הוויכוחים על עסקת שליט יימשכו זמן רב לאחר שגלעד יחזור לביתו, לשמחת כולנו. השמחה משותפת, המחלוקת היא בעניין המחיר. ממש כמו בשנות שביו. אנשי ה"כל מחיר", שחשבו שיש לשלם כל מחיר תמורת החזרתו, יודעים היום לומר בביטחון שניתן היה לשחרר את גלעד שנים קודם לו רק היתה נכונות לשלם את אותו מחיר עצמו. עיתוי הבשלתה של הנכונות הזאת, הם רומזים או אומרים בגלוי, אינו יותר ממהלך ציני של ראש הממשלה שביקש לעצמו חבל הצלה מהמחאה החברתית ושיפור עמדות בסקרים. חשדנות כלפי פוליטיקאים לעולם אינה מיותרת, אך מכיוון שטבען של עסקאות כאלה שהן נרקמות מאחורי הקלעים, מדובר בספקולציות שאי אפשר לבסס.
הוריו של שליט ודאי היו זכאים לחשוב שיש לעשות הכול למען החזרת בנם. הם ניסו לעשות כל שלאל ידם לשם כך – כולל בין השאר עתירה לבג"צ נגד פתיחת המעברים, פנייה לא להעביר את כספי הרשות הפלסטינית ועוד. לא בדיוק כוס התה של אנשי ה"כל מחיר", אגב. מסתבר שגם אצלם תלוי באיזה מחיר מדובר. מיעוטם אף התעניינו פחות בשליט מטעמים הומאניים כמו שחפצו בשחרור האסירים הפלסטינים.
אבל שיקוליה של ממשלה חייבים להיות שונים משיקוליהם של הורים שנקלעו לטרגדיה אישית נוראה. כוח פוליטי משמעו קביעת יעדים ונטילת סיכונים גם עבור אחרים, כהגדרתו של הפילוסוף מייקל וולצר. שיקוליה אינם, ולא יכולים להיות, אותם שיקולים של הורה פרטי.
הממשלה לא אוסרת עלינו לנסוע במכוניות או מורידה את המהירות המותרת בכבישים ל-40 קמ"ש, מה שהיה מציל חיים. היא מתקצבת גם מוסדות תרבות, לא רק ביטחון, בריאות ובטיחות בדרכים. היא דורשת מרופאים לטפל בחולים במשמרות מטורפות ללא שינה. ממשלות מקבלות בכל יום החלטות שיביאו בוודאות למותם של אנשים רבים. אך כשמדובר באדם פרטי, עם שם ופנים – פתאום מוכנים לעשות "הכול". המשפטן קליברזי כותב על כך בספרו Tragic Choices. לכן קמפיין מצליח הוא כזה המביא לתודעת הציבור סיפור פרטי שהוא יכול להתחבר אליו. זה לגיטימי מאוד. אבל השאלה איננה מהו המחיר שיש לשלם לדעתי או לדעת אחרים, אלא אילו סוגי שיקולים צריכה לשקול ממשלה בהחלטתה. אחד מהם הוא ודאי מחויבותה להשיב לביתו חייל שהיא עצמה שלחה למשימה. אבל גם השאלה איזה סיכון היא משיתה על אזרחים, וגם על חיילים אחרים, בשחרור טרוריסטים. סיכון עתידי מסתבר כזה קשה כמובן להערכה, אף כי ניסיון העבר מסייע. גם לקחת בחשבון את חיזוק החמאס על-חשבון הרשות, ששחרור כזה משיג. שיקול מרכזי אפילו יותר הוא המסר המועבר בעסקה כזאת לצד השני, שחטיפת חיילים היא כלי יעיל לשחרור אסירים או להשגת מטרות אחרות. מדובר בסיכון אסטרטגי של ממש. זו הסיבה שהאמריקאים, למשל, נמנעים בעיקרון מכל משא-ומתן עם חוטפים של חייליהם. זוהי כמובן מדיניות שצריכה להיות ידועה מראש. אין גם שום סיכוי שהציבור הישראלי יקבל אותה. אצלנו יש גיוס חובה, בארה"ב – צבא מקצועי. שם מקבלי ההחלטות אינם מכירים את האנשים שהם שולחים להגן על המדינה; כאן החטוף תמיד יהיה מישהו שבסביבת השלטון יש אנשים המכירים אותו. התוצאה היא סולידריות מעין-משפחתית. אבל העמדה האמריקאית היא העמדה הנכונה בעולם שבו הכרעות קשות מתקבלות מכוח ההיגיון בלבד. החוזה שלנו עם המדינה מעולם לא היה שבנינו נשלחים לצבא ללא שום סיכון. הדרישה שלנו צריכה להיות שהשלטון יעשה כל שלאל ידו כדי למנוע מלחמה ולהביא שלום. אך עם כל הצער שבדבר, כל עוד יש צורך בצבא, חיילים מסתכנים ועלולים לשלם. גם בחייהם.
