קרוא וכתוב

אני אוחזת בידי את המחזור ליום כיפור שהיה של סבי. מהוה, כריכתו ודפיו מודבקים בסלוטייפ. בעמוד הראשון כתב אבי בכתב ידו הנאה: 'אלימלך אלסטר, נפטר יד’ שבט תרצט'. בתוכו מקופל דף מודפס ובו סדר הערב ביום כיפור תשנ"א 1990 בקיבוץ, כחצי שנה לפני מותו של אבי. האחרון שהשתתף בו, קורא מתוך המחזור הזה כבכל שנה את 'כִּי הִנֵּה כַּחוֹמֶר'. טקסט על אפסותו של האדם. אחד מני רבים של יום כיפור. אל מול גדולת האל, יודע תעלומות, המתבקש להעניק מחילה. בטקסט שבתוך המחזור סימֵן אבא באדום סימנים של הטעמות בקריאה.

לאדם חילוני אין משמעות ביום כיפור יותר משיש משמעות ביום תפילה אחר. יש המאמצים את מנהג הסליחות שבין אדם לחברו. פחות, אולי, את חשבון הנפש הפנימי. ככל מנהג, גם זה נהפך פעמים רבות למצוות אנשים מלומדה. אפשר גם שלא. אבל זה דורש מאמץ. התכווננות פנימה. התבוננות שלא פוסחת על שום דופי ולא עושה הנחות. לרוב האנשים, דתיים כחילוניים, זהו מאמץ קשה מאוד. "אדם בורח להמון הסוער מפני שאון דומייתו שלו", אמר רבינדראת טאגור. ואנחנו בורחים. בזה אנחנו טובים מאוד. מחרישים את הדומייה הפנימית בסאון. משיחות הסלון והתבדחויות ציניות ועד הריאליטי בטלוויזיה, תרבות שלמה של אסקפיזם בנינו לנו, כדי להימלט בעזרתה מההתבוננות פנימה. מה נמצא שם? שדים שחורים? פחד מוות? אולי את הגרוע מכך: רִיק?

סליחות מזויפות; כסת"ח של יום כיפור; אנשים החוטאים כל השנה ביודעין וחושבים שהצום יכפר; יחד הסתכלות על מצוות הדת כעל אוסף מקושקש שאבד עליו הכלח וכעס על הכפייה הדתית – מביא ללעג שנון (יותר או פחות), והרבה דווקאות ולהכעיס. לפני שיום הכיפורים נהפך גם ליום הזיכרון למלחמה שנקראה על שמו, זכור לי שהיו שעשו על האש דווקא בערב ההוא. בחוץ.

גם אני, בצעירותי, לגלגתי על אותם המאמצים רק את המנהגים הנוחים להם. תורה ומצוות הם עול. יהודי דתי נפטר מהם רק במותו. מנהגים שמקיימים רק מהפה לחוץ – ראויים לזלזול. לעשות חשבון נפש אפשר בכל יום, אף כי קשה, או במועדים המזמנים לנו את הצורך. להתנצל אם פגענו – ודאי. לצום פעם בשנה כי זה בריא, כמו שסבתי עליה השלום היתה מתרצת – לא חייבים ביום כיפור.

לא מקרה הוא שיום כיפור חל בסתיו, כמובן. עונת שנה של חילופין, של מעבר מהחוץ אל הפנים. מן החשוף אל המכוסה. רוחות קרירות שמנשבות בערב מצננות את להט שמש הצהריים, וגם מכניסות אי-שקט ללב. חשש מפני המוגף, החשוך. עונה שמתאימה למחשבה איך נראה הפְּנים הזה. מה אנו רוצים להשאיר בו ומה אנו רוצים להשליך; ממה להיפטר ומה להכניס במקומו. את מה לרפא. בדיוק כפי שלא מקרה הוא שניקיון פסח חל עם בוא האביב, בד בבד עם הקדחת הקרויה על שמו, שאיננה קשורה לשום מנהג דתי.

