתמחה, סבלם ונזקם של חוליו נוכח המועד בו החליט להפסיק עבודתו".
אבל החובה לתת התראה של שלושים יום מראש, היא חובה שקיימת בכל מצב? כי אני הבנתי שאם אני מחליט להתפטר בלי התראה (בכל מקצוע) אני יכול, אבל זה אומר שאני מחזיר את המשכורת האחרונה.
(אני מאמין שבית המשפט היה מאשר התפטרות 'חוקית' של אלף מתמחים ביום אחד. אם זו הייתה התפטרות אמיתית, משרד הבריאות היה מצליח לתאם תאריכים מדורגים להפסקת העבודה, ולא היה צרוך שכולם יתפטרו בבת אחת).
בנושא אחר, זה פשוט משפט נפלא.
בית המשפט לא יכול לאשר התפטרות של אלף רופאים, בגלל ההשפעה הנוראית על המערכת* – אבל הוא לא יגיד מילה, נניח, על ייבוש של המערכת שההשפעה שלו גרועה לא פחות.
* ובואי נניח רגע בצד את השאלה, מה עניינו של בית הדין לענייני עבודה בהשפעה על המערכת, וממתי הוא אמור לשקול את שיקולי המערכת
נדב, כן, זאת תמימות לחשוב שבתי המשפט אינם אורגן של המדינה. ויש דברים שהם לא יפסקו. זה נכון כשמדובר בבג"צ לגבי השטחים וזה נכון כשמדובר בבית הדין לעבודה. בג"צ לא יקבע שצריך לפרק את כל ההתנחלויות כי הן הוקמו בניגוד למשפט הבינ"ל, ולכן לא ייכנס כלל לדיון הכללי על חוקיות ההתנחלויות, בנימוקים שונים ומשונים.
איזון בין זכויות הוא מתפקידו של כל בית משפט, אגב. רק שאתה שכחת שיש כאן עוד צד שזכויותיו מופרות: החולים.
אז כן, אפשר לנקוט בגישה של: לא מעניין אותי, שימותו כולם (ליטראלי). אני לא חושבת שזאת גישה אחראית לא של ממשלה, לא של רופאים ולא של בית משפט. והייתי שמחה אם אף אחד לא היה מאמץ את הגישה הזאת באופן אישי.
לא קוראים לזה 'תמימות'. קוראים לזה 'ביקורת'. נכון שבית המשפט מחוייב למדינה, אבל הוא גם מחוייב לאתוס משפטני. מחובתנו – כאקדמאים – להזכיר לו את המתח הזה, כדי שלא יהפוך לבית משפט בשירות המדינה.
אתה ממשיך להתעלם מעניין שולי כזה: צרכי וזכויות החולים. לקבל טיפול.
הביקורת, כמו שאומרת היום פרופ' פרנסס רדאי להארץ, צריכה להיות מופנית לאוצר ולא לבית המשפט, שפסק על פי הדין. להערכתה גם אם בג"צ יתערב הוא ישים את הדגש על האינטרס הציבורי והשיקול הדומיננטי יהיה הפגיעה במערכת הבריאות.
אתה שוכח (או מתעלם) בקביעות שאם "המערכת" תתפרק אז אף אחד לא יקבל שום זכות.
ובואי תסבירי לי מדוע חובתו של מתמחה בבית חולים לטובת החולים גדולה יותר, נניח, מחובתך שלך?
למה עליו מוטלת חובה מוסרית לעבוד בתנאים שלא מוצאים חן בעיניו, בעוד שעלייך (וגם עלי, כמובן) לא מוטלת החובה, נניח, ללכת לשטוף רצפות בבית החולים בכל עת שחסר שם כוח עזר? הרי גם ההגיינה היא קריטית לחיי אדם!
את מנסה להחזיק את המקל בשני קצותיו. מצד אחד, לטעון שהמתמחים כפופים לכל דבר ועניין ליחסי עובד-מעביד, ושאין מה להכניס שיקולים מוסריים למערכת היחסים הזו. אבל אם זה המצב, למתמחים יש את המחוייבות שיש לכל עובד – המחוייבות שכתובה בהסכם העבודה שלהם, ותו לא. במערכת כזו, הגורם היחיד שאפשר לדרוש ממנו אחריות מוסרית לחיי חולים הוא המדינה.
אי אפשר לטעון שלמתמחים, מעצם היותם רופאים, יש מחוייבויות מוסריות גדולות יותר כלפי החולים, בלי לטעון מצד שני שלחברה יש מחוייבות מוסרית כלפי אותם מתמחים בדיוק, לתת להם תנאים טובים כפי האפשר. מערכת מוסרית, שבה המחוייבות של המדינה – והחברה – כלפי המתמחים נידונה במישור של יחסי עובד מעביד, ואילו המחוייבות של המתמחים כלפי החולים (והחברה) נידונה במישור של התפקיד המוסרי של רופאים, היא מערכת לא קוהרנטית, לא הוגנת וגם לא ממש מוסרית.
בניסוח אחר, אם את חושבת שלרופאים אסור לשבות כדי להבטיח את תנאי עבודתם – מחובתך המוסרית למחות במקומם, כדי שהם יקבלו את התנאים האלה.
(אגב, אשמח לתגובה לתגובה שלי לעיל)
נדב, אם אתה רוצה תגובה – תפסיק להכניס לי מילים לפה. ותפסיק להתנשא כאילו אתה האקדמאי הביקורתי היחיד. אני לא מתכוונת להגן על עמדות שאתה מייחס לי ולא הבעתי. אין לי סבלנות לזה יותר.
לתגובה הקודמת שלך יש מענה בפוסט וכל התגובות. הפרשנות שלך לפסק הדין איננה מדויקת. צריך להבין את המגבלות המשפטיות. אני לא מתכוונת לחזור שוב ושוב על מה שכתבתי בבלוג ובתגובות, כי יש לי עוד כמה דברים לעשות. לכן בד"כ אני בכלל לא מגיבה לתגובות. אתה בעצמך כתבת אתמול מי האדיוט שארגן את מכתבי ההתפטרות בצורה כזאת. בדיוק: מכתבי התפטרות מאורגנים, המופקדים אצל נאמן, כאמצעי לחץ לביטול הסכם שהושג באמצעות ארגון יציג – אינם יכולים להיחשב להתפטרות אישית אותנטית.
הנקודה היא שאין מה לצפות מבית המשפט שיעשה את העבודה לכולם – למחוקק, לממשלה, וכו'. יש לו תפקיד מוגבל. כשבג"צ התערב בשביתת הרופאים לא היית מרוצה (גם אני לא, וכתבתי על זה), כי זאת חריגה, יש בי"ד לעבודה שזה תפקידו. עכשיו אני מבינה שבג"צ הוא המושיע. הנקודה איננה אם דיני עבודה או דינים אחרים משקפים גם מוסר – במידה מסוימת הם כן, אבל באופן כללי חוק אינו זהה לצדק. מה קרה, גילית את זה רק עכשיו?
חובתו של רופא גדולה יותר משלי משום שזאת מהות המקצוע שלו. בדיוק כמו שעוד לפני שנחקק חוק לא תעמוד על דם רעך, רופא היה חייב – חובה אתית מקצועית – לעצור להגיש סיוע לפצועים בתאונת דרכים שהוא עובר לידה, ואני לא. חובה אנושית היתה לי, אבל לא חובה אתית מקצועית מחייבת. אני מפנה אותך לפוסט הקודם בנושא שמקושר מסוף הפוסט הנוכחי, לגבי שביתת הרופאים הכללית. דעתי היא שרפואה איננו מקצוע ככל המקצועות. היא באה להציל חיים. ומי שנשבע להציל חיים לא יכול להפקיר את חוליו. מה לעשות. אף אחד לא הכריח אותו להיות רופא. אני לעומת זאת לא בחרתי להיות חולה. יש כאן חוסר איזון מובנה ביחסי הכוחות. והתעלמות מכך היא עוול.
כן, לחברה יש מחויבות כלפי הרופאים. אני תומכת במאבק שלהם לקבל תנאי עבודה יותר טובים. אבל לא בכל מחיר. ואת שני הדברים כבר כתבתי מזמן. ואחזור: כל עוד המערכת הרפואית עצמה נותנת תנאי VIP למי שמקבל את ההחלטות – ראש הממשלה, שר האוצר, חברי כנסת וכל מקורביהם – לא אני אמחה נגד התנאים שהם מקבלים. להיות חזקים על חלשים זה לנצל לרעה את הכוח שיש לך בידיים – ויש להם המון כוח, על הגוף שלנו ועל החיים שלנו, פשוטו כמשמעו. אל תשלח אותי למחות נגד האוצר כשהרופאים נותנים לשר האוצר תנאים יותר טובים כשהוא מגיע לבית חולים. לעומת זאת אתה במקום להתגולל על בית המשפט – תפנה את הטענות שלך לאוצר. הוא הכתובת.
אם אתה חושב שרק זכויות עובדים חשובות ואין בלתן – שיבושם לך. לדעתי יש עוד כמה שיקולים במערכת, גם כשהשיקולים הם של צדק חברתי. ואם אתה היית שר האוצר או שר הבריאות, אז תתפלא, גם אתה לא יכולת ליישם את כל המדיניות שאתה מטיף לה היום. כי היו לך שיקולים נוספים, ואחריות. בהסכם עצמו, כמו בכל הסכם יש גם טוב וגם רע. שום הסכם לא מושלם כי הוא פשרה. תוספת של 1,000 תקנים שאמורה להוריד קצת את העומס, למשל, ותיעדוף הפריפריה – אלה בהחלט תומכים ברפואה הציבורית ששמענו בלי סוף שהם רוצים אותה. אבל אוי, לזה מנהלי בתי החולים והרופאים הבכירים נורא מתנגדים. כי בעצם מה שהם רוצים להישאר במרכז ולהמשיך ברפואה הפרטית שלהם. אז מה פתאום שמי שהולך לפריפריה יקבל יותר? לכן הם נותנים רוח גבית למתמחים אחרי שההסכם נחתם ע"י הארגון היציג שלהם. זאת התנהגות נלוזה. זאת ה"מחויבות" שלהם לרפואה ציבורית.
התמחות, אגב, היא חמש שנים מתוך קריירה שלמה. זה לא מצדיק את התנאים שלהם בשום פנים, אבל יש אנשים עם אותה השכלה ואף יותר, שעובדים כעובדי קבלן באוניברסיטאות ולהם אין שום אופק תעסוקתי. שום קידום ושום קביעות. ובטח לא מרפאות פרטיות. רק שלהם אין הכוח שיש לרופאים, אז אף אחד לא סופר אותם.
המתמחים עצמם בעיני כמעט וחצו את סף הלגיטימיות. מעבר להפקרת חולים, ההתנהגות שלהם היא על סף של אלימות מאורגנת והכנסה של כל המערכת לאנרכיה. מצטערת, לא מקובל עלי.
לא התכוונתי להתנשא, ואני מתנצל אם זה מה שהשתמע.
אני עדיין חושב שיש כאן עירוב מסוכן בין שתי מערכות מוסר, שבאחת מהן רופאים הם דמויות מוסריות בעלות אחריות לחיי החולים – לא רק כאשר הן בתפקיד, ואילו בשנייה הם שכירים לכל דבר. אני חושב שהשימוש בשתי המערכות הזה נעשה באופן כזה, שמציב את הרופאים בעמדת נחיתות מתמדת – כשיש להם דרישות, אז זה 'יחסי עובד-מעביד', ולמה שיהיו להם פריווילגיות. אבל כשהם רוצים לנקוט אמצעים ארגוניים – אז עברנו למישור המחוייבות המוסרית לחולים.
כדאי להזכיר כאן, שיש מקצוע נוסף שיש לו מחוייבות מוסרית לחיי הציבור. המקצוע הזה הוא המנהיגים נבחרי הציבור, שהאחריות המוסרית שלהם לחיי החולים – לחייו ולאיכות חייו של כל אחד מאיתנו – עולה עשרות מונים על זו של רופאים. וכשאנחנו נמצאים במצב שבו המנהיגים מפקירים – באופן עקבי וכמעט-מוצהר – את שלומם של החולים, איך אפשר לצפות מהרופאים שימשיכו שוב ושוב להגיד 'אין מה לעשות, יש לנו חובה מוסרית'?
בואי נשאל איפה הגבול. אם האוצר היה מפסיק לשלם משכורות לרופאים. האם גם אז הייתה להם מחוייבות מוסרית להמשיך לטפל בחולים? נדמה לי שנוכל להסכים שלא. אז עכשיו השאלה היא האם הגענו לגבול שבו כלו כל הקיצים, ואי אפשר להמשיך יותר.
מהיכרות אינטימית עם המשא ומתן – אם התרגילים המלוכלכים שהאוצר עשה להם, אם חוסר הייצוג הטוטאלי שלהם על ידי הר"י, ובעיקר עם ההסכם המחפיר שנחתם בסוף – ההרגשה שלי היא שהגבול הזה נחצה. ושאם יש כאן אחריות על גבו של מישהו, הרי זה על גבם של נבחרי הציבור.
המצב של פשיטת רגל מוסרית הוא עיקר הבעייה. הממשלה בהתנהגות הדורסנית שלה כלפי המתפטרים (לחכות ליום האחרון ואז לדרוש דיון חירום שלא מאפשר לשמוע עדויות המתפטרים על כנות התפטרותם, למשל) ממשיכה לתת את הטון, ואת הקצב מנסים להדביק הרופאים ובית המשפט. שימי לב שביהמ"ש לעבודה העניק לעצמו את הסמכות להכריע לא רק לפי שיקולים משפטיים אלא גם לפי צרכי מערכת הבריאות. לי נשמע שנילי ארד פשוט שכחה את מקומה.
"צרכי מערכת הבריאות" זה גם זכויות החולים. לא למות. לקבל טיפול רפואי הולם. והמשפט אינו של נילי ארד אלא של יגאל פליטמן.
הבעיה היא לא טיפול VIP בחולים חשובים, אלה שאין מספיק משאבים לטפל באותם סטנדרטים בכולם.
מה שבעצם אומר השופט פליטמן מפחיד מאד. הרי מה הוא בעצם אומר? שגם אם מתמחים מחליטים עכשיו להתפטר באופן אישי לגמרי, התפטרות קבילה משפטית וחוקית, באיזשהו שלב יכול בית המשפט להחליט שאסור יותר להתפטר בשום תנאי בשום מצב – כי הגענו למסה קריטית וצרכי המעביד מחייבים שהעובד יישאר במשרתו. גם מתמחה בודד שרוצה להתפטר לא יוכל יותר, מעכשיו הוא כבול למעבידו. זו הגדרה של עבדות.
זה לא מה שהוא אומר.
כך אני מבין את דבריו – גם אם ההתפטרות קבילה משפטית וחוקית, אי אפשר לקבל אותה כי למערכת הבריאות (המעבידה של המתמחים) יש צרכים. עכשיו נניח שבמקום 1000 מתמחים התפטרו 999, התפטרות אישית ואינדיווידואלית לגמרי, ועכשיו בא המתמחה ה-1000 וגם הוא מתפטר התפטרות אישית לגמרי, כי הוא לא רוצה רוצה לעבוד יותר במקום עבודתו הנוכחי, נקודה. מה מונע, אליבא שהשופט פליטמן, מבית המשפט מלהתערב ולעצור אותו? אין באמת הבדל בין המקרים. לפי המשפט הזה, למרות שההתפטרות חוקית וצחה כשלג, הסמכות נתונה לגמרי בידיו (של בית המשפט) למנוע אותה.
פליטמן אומר שכשאלף מתמחים מתפטרים, ההתפטרות צריכה להיכנס לתוקף באופן מדורג, תוך לקיחה בחשבון של צרכי החולים.
אבל אני לא יכולה למנוע ממך להבין מה שאתה רוצה ולא חשוב מה כתוב.
נעמה, אנסה לחדד את התהיות של טל, האם יש אפשרות שערכאה משפטית לא תאשר – על פי דין, בנימוק (נכון עובדתית) של טובת החולים והמערכת – התפטרות של מתמחה בודד?
לדעתי לא. גם בפסק הדין נכתב שהזכות להתפטרות מוקנית מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק.
תודה על התשובה.
אבל אם כך האם במקרה זה לא יוכל בית הדין לטעון ש"ספק אם יש באפשרותו לאשר התפטרותו של המתמחה מבלי לקחת בחשבון מה יקרה במערכת ביום שלמחרת"?
לשון אחר, מדוע עכשיו לא עומדים שני חוקי היסוד שהזכרת לימין המתמחים ובמקרה הזה גוברת עליהם טובת המערכת (והחולים)
כמו שכתבתי בפוסט: "בית המשפט השתכנע שהפעולה לא היתה אינדיווידואלית ונועדה להשיג הישגים משותפים לכלל המתמחים. לכן אין זה מופרך שמבחינה משפטית הוא יפרש זאת כצעד מאורגן וככזה כהתארגנות של גוף לא יציג במסגרת סכסוך עבודה ולכן כצעד לא חוקי."
הנימוקים העיקריים לא היו טובת המערכת והחולים. אלא שההתפטרות לא נעשתה כדין, ושנעשתה כאמצעי לחץ להשגת הישגים תעסוקתיים (כלומר, כחלק מסכסוך העבודה).
תודה שוב, נדמה לי שירדתי לסוף דעתך.
בכל אופן, אם הבנתי נכון, לדעתך אל מול ההתפטרות "החדשה" של המתמחים לא יקבלו המעסיקים תמיכה מהמערכת המשפטית, כלומר אם ההתפטרות נעשית "בתום לב" אין דרך לא לקבל אותה.
נכון?
אם מכתבי ההתפטרות יענו על דרישות הדין, יהיו אישיים ומתוך כוונה להפסיק לעבוד ולא כדי לשבור את הכלים של ההסכם ולהשיג הסכם טוב יותר – אז לדעתי כן.
מהדיווח אמש, לעומת 1,000 מתמחים שהגישו התפטרות בנוסח הקודם, כ-100 הגישו שוב כעת.
נעמה, אני לא מתווכח לשם הויכוח וחבל על הכעס. בדברי כיוונתי בדיוק להתפטרות המדורגת שפליטמן דיבר עליה. הרי גם בהתפטרות מדורגת, בסופו של דבר מגיעים ל-1000 מתפטרים, כך שבסופו של תהליך אין הבדל – החולים מטופלים על ידי 1000 רופאים פחות. אז במקרה של התפטרות מדורגת, למה לא יכול בית המשפט – לפי נקודת ההשקפה הזו – להתערב אחרי 500 מתפטרים, או 700, או 900, ולומר – עכשיו צרכי המערכת מחייבים שאף אחד יותר לא יתפטר, ולכן כל התפטרות היא בלתי קבילה? ואם היינו מדברים לא על 1000 אלא על 2000?
תודה על פוסט שקול ומאוזן.
עלו טענות דמגוגיות נגד הפסיקה ("עבדים" וכו'). למעשה ברור לכל שלכל אחד, גם למתמחים, שמורה הזכות להתפטר, והעניין פרוצדורלי. עלו טענות מופרכות במיוחד כאילו ביה"ד הוא "עושה דברו של ביבי" – מעין בבואה של האשמות מימין כנגד מערכת המשפט השבויה בידי השמאל.
אוסיף לדברייך על שיסוע דברי השופט את העובדה, שהמתמחים לא הגיעו לפגישה שנקבעה עם מנכ"ל משרד הבריאות. נראה שהמיליטנטיות נהפכה ליעד בפני עצמו, בגיבוי מקהלה מתלהמת.
נעמה,
תודה על כתיבה מאוזנת ועניינית בנושא כל כך רגשי בתקופה כל כך טעונה.
חלק מהטענה של המתמחים שיש להם ארגון יציג שהאוצר לא מכיר בו. (מרש"ם? ) ובית הדין הסכים עם הטענה של האוצר.
האם תוכלי להרחיב טפה על השאלה הזו?
מרש"ם איננה ארגון יציג של המתמחים ואף איננה טוענת להיותה כזאת (ר' להלן). היא כן ביקשה להצטרף כצד להליך. ע"פ פסה"ד, "עמותת מרש"ם לא צורפה כצד להליך, אולם לבאת כוחה, עו"ד טל קרת, ניתנה אפשרות לשטוח טיעוניה בפני בית הדין."
בהמשך, מתוך פסק הדין:
"עו"ד קרת, הטוענת לייצוגם של הרופאים הצעירים באופן אישי ותוך הסתייעות בעמותת מרש"ם ומועצת הרופאים הצעירים, אינה טוענת ולא טענה כי מרש"ם היא ארגונם היציג של הרופאים המתמחים, ולטענתה עמותת מרש"ם אף אינה שואפת או חותרת למעמד זה. בנסיבות אלה, נקבע בפסיקתנו כי צעדים ארגוניים שננקטו על ידי הרופאים הצעירים באמצעות מרש"ם, או אחרת, דוגמת שיבושי העבודה בימים 19-20 ביולי, אינם מוגנים. לפי שהצהירו הרופאים, הם כיבדו את הצווים שיצאו מלפני בית דין זה והפסיקו אותן פעולות לגביהן הצהיר בית דין זה כי אינן מוגנות". (ס' 21 לפסה"ד).
אחת הביקורות על פסק הדין היא שלא ניתן בו די ביטוי לצורך בדמוקרטיה פנימית בתוך הארגון היציג (טענת המתמחים כי לא זכו לייצוג הולם במוסדות הר"י ולשיתופם במו"מ). ר' למשל כאן. לפי הפרשנות הזאת העדיף ביה"ד את היציבות של יחסי העבודה בישראל, כדי שלא ייחלש מעמדו של הארגון היציג מול המעסיק.
איזה כיף זה להרגיש שלך יש זכות ומונופול על הצדק וההגיון…
איזה כיף זה לעבוד במקצוע שאין בו אחריות ושהדף או המסך סובלים הכל…
איזה כיף זה להרגיש צדיק כל כך עד כדי שאת יותר טובה וחכמה מכל האחרים…
איזה כיף זה להתחבא מאחורי טיעונים ועוד טיעונים במקום לעמוד בפרץ…
איזה כיף זה לכתוב במקום לעשות…
בעצם בכלל לא כיף, בעצם עצוב.
אבי
חרגתי הפעם מהכלל שלא מתפרסמות כאן תגובות אד-הומינם (ר' על הבלוג), משום שתגובתך, ד"ר אבי גדות, היא דוגמא מופתית לכך שכאשר אין טיעונים לגופו של עניין – מפריחים "טיעונים" לגופה של כותבת.
מסתבר שהדמגוגיה איננה יציאה חד פעמית שהיתה לך בטמקא. היא שיטה אצלך. ובאופן מעניין, כמו שם שוב ברטוריקה החביבה על מערכת הביטחון בפרט ועל הרשויות בכלל – הרבה יותר קל לבקר מאשר לעמוד בפרץ (כלשונך). ממש במקרה כתבתי על זה לאחרונה פוסט: חלוקת תפקידים. לעיונך.
נעמה, אני קצת התקשיתי להבין את מה שקרה שם בבית המשפט.
המדינה הגישה את הבקשה לצווי מניעה, מי שטען בבית המשפט היתה עורכת הדין של ההסתדרות הרפואית אורנה לין, החיבוק המתמשך של ההסתדרות הרפואית עם המעסיקים וא במקר הטוב בעייתי, במקרה הרע מדגים את החיבור המוזר בין ארגון יציג ומדינה שמטפלים בחולאי המערכת באמצעות יצירת מערכת פרטית שמאפשרת תגמול לחלק מן הרופאים בלי לדרוש השקעה מהמדינה.
בכל מקרה – לייצג אותי הם לא מייצגים.
הדבר המוזר ביותר הוא שמשכורתה של אורנה לין הגיעה ממיסי החבר של המתמחים המתפטרים שנגדם טענה. מוזר.
עו"ד אורנה לין טענה בשם המשיבה – הר"י, ולא בשם המבקשת (המדינה).
היו שתי מבקשות: מדינת ישראל – משרד הבריאות ומשרד האוצר ושירותי בריאות כללית. ושתי משיבות: הר"י ומרש"ם.
נדמה לי שהבלבול שלך נובע מההבדל בין טענתך "לייצג אותי הם לא מייצגים" – שזאת טענה ערכית נכונה סובייקטיווית, לבין העובדה האובייקטיווית שהר"י היא עדיין הארגון היציג שלך, משפטית. וגם של המתמחים.
כדאי לקרוא מה שאמר עו"ד נחום פיינברג, מומחה לדיני עבודה, משום שזה מבהיר קצת את החשיבות של ארגון יציג ואת החשיבות של שמירת כוחו, מבחינת האינטרס גם של כל חבריו (אף אם ההסכם שחתם אינו לטובתם האישית של כולם) וגם של העובדים במשק בכלל. ההדגשות הן שלי:
"ההחלטה הזו היתה כה ברורה, עד שיומיים לפני ההחלטה אמרתי בשידור חי בטלוויזיה שאם תהיה החלטה אחרת – אני מחזיר את תעודת עריכת הדין שלי. יש להחלטה שני חלקים: הראשון הוא שמירה על כוחו של ארגון העובדים. מדובר בארגון דמוקרטי, עם בחירות מסודרות, והוא זה שיש לו כוח לחתום על הסכמים. אם נסכים שאחר כך קבוצת מיעוט, ואפילו קבוצת רוב, יכולה לטרפד אותו, אנחנו בצרות, והראשונים שייפגעו יהיו העובדים. אם למעביד לא יהיה ברור שהסכם שהוא חותם עם העובדים הוא סופי, הוא לעולם לא יגיע להסכם אִתם…"
לתשומת לבו של מי שזכויות עובדים בראש מעיניו.
[…] הקודמים: ושמרתם עד מאוד חיי אדם מהם טיפולים מצילי חיים חזקים על חלשים רופאים על […]
[…] שאבא שלו עומד למות מלוקמיה? … אותי ילמדו על מוסר?". כמו שכתבתי כשציטטתי אותו במלואו, זה מזכיר לי משהו. אה, כן, את […]
אז בעצם את אומרת שאת לא מצדדת במאבק הרופאים הצעירים, המדוכאים ע"י מנהלי בתי החולים והמחלקות וע"י נבחרי הציבור שלנו, משום שאותם מנהלים מקבלים לטיפולם את אותם נבחרים בתנאים מופלגים?
אני מסכימה שלו פוליטיקאים היו מתאשפזים במסדרון כמו כולנו הם היו יותר רגישים לנושא הרפואה; אולם לדעתי לא ניתן להתנות תמיכה במאבק הרופאים הצעירים בכך שיכפו התנהלות אתית על אותם מנהלים המנצלים אותם, כמעסיקים וכחברים "בכירים מהם" באיגוד המקצועי. ברור שזה הדבר הנכון לעשות אבל איך אפשר לצפות מהרופאים הצעירים התלויים באותם בכירים לא רק לפרנסתם אלא גם בעצם הכשרתם כרופאים שיעשו זאת? יותר מנימוק הגיוני,זה נשמע כמו תירוץ נוח להשתלח ברופאים. מדוע אינך כופה על נבחרייך שלא יסכימו להתאשפז בתנאים מועדפים?
לגבי תחלופת הדברים עם דר' גדות, את מייחסת לדבריו דמגוגיה ומתעלמת מהאמת שבהם גם אם אינה מנוסחת לרוחך. לשופטים ביטוח רפואי פרטי הממומן מכספי הציבור, והם אינם ערים לנעשה בבתי החולים. תנאי העבודה של רופאים צעירים הם מחפירים וזה דבר אחד שכבר עליו ראוי להיאבק; תאני העבודה הירודים והעומס הנוצר כתוצאה מחוסר תכנון ואותם תנאים גם פוגעים ביכולתם של הרופאים הצעירים לתת טיפול סביר לחולים, וזה דבר אחר לגמרי. זה ה"פרץ" שבו צריך לעמוד. לא הבשורה המרה לבדה (חלק צפוי, גם אם עצוב, של המקצוע) אלא הכורח למסור אותה בחדר צפוף במחלקה ובלי פרטיות (אם לא במסדרון), בשתי דקות, בין עשרות משימות אחרות. בהחלט יש קשר בין תפקידו המוסרי של רופא, לבין היכולת לנצל אותו באופן קיצוני מתוך מחוייבותו לחוליו, לבין המחוייבות החברתית שאמורה להיות למוסדות המדינה כלפי אותם חולים. הממשלה ובית המשפט בעצם הודיעו לרופאים הצעירים שהם לבד בפרץ, אבל רק את הרופאים מאשימים בנטישת החולים כשהם מנסים להתריע על כך.
ובכן, שביתת הרופאים נגמרה בקול דממה דקה. והיכן הציבור? האם הוחלף השלטון נוטש החולים? היכן ההפגנות? במיון בסורוקה תפוסה של 220%, האם מישהו פוצה פה? כרגיל, האחריות, גם הציבורית, לחיי החולים, אינה סתם מוטלת אלא נזרקת כולה על כתפיהם של מעט מדי רופאים.