* * *
הטור הזה הוזמן למעשה על-ידי Ynet אמש. לאחר התלבטות הסכמתי. אמרתי מראש מה יהיה הכיוון שלי. ישבתי וכתבתי עד מאוחר מאוד בלילה כי ביקשו את זה עד הבוקר (אלא מה). בצהריים קיבלתי מסר מאוכזב: זה "חלבי", ציפו שאני, עם "הפוסטים הנשכניים" אביא להם טור "מאוד חד ומושחז", לא רק ניתוח. נו כן, התקשורת אוהבת עמדות חד-משמעיות שאפשר לתמצת בשורה אחת. המציאות קצת יותר מורכבת… בכל זאת שכתבתי וחידדתי. הערב העורך מודיע לי שהוא החליט לא לפרסם (את הטור שהוא הזמין, כן?) כי זה "קצת חסר פואנטה". והוא דווקא לא מחפש טורים שטחיים. אז לידיעתכם שם, בתקשורת: לא כולם יושבים ומחכים רק לכתוב אצלכם. תפסיקו לזלזל בכולם. גם הזמן שלי יקר.
עוד מלה אחת: אישית, קשה לי לחשוב על נסיבות שבהן מתאים לי יותר לומר "ברוך שלא עשני ראש הממשלה". כי באמת שאינני מקנאת במי שצריך לקבל החלטות קשות כאלה. הוא זה שצריך לעמוד לא רק מול משפחת שליט אלא מול כל אזרחי ישראל. עכשיו ובעתיד. חג שמח.
קרוא וכתוב 
מזל שיש בלוגים כמו שלך בהם אפשר לקרוא דברי טעם,
ובמקרה זה – דברי הטעם הם באמת חסרי פואנטה ואין בכך כל פסול.
YNet מחפשים פרובוקטורים שיגררו הרבה טוקבקים ורייטינג.
מזה הם מתפרנסים, ולא מדברי טעם.
קצת לחדש לכם
יום שבת היה יום כיפור 38 שנה למלחמה בה השתתפתי כאשר לא הייתי כשיר לחלוטין להיות בחוני קידמי. בגדודים,בצוותים שרתו חיילים שהצבא מנע מהם ברשע ובזדון להגיע לאבחון. הצבא הסתמך על בלתי כשירים משום שלצעירים דאז ממש לא בא להיות בסיני. היו פרוטקציות ,נפקדויות,עריקויות ,העדפה לשבת בכלא. וגם במצב שבצבא היו בלתי כשירים שבהשארתם בגדודים היו מחטים,מגדים,שלישים ורופאים חטיבתיים תמיד היה פער שלילי בין תקן לבין מצבה. בלתי כשיר זה אומר שרומסים אותו ,דורכים עליו ואז הוא נרדם בשמירה.
ב 1982 השתנו כללי המשחק לרעה, "רד אלינו אוירון קח אותנו ללבנון ,נילחם בשביל שרון ונחזור בתוך ארון"
כמעט 40 שנה הצבא לא עמד במבחן מול צבא סדיר, הגיע הזמן שהצבא יהיה מקצועי.
שאול סלע
הוויכוח המהותי לטעמי אינו על מחיר ואינו על השיקולים שחייבת ממשלה לשקול שהם בהכרח שונים מאלו של הפרט. הוויכוח הוא במהותו ויכוח על ערכים. אם מדברים על מחיר אזי התשובה תהיה מספר כזה או אחר של טרוריסטים שישוחררו ועל המועד הנכון לקנות את מניית השחרור. אם מדברים על ערכים אז שאלת המחיר לא תתעורר לרוב- שום מחיר לא היה מוצע בעסקה כזו מלבד אולי המחיר שייגבה מהצד שכנגד. מה שהועמד למבחן הוא ערך טובת הפרט לעומת טובת הכלל, האינטרס של היחיד לעומת האינטרס הכללי והלאומי. זו הסיבה שניתן לסכם את העסקה כתבוסה מכרעת אפילו היא לא תעלה בעתיד בחיי אדם.
אני לא בטוחה שנכון להציג את זה באופן כ"כ חד כאינטרס של היחיד מול האינטרס הכללי והלאומי. העברת מסר של אחריות על מי ששלחת למשימה, שלא מפקירים חיילים מאחור, זה לא רק העניין הפרטי של שליט אלא בהחלט גם אינטרס כללי, ששבירתו עלולה להפחית מהמוטיבציה הלאומית. גם זה שיקול.
בוודאי שאת צודקת בהערתך-אך לא לכך כיוונתי . לא פסלתי מבצע צבאי שבמהלכו היינו מסכנים עוד חיי אדם כדי לשחרר את גלעד[ראי פרשת נחשון וקסמן] בוודאי אני מחייב גביית מחיר גבוה מהנהגת החמאס האזרחית והצבאית על שבייתו של גלעד וכל מאמץ מכוון אחר לשחרורו.
לעומת זאת לא הייתי מסכים לענישה קולקטיבית כלפי תושבי הרצועה כאמצעי לחץ וזו דרישה שהוריו של גלעד ומטה האבק לא היססו להעלות שוב ושוב-מתוך העיקרון שהצלת היחיד גוברת על כל שיקול אחר-עיקרון שאני מניח שאת ואני פוסלים.
אני חייב להודות שמחשבה אחת טורדת אותי ואינה מרפה. לו גלעד שליט היה רחמים דנון מדימונה האם הייתה מתגבשת סביב נושא שחרורו תנועה המונית כזו? האם היו מגוייסות תרומות בהיקף כזה למימון המאבק? יש לי ספקות רציניים.
היו אמורים לשלם לך על הטור הזה לטמקא? ואם לא, אולי להבא כדי להגיב ל"הזמנות" כאלו בדרישה להתחייבות לתשלום. אם לא יפרסמו, לפחות שיכאב להם קצת, כי הזמן שלך, עושה רושם, לא מעניין אותם.
אתה צודק. אני הנחתי שמדובר בטור בתשלום. עד היום זה תמיד היה הניסיון שלי עם ידיעות אחרונות. אבל אכן הייתי צריכה לוודא זאת. בינתיים, העורך כועס על שפירסמתי מתוך התכתובת ה"פרטית"! מעשה שלא ייעשה! ועוד כמה פנינים ונסיונות להעליב.
אני אכן בד"כ לא נוהגת לפרסם תכתובות, אבל הפעם החוצפה עברה לטעמי כל גבול, וגם לא היה בתכתובת שום דבר "פרטי". רק שהתקשורת התרגלה שלה מותר הכול. ואם מישהו מחזיר – אז זה מעשה לא אתי…
הבעיה היא, כמו שכתבתי, שהם חושבים שכולם צריכים אותם ולכן מוכנים לספוג הכול וסבורים בטעות שיעברו להם על כל דבר בשתיקה. כנראה עדיין לא התרגלו שהיום אין להם מונופול על פרסום. ולהבדיל מפעם, גם ההתנהלות שלהם עומדת לביקורת.
כדאי אולי להוסיף למשוואה גם קצת פרמטרים שקצת יותר קשה למודדם, משהו כמו רוח, ערבות הדדית ואחווה. ההשפעה ההרסנית, בציבור בכלל ובקרב החיילים בפרט, של התפיסה כאילו הממשלה זנחה חייל – לא קל לכמת אותה במספרים (אבל מקרי מדחת יוסף ורון ארד יכולים לשמש test-cases מעניינים, גם אם עובדתית לא היתה הזנחה). החלטה להפקיר חייל למותו (כמו שמציע אחד שהיה בתפקיד פקיד הדת הראשי בצה"ל) כנראה היתה מביאה לנזק גדול עוד יותר.
י.ל. המטקב ב-ynet כתב:
"נכון, אי אפשר ואסור לנו לשלול את האפשרות שמחבלים שישוחררו "בעיסקת חילופי שבויים", יבצעו בנו פיגוע. אך פיגוע כזה יכול להתבצע ע"י מחבלים אחרים. הווי אומר, שלא שחרור מחבלים יגרום לפיגוע הבא, אלא המשך הסכסוך בין שני העמים הוא הגורם למאבק האלים."
ואם המלצת ללמוד מנסיון העבר – יש מספיק אירועים בהם "הרוח" התגברה על נסיבות שנראו מייאשות למדי. אמר פעם מישהו: "אין החלטות טובות – יש החלטות שלאחר קבלתן עובדים קשה כדי שיהיו טובות".
לכל מי שהמר-חמוץ יותר מדי קשה במצב המר-חמוץ-מתוק הזה, הינה עוד נקודת הסתכלות, הפעם מבחוץ:
http://public.globecartoon.com/cgi-bin/WebObjects/globecartoon.woa/wa/dessin?id=1002128
אמיר
למה לפרסם תכתובת בינך לבין גורם עסקי (זו בהחלט לא תכתובת אישית) הוא מעשה שלא יעשה? כשאין יחסי עובד-מעביד, מה שאני משער שטמקא מתעקשים עליו כשאת כותבת עבורם, זו לא נראית לי בעיה. כשדובי עושה עסקאות עם "ענק השינה" ועושים לו בעיות, אף אחד לא בא אליו בטענות כשהוא מפרסם את התקשורת שלו איתם באינטרנט.
[…] תגובות « עסקת שליט: בין משפחה לממשלה […]
הצבעת שרי הבית היהודי ,האיחוד הלאומי וישראל ביתינו (התומכים) אינה מפתיעה כלל . 41 אחוז מהצוערים בקורס קציני חיר הם דתיים. חלק גדול מהחיילים הסדירים הם יוצאי חבר המדינות. הצבא הוא כבר מזמן לא צבא העם,מלחמת לבנון הראשונה פערה שסע עמוק שהביא לדילול חלקו של "השמאל הציוני" בצבא יחד עם ירידת קרנו בעם שכבר לא קיים.
בסופו של דבר ביבי חושב על הקאסטות שלו
איך שאני מבין את זה, יש כמה דרכים לראות את עניין חיילותו של שליט. קודם כל, הגישה היותר תועלתנית-אינדיבידואליסטית, או אולי אפשר לקרוא לה ליברלית, תאמר: נו טוב, חייל שלובש מדים ומפטרל בגזרה מסוכנת חושף את עצמו לסיכונים כאלה ואחרים. הוא אמור לשמור על בטחוננו, ויהיה אבסורדי להקריב את עצם הבטחון הזה כדי להחזיר אותו. זה יהיה לא-רציונלי בדיוק כמו להמלט מבית בוער, ולחזור אליו רק כדי להציל את מטף הכיבוי. נוראי לומר זאת, אבל הרעיון המובלע בגישה זו הוא כי החייל שווה פחות מסתם אזרח (רעיון שמובלע גם ברוב תורות הדין המלחמתי, ש"מאשררות" הרג של חייל בשדה הקרב אבל לא של אזרח).
לעומת זאת, הגישה היותר קולקטיבית, שאפשר אולי לקרוא לה רפובליקנית, תדבר על כך שהחייל שלובש מדים מייצג לא רק את עצמו אלא את הגוף הלאומי כולו, ולכן הוא במידה מסוימת "שווה יותר". השירות הצבאי איננו רק כלי לשמירה על הבטחון, אלא מייצג מידה גבוהה של אזרחות ושל פטריוטיות. לכן האזרחים ככלל צריכים להקריב ולעשות (אפשר גם לדבר על כך שהאזרחים עצמם הם חיילים בהווה, בעבר או בעתיד) על מנת לשחרר את החייל, וגם לשים עצמם בסיכון ארוך טווח. נראה גם שגישה זו ניצחה בסופו של דבר בישראל. ואני אישית שמח על כך.
[…] ועכשיו למצעד. חמשת הפוסטים הנקראים ביותר ב-2011: 5. תזכירו לי מה מחזיק אותי פה 4. ברוך שלא עשני עבד 3. מתנחלים כיעד לגיטימי: כשל משפטי ושפל מוסרי 2. איסורי פרסום: זה קצת יותר מורכב ובמקום הראשון: 1. עסקת שליט: בין משפחה לממשלה […]