יום הכיפורים, בזמנו, היה מכעיס אותי ומאיים עלי כאחת. לא שכל שבת אני יוצאת מהבית, רחוק מזה, אבל ההסגר הכפוי, הידיעה שאי אפשר לצאת גם אם רוצים או צריכים – היה מכניס בי אי שקט. מבעוד מועד הייתי טורחת למלא את היום הזה. ערימה של תקליטים, הליכה לים, ספרים. שלא יישאר, חלילה, רגע פנוי. רגע ריק. רגע של שקט. דממה מפחידה.

יש, איך לא, גם דרך אחרת. אפשר להתבונן ללא פחד או טינה באותם רעיונות מופלאים, לא פחות, שיש בדתות השונות. לראות אילו מהם יכולים להיות רלוונטיים לנו באורח החיים המודרני, לומר לנו משהו בעל טעם ולאמץ אותם בגרסה חילונית לחלוטין, המתאימה לנו באופן אישי.

בכל מקרה, כדאי לדעת למה מסבים את הגב. אפיקורס איננו בור. חלק מהשנינויות שרצו ברשת, לעומת זאת, מפגינות בורות מביכה בשאלה, למשל, על מה הצום, עינוי הנפש והתפילה מכפרים ועל מה לא.
מי שפטרה את עצמה באמת ממסורת ומנהגים, יכולה ביום הכיפורים להאזין למוסיקה ולעסוק בתחביבים. כפי שהיא יכולה להתייחס לליל הסדר כאל עוד ערב שהיא מעבירה בבית, לא לברוח מהמשפחה עד לחו”ל כדי לצאת לחירות. הצורך לנפנף בכך רק מצביע על כך כי לא השתחררנו באמת אלא עודנו נאחזים. אנחנו רק מתבוננים על המנהגים הללו על דרך השלילה. אבל לא באדישות.

התמונה המלבבת שמשמאל שוּתְפה בפייסבוק לפני יום כיפור. היא מסמלת, בעיני, את התמצית המזוקקת של הישראליות הגסה והדורסנית. פגעתי? זיבי, לא מתנצל על כלום, כמו שהופיע בתמונה אחרת. פגעתי? סימן שמגיע לך! חחחחחח. כן, לא צריך להסביר לי (כמו שהיו מי שטרחו) שזה צוחק (הא?) על הכסת"ח המזויף של סליחות, אצל אלה שמאמצים אותן רק מן הפה לחוץ. אבל לא רק שלא כולם כך. אלא נשאלת השאלה מדוע ההתרסה לובשת צורה לא רק של אנטי-סליחה אלא של פגיעה מכוונת. של כל מה שהוא ההיפך מראיית הזולת באמת, מהתחשבות בו, ומהצורך לרפוא. אי אפשר ולא צריך תמיד לסלוח על הכול, גם אם מבקשים, אבל לא חייבים לרוץ לְהָרֵע. להציג לראווה שאנחנו רומסים את הזולת. האמנם זה ההיפך מסליחות מזויפות?

אז טוב, מעל הכול יש בזה משהו ילדותי. גם על זה אפשר למחול. יותר מדאיג אותי הצורך הלאו בר כיבוש כמעט, לעשות דווקא. להתריס. ובהזדמנות זאת (לא, לא "על הדרך"!) לפגוע. חילוניות איננה רִיק ואיננה נגטיב לדתיות. היא עולם שלם ומלא. בואו ניזהר לא להפוך אותה במו ידינו וצחוקינו להתרסה גרידא. שאין בה תוכן זולת זאת.

לא מוכרחים לדבר את עצמנו לדעת. אפשר לקחת פסק זמן מהריצה ללא הפסק, עם תכלית או בלעדיה. אפשר פשוט להיות. אפשר פשוט לשתוק. אבל השתיקה כל כך מפחידה. הדממה כל כך מבהילה. מה אגלה שם בפנים, אם אקשיב, אם אתבונן? רק את עצמנו נגלה. על פגימוּתנו והיותנו בני חלוף. ונסלח. לעצמנו. ונרפא. לעצמנו.

עוד בנושא: מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר