כתבתי כאן לא אחת על כך שהתקשורת, המבקרת כל מה שזז, לא עומדת בעצמה לביקורת. זה נכון בדברים גדולים שלהם היא מטיפה אך לא מיישמת על עצמה, כמו ציות לחוק או שקיפות. זה נכון גם בדברים קטנים.
נניח, כלי תקשורת פונה בערב ומבקש ממישהי לכתוב טור. הדד-ליין הוא מחר בבוקר. היא יושבת עד מאוחר מאוד בלילה. התוצאה לא מוצאת חן בעיני העורך המבקש. היא משכתבת ברוח הערותיו. לא, לא טוב, הוא לא יפרסם. בזה, הוא חושב, מסתיים העניין. פעם זה אכן הסתיים כאן. לתקשורת היה מונופול. הכותבת שאל זמנה התייחס כחסר ערך לא היתה יכולה לעשות דבר לא עם הטור ולא עם הכעס על התנהלות כזאת מולה.
לא עוד. לתקשורת אין מונופול בעידן המדיה החדשה והבלוגוספירה. עכשיו היא יכולה לפרסם אצלה. גם את הביקורת שלה על ההתנהלות. בהחלט לא באותה תפוצה ועם אותה תהודה. אבל היחס החד-כיווני של כלי תקשורת משדר וקורא קולט – נשבר מזמן. האינטרנט הפך את כל אחת מאתנו, עקרונית, גם לתחנת שידור.
אז הטור מפורסם אצלה. ובשוליו גם התייחסות להשתלשלות העניינים שהולידה אותו. עכשיו העורך רותח. מעשה שלא ייעשה! אין לך אתיקה בסיסית! טוב שלא פירסמתי ומצטער שפניתי בכלל. ועוד ציונים לטור, שהוא באמת לא משהו. (ברור שהוא לא משהו, הוא הרי לא פירסם. מ.ש.ל.).
שהרי לתקשורת מותר הכול. כי להזמין טור ואחר כך לא לפרסם כאילו הזמן וההשקעה שלי הם זבל – זה אתי. הציפייה היא שאבלע ואשתוק. אני הרי תלויה בהם. גם לפרסום וגם להמשך. ופתאום המאזן של יחסי הכוחות האלה – שבו להם יש כוח וכל השאר תלויים בהם ולכן חסרי-כוח – מתערער. פתאום לא רק שיש במה חלופית לפרסום, אלא אפשר גם לבקר בה את ההתנהלות שלהם.
אודה, אין זה ממנהגי לפרסם מתוך תכתובת מייל. חרגתי ממנו הפעם – אף כי לחלוטין לא מדובר היה בתכתובת אישית! – כי נשברו כאן שיאים חדשים של חוצפה. מתוך התנהלות אדנותית של כלי התקשורת, שיש לו כוח אז הכול מותר לו. וממילא אף אחד לא יבקר אותו כי כולם זקוקים לו. אז לו – ורק לו – מותר לשבור את הכלים של התנהלות מקובלת. ובכן, לא. שברת את הכלים? היום גם הצד השני יכול. ה"זעזוע" מההתנהגות ה"לא אתית" מעורך גיחוך. לא היה דבר "פרטי" או "פנימי" בתכתובת. בהערה מוסגרת, היה קצת מגוחך לספוג את הטפת המוסר הזאת ממי שנוהגים להעתיק סטטוסים מפייסבוק ולראות בכך "עבודה" עיתונאית. נכון, קיר בפייסבוק, כשהוא פתוח לכול, איננו פרטי. ובכל זאת, יש בזה מן האירוניה.
מזה שנים שאינני שולחת מאמרים לכלי תקשורת, גם כשחברים מאוד מנסים לשכנע אותי. במקרה הזה הפנייה היתה שלהם אלי. לזה, לדעתם, אין נפקויות אתיות. אלא, יש רק מחויבות חד-צדדית שלי. הרי מדובר בתקשורת! ענקי האתיקה. נפוחים מחשיבות עצמית. הגיע הזמן להתרגל למציאות החדשה: מפת התקשורת היום מבוזרת. היא כוללת גם בלוגים ומדיה חדשה. לכלי התקשורת אין היום מונופול על פרסום. ולהבדיל מפעם, גם ההתנהלות שלהם עומדת לביקורת. אף כי עדיין לא מספקת.
קרוא וכתוב 
נעמה, את נשמעת לי כועסת, ואני חייב להגיד שלפחות לפי איך שהדברים נשמעים ממך, בצדק גמור.
אני כל כך שמח שהמונופולים האלה מתפרקים והחוויה שאת עוברת עכשיו תהיה פחות ופחות נפוצה.
טורי הדעה ב – YNET או ב – nrg איבדו לטעמי הרבה מחשיבותם. אני מעדיף לקרוא טורי דעה ברשת/בבלוגים ,שם לפחות אין אינטרסים .[ ב – news1 המצב שונה]. אני מנוי על האתר שלך ועוקב מפעם לפעם. אם היה מתפרסם ב -ynet לא הייתי מגיע אליו, אלא אם כן היית מעלה את זה כאן.
מלים מדויקות, וזה לא רק במדורי הדיעה של Ynet אלא בכל האתר שלהם. כמי שבעבר פורסמו פוסטים שלו במדור המדע אני עד להדרדרות הערכית של האתר. כתבות מורכבות לא מעניינות אותם אלא רק סנסציוניות, כאלו שיגרמו לתגובות רבות. קצת אירוני שהם מתלוננים על חוסר באתיקה בסיסית בעוד שלאתר אין שום אתיקה כזו כלפי הכותבים. נכון, יש פחות רייטינג לפוסטים שמתפרסמים בבלוגים אבל האם באמת אנחנו מעוניינים שיקראו את הפוסט כמה שיותר או שהוא יגיע לאנשים שבאמת מתעניינים בנושא ולא מההיבט הזול שבו?
אגב, ממליץ לכתוב את שם האתר המלא, כמו גם את המדור, וכמה שיותר פרטים (גם ללא צורך בשם העורך) כי זה מגדיל את הרלוונטיות שלו למנועי החיפוש.
נו, אחרי שקיבלתי ממנו – ששמו לא הוזכר על-ידי בשום מקום – בקשה להסיר מהרשת כל פרט מההתכתבות. תוך ציון שהוא לא מאיים אבל מכתב את היועץ המשפטי..
מסכים לגמרי עם העמדה שלך. פרויקט גל (www.projectgal.org) הגיש לאחרונה 2 קובלנות כנגד תופעת הפרסום הסמוי בעיתונות (עוד חלק מהקריסה של היושרה העיתונאית). יש התפתחות מעניינת, אעדכן. בכל אופן, העיתונות בישראל מדרדרת מדחי אל דחי, זה בטוח.
ככה מתנהגות אימפריות רגע לפני קריסתן 🙂
הם פחות ופחות רלוונטים, לכן פחות ופחות חשוב מה הם אומרים 🙂
הצרה היא שהגישה של אותו עורך מותאמת למציאות . רוב הכותבים הרי היו מוחלים על זמנם האבוד כדי לשמר סיכוי כלשהו לקבל בעתיד זמן שידור על אותה במה בוגדנית. רק יחידי סגולה כמוך, המעט שבמיעוט, יעזו להישיר מבט ולומר את שעל ליבם. עם זאת, אנחנו עדיין רחוקים מאותו שלב בו לבלוגוספירה תהיה רמת השפעה שאפילו מתקרבת לזו של ווינט ודומיו.
יוצרת את המציאות לא פחות מאשר מותאמת אליה. אפשר גם אחרת. יש גם אפשרות לא להתייחס לזולת כאילו הזמן שלו זה זבל. אבל התקשורת חושבת שהשמש זורחת לה …
ובימים שבהם הם מצווחים (בצדק) על פגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיתונות, נדרשת קצת מודעות עצמית מצד אנשי תקשורת לא לאיים על אחרים רק כי הם מפרסמים התנהגות לא ראויה שלהם. פרסום שגם לו היה מלווה בשם לא היה פוגע בשום זכות לפרטיות ע"פ דין.
אני מסכימה, כמובן, שהבלוגוספירה רחוקה מאוד מרמת ההשפעה של התקשורת הממוסדת, וציינתי זאת. כולנו עדיין מסתמכים על האחרונה, בעיקר בכל הקשור לחדשות. עם זאת יותר ויותר אנשים מחוג מכרי מוצאים יותר עניין וזוויות מקוריות בבלוגים מאשר בטורי "דעה" בעיתונות.
גם אני חושב שהתקשורת, כמו עוד מערכות חברתיות אחרות, לא מושלמת. אני מנסה לחשוב מה החלק שאני הכי פחות אוהב בה וזה בדיוק מה שאמרת, היחס לזולת.
בנוסף ליחס שאת מביעה ככותבת, אני מודאג גם מהזלזול בנו כקוראים. התקשורת מסננת ומעכלת עבורנו את המציאות ובכך משחקת תפקיד מאד חשוב בחיינו הפרטיים והכלליים כאחד. היא צינור המעבר המרכזי של אינפורמציה אקטואולית אלינו, ולכן היא משפיעה מרכזית על הדיעה הקולטקיבית שלנו.
הזלזול שאני מרגיש מתבטא בעיקר בחוסר אחריות וחשיבות של התפקיד שלה בחברה שלנו. הייתי שמח אם אותם אלה האמונים על דעת הקהל יפסיקו להתיחס לתפקיד הציבורי שלהם כאל מקור לתענוגים פרטיים כאלה או אחרים ויתחילו לקחת את דעת הקהל בידיים. אחרי הכל, בחברה שלנו, לא כל כך כיף לשמוע חדשות…