• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« הדברים יקרי הערך
יצא גבר גבר (או: למי יש מה ללמוד) »

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ בְּרִיצַת רַגְלַיִם לְהָרֵע

8 באוקטובר 2011 על-ידי נעמה

אני אוחזת בידי את המחזור ליום כיפור שהיה של סבי. מהוה, כריכתו ודפיו מודבקים בסלוטייפ. בעמוד הראשון כתב אבי בכתב ידו הנאה: 'אלימלך אלסטר, נפטר יד’ שבט תרצט'. בתוכו מקופל דף מודפס ובו סדר הערב ביום כיפור תשנ"א 1990 בקיבוץ, כחצי שנה לפני מותו של אבי. האחרון שהשתתף בו, קורא מתוך המחזור הזה כבכל שנה את 'כִּי הִנֵּה כַּחוֹמֶר'. טקסט על אפסותו של האדם. אחד מני רבים של יום כיפור. אל מול גדולת האל, יודע תעלומות, המתבקש להעניק מחילה. בטקסט שבתוך המחזור סימֵן אבא באדום סימנים של הטעמות בקריאה.

לאדם חילוני אין משמעות ביום כיפור יותר משיש משמעות ביום תפילה אחר. יש המאמצים את מנהג הסליחות שבין אדם לחברו. פחות, אולי, את חשבון הנפש הפנימי. ככל מנהג, גם זה נהפך פעמים רבות למצוות אנשים מלומדה. אפשר גם שלא. אבל זה דורש מאמץ. התכווננות פנימה. התבוננות שלא פוסחת על שום דופי ולא עושה הנחות. לרוב האנשים, דתיים כחילוניים, זהו מאמץ קשה מאוד. "אדם בורח להמון הסוער מפני שאון דומייתו שלו", אמר רבינדראת טאגור. ואנחנו בורחים. בזה אנחנו טובים מאוד. מחרישים את הדומייה הפנימית בסאון. משיחות הסלון והתבדחויות ציניות ועד הריאליטי בטלוויזיה, תרבות שלמה של אסקפיזם בנינו לנו, כדי להימלט בעזרתה מההתבוננות פנימה. מה נמצא שם? שדים שחורים? פחד מוות? אולי את הגרוע מכך: רִיק?

 

סליחות מזויפות; כסת"ח של יום כיפור; אנשים החוטאים כל השנה ביודעין וחושבים שהצום יכפר; יחד הסתכלות על מצוות הדת כעל אוסף מקושקש שאבד עליו הכלח וכעס על הכפייה הדתית – מביא ללעג שנון (יותר או פחות), והרבה דווקאות ולהכעיס. לפני שיום הכיפורים נהפך גם ליום הזיכרון למלחמה שנקראה על שמו, זכור לי שהיו שעשו על האש דווקא בערב ההוא. בחוץ.

גם אני, בצעירותי, לגלגתי על אותם המאמצים רק את המנהגים הנוחים להם. תורה ומצוות הם עול. יהודי דתי נפטר מהם רק במותו. מנהגים שמקיימים רק מהפה לחוץ – ראויים לזלזול. לעשות חשבון נפש אפשר בכל יום, אף כי קשה, או במועדים המזמנים לנו את הצורך. להתנצל אם פגענו – ודאי. לצום פעם בשנה כי זה בריא, כמו שסבתי עליה השלום היתה מתרצת – לא חייבים ביום כיפור.

לא מקרה הוא שיום כיפור חל בסתיו, כמובן. עונת שנה של חילופין, של מעבר מהחוץ אל הפנים. מן החשוף אל המכוסה. רוחות קרירות שמנשבות בערב מצננות את להט שמש הצהריים, וגם מכניסות אי-שקט ללב. חשש מפני המוגף, החשוך. עונה שמתאימה למחשבה איך נראה הפְּנים הזה. מה אנו רוצים להשאיר בו ומה אנו רוצים להשליך; ממה להיפטר ומה להכניס במקומו. את מה לרפא. בדיוק כפי שלא מקרה הוא שניקיון פסח חל עם בוא האביב, בד בבד עם הקדחת הקרויה על שמו, שאיננה קשורה לשום מנהג דתי.

יום הכיפורים, בזמנו, היה מכעיס אותי ומאיים עלי כאחת. לא שכל שבת אני יוצאת מהבית, רחוק מזה, אבל ההסגר הכפוי, הידיעה שאי אפשר לצאת גם אם רוצים או צריכים – היה מכניס בי אי שקט. מבעוד מועד הייתי טורחת למלא את היום הזה. ערימה של תקליטים, הליכה לים, ספרים. שלא יישאר, חלילה, רגע פנוי. רגע ריק. רגע של שקט. דממה מפחידה.

יש, איך לא, גם דרך אחרת. אפשר להתבונן ללא פחד או טינה באותם רעיונות מופלאים, לא פחות, שיש בדתות השונות. לראות אילו מהם יכולים להיות רלוונטיים לנו באורח החיים המודרני, לומר לנו משהו בעל טעם ולאמץ אותם בגרסה חילונית לחלוטין, המתאימה לנו באופן אישי.

בכל מקרה, כדאי לדעת למה מסבים את הגב. אפיקורס איננו בור. חלק מהשנינויות שרצו ברשת, לעומת זאת, מפגינות בורות מביכה בשאלה, למשל, על מה הצום, עינוי הנפש והתפילה מכפרים ועל מה לא.
מי שפטרה את עצמה באמת ממסורת ומנהגים, יכולה ביום הכיפורים להאזין למוסיקה ולעסוק בתחביבים. כפי שהיא יכולה להתייחס לליל הסדר כאל עוד ערב שהיא מעבירה בבית, לא לברוח מהמשפחה עד לחו”ל כדי לצאת לחירות. הצורך לנפנף בכך רק מצביע על כך כי לא השתחררנו באמת אלא עודנו נאחזים. אנחנו רק מתבוננים על המנהגים הללו על דרך השלילה. אבל לא באדישות.

מגיע לךהתמונה המלבבת שמשמאל שוּתְפה בפייסבוק לפני יום כיפור. היא מסמלת, בעיני, את התמצית המזוקקת של הישראליות הגסה והדורסנית. פגעתי? זיבי, לא מתנצל על כלום, כמו שהופיע בתמונה אחרת. פגעתי? סימן שמגיע לך! חחחחחח. כן, לא צריך להסביר לי (כמו שהיו מי שטרחו) שזה צוחק (הא?) על הכסת"ח המזויף של סליחות, אצל אלה שמאמצים אותן רק מן הפה לחוץ. אבל לא רק שלא כולם כך. אלא נשאלת השאלה מדוע ההתרסה לובשת צורה לא רק של אנטי-סליחה אלא של פגיעה מכוונת. של כל מה שהוא ההיפך מראיית הזולת באמת, מהתחשבות בו, ומהצורך לרפוא. אי אפשר ולא צריך תמיד לסלוח על הכול, גם אם מבקשים, אבל לא חייבים לרוץ לְהָרֵע. להציג לראווה שאנחנו רומסים את הזולת. האמנם זה ההיפך מסליחות מזויפות?

אז טוב, מעל הכול יש בזה משהו ילדותי. גם על זה אפשר למחול. יותר מדאיג אותי הצורך הלאו בר כיבוש כמעט, לעשות דווקא. להתריס. ובהזדמנות זאת (לא, לא "על הדרך"!) לפגוע. חילוניות איננה רִיק ואיננה נגטיב לדתיות. היא עולם שלם ומלא. בואו ניזהר לא להפוך אותה במו ידינו וצחוקינו להתרסה גרידא. שאין בה תוכן זולת זאת.

לא מוכרחים לדבר את עצמנו לדעת. אפשר לקחת פסק זמן מהריצה ללא הפסק, עם תכלית או בלעדיה. אפשר פשוט להיות. אפשר פשוט לשתוק. אבל השתיקה כל כך מפחידה. הדממה כל כך מבהילה. מה אגלה שם בפנים, אם אקשיב, אם אתבונן? רק את עצמנו נגלה. על פגימוּתנו והיותנו בני חלוף. ונסלח. לעצמנו. ונרפא. לעצמנו.

עוד בנושא: מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בפלסף, שונות | מתויג אסקפיזם, דת, התבוננות, חילוניות, יום כיפור, סליחה | 6 תגובות

6 תגובות

  1. ב- 8 באוקטובר 2011 בשעה 14:59 חנה בית הלחמי

    נעמה, חילוניות היא נגטיב לדתיות בעיני הדתיות. לשיטה זו, לא משנה מה נעשה, יתפס כנגטיב, ואם נרצה לרשצות – זה יתפס ממילא כזיוף. לכן אני חולקת עליך הפעם. יום הכיפורים הוא יומה הדתי ביותר של היהדות כדת – לא כמסורת, לא כלאום. מדינת ישראל עדיין (בינתיים) אינה מדינה עם רוב דתי, ובכל זאת "מנהג" יום הכיפורים נכפה על 100% מתושבי המדינה. העיסוק כאן אינו ב"דווקא" אלא במחאה לגיטימית נגד כפייה, והמחאה אינה ממצה את עצמה כל עוד הכפייה קיימת. כתבתי על כך פוסט לפני 3-4 שנים (שהעלתי שוב לקיר בפייס אתמול) והוא עדיין בתוקף. בתוך יישוב הומוגני יחסית, את אולי חשה פחות את קיצונות הכפייה. והיא קיצונית, אלימה ובמהותה הרעיונית והערכית – נוגדת גם את הערכים שהיהדות מתיימרת לומר שיש לה, יומרה שמתנפצת אל מול הכליאה ההמונית הזו ביום הכי מסוכן סמלית בשנה לגורלנו כחברה הטרוגנית.


  2. ב- 8 באוקטובר 2011 בשעה 15:49 Keren Fite

    באותה המידה אפשר לטעון שהתפילה וההתקהלות בבית הכנסת היא המנעות מהשקט ומהריק. חילוניות אינה בהכרח התרסה כנגד הדת אלא זהות אחרת שיש בה שאלה וספק. ולענין יום כיפור, אפשר לראות בו יום של שמירה על הסביבה. למשך יום אחד אין תחבורה ויש הקלה בזיהום הסביבתי.


  3. ב- 8 באוקטובר 2011 בשעה 17:01 henrykmax

    הפיסקה האחרונה, נעמה, היא תמצית הישראליות דהיום.
    בעברית פחות מסוגננת – "למה שאני אצא פראייר?"

    עצוב.


  4. ב- 8 באוקטובר 2011 בשעה 17:04 רוני

    גם אני פעם נחרדתי מיום כיפור, אך לא עוד. מסורת של כמה שנים עם חברים ובית ושקט, ריפאה את הפחד. גם חגי כתב על ה"להיות", על פסק זמן מהריצה, ביום כיפור ובכלל –
    http://meandiscourse.wordpress.com/2011/10/07/next-year/


  5. ב- 8 באוקטובר 2011 בשעה 21:49 foursc

    אני מתקומם מבפנים נגד המחשבה שבגלל אמונה מטופשת ומניפולטיבית על איזה יצור שסופר לנו את החטאים ודורש שנתחנף אליו ולאנשים אחרים כדי שלא יהרוג אותנו בשנה הבאה אני נמצא במצור כפוי יום שלם.

    אין לי שום צורך לציין את היום הזה. ההפך, הוא מסמל בהרבה מובנים את כל מה שרע בדת בעיני: כפיה; הפיכת ערכי מוסר למטבעות סחירים (פדיון כפרות, בקשות סליחה מלאכותיות) שמשחררת ממוסריות אמיתית; הטמטום המושגי של האמונה באל שיושב וסופר לנו את חטאינו וכותב את גורלנו בספר; הקרבת קורבנות (אלוהים צריך שמישהו יסבול אז נדאג שמישהו אחר ימות עבורו תחתינו – תרנגול או כבש או ילד או בתולה, תלוי באירוע ובכת); ההתבטלות מול המאמינים.

    יש עוד מליון דרכים להגיע לחוויה רוחנית, לא צריך את השטויות המסוכנות האלו בשביל זה.


  6. ב- 9 באוקטובר 2011 בשעה 00:59 נעמה

    זה לא משנה על מה כותבים. תמיד מגיעים מי שיכתבו על מה שהם רוצים, לא על מה שכתוב בפוסט. אולי כי הם לא ממש טורחים לקרוא אותו. יש להם תגובה אוטומטית מוכנה.



התגובות סגורות.

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-647 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • בורדרליין
    • "משפחה, אני שונא אותך!": כוחה העוצמתי של הספרות
    • השראה בגבעת הקפיטול
    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
  • סימניה

    התחקיר הבא
    מחר שוב תהיה לנו גינה פורחת
    חיסונים, התניות ונשיאה בעלויות
    אבישי בן-חיים הוא מנוול
    השורה התחתונה
    ישראל חייבת להבטיח חיסון פלסטינים
    היועמ"ש בלם ניסיון הפיכה
    כבשן האש ושמם הטוב של האנסים
    חושבת מדברת חושבת מדברת
    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה מקצועית אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie