ארגון משפחה חדשה עושה עבודה חשובה. באתר האינטרנט שלו נכתב שהוא הוא "פועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה, לרבות, כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. הארגון מסייע לכל מי שחפץ לבנות זוגיות, הורות ומשפחה".
לאחרונה פצחה ‘משפחה חדשה’ בקמפיין חדש בדבר הזכות להיות הורה ובפונדקאות כדרך להגשים זכות זאת. במסגרת זו הפיק הארגון סרטון וידאו – “פונדקאות- כי להיות הורה זאת זכות” – שניתן לצפות בו בסוף הפוסט. באימייל הנלווה שנשלח לרשימת הדיוור שלהם נכתב בזו הלשון:
הרצון שלנו להורות, איננו דבר מובן מאליו, לעיתים הוא מאבק קשה וממושך, יש והוא מחייב אותנו להסתייע בשירותי פונדקאות בחו"ל, מעבר לים. ארגון ‘משפחה חדשה’ רואה במאבק האנושי הזה, משימה חשובה ואצילית למען זכות האדם להורות ומשפחה. 'חוק הפונדקאות' בישראל איננו מאפשר לכל אחד ואחת להיות הורה, החוק מטיל הגבלות, אשר רבים אינם יכולים לעמוד בהן. ארגוננו פועל לתיקון החוק ומסייע לכם לממש את הורותכם בהליכי הפונדקאות. בואו איתנו למאבק להגשמת החלום!.
בדף על הליך הפונדקאות בחו"ל באתר הארגון, שאליו מפנה האי-מייל, מוסברים השיקולים התומכים בביצוע ההליך בחו"ל, ביניהם מחיר, זמן וגמישות. בין השאר, מפורט:
פונדקאות בהודו זולה יותר מפונדקאות בארה”ב. השכר המועבר לפונדקאית מותאם למטבע המקומי, וגם הטיפולים הרפואיים זולים יותר.
מלה אחת לא מצאתי שם על הבעייתיות המוסרית הקשה הכרוכה בפונדקאות. שכתבתי עליה לא אחת (קישורים בסוף, אחרי הסרטון). חוק הפונדקאות אכן דורש תיקון, אבל לכיוון המחמיר דווקא. למשל, כדי שלא יתאפשר למשפחה שיש לה שלושה ילדים להתקשר עם פונדקאית כדי להביא ילד רביעי. שכן זה עומד בניגוד לרציונל של החוק ולתכליתו, כפי שכתבתי כאן.
הארגון שייך לקבוצה שאפשר לכנות אותה ארגונים לשינוי חברתי. אין ספק שההיבט של זכויות הוא מרכזי לו: הזכות להקים משפחה היא זכות אדם מוכרת. בפוסט קודם התייחסתי לארגונים דומים של החברה האזרחית, שחלקם ארגוני זכויות אדם נטו וחלקם ארגונים לשינוי חברתי (במקרה ההוא, לשינוי מעמדם של הערבים בישראל), העוסקים במגוון נושאים רחב יותר. אגב, הראשונים לא מהססים להתערב בעניינים שאינם זכויות אדם טהורות כאשר זה מתאים להם לאג'נדה, אבל במקרה שכתבתי עליו אז שני הסוגים מילאו פיהם מים. בכל מקרה, ארגון ‘משפחה חדשה’ עובד יפה והמנכ”לית המייסדת שלו, עו"ד אירית רוזנבלום, מקבלת יחסית הרבה חשיפה לעבודתו ולעצמה.
בין אם ארגון זכויות אדם נטו, בין אם ארגון לשינוי חברתי – אף אחד מהם אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מהבעייתיות הסבוכה כשהוא מעלה נושא כה רגיש. האם אנחנו רוצים לחיות בחברה שבה עניים נאלצים למכור או להשכיר את אברי גופם? האם ניתן לדבר כאן על בחירה אמיתית או על אילוץ?: היש כאן פעולה מרצון יותר מאשר רצונו של אדם להימכר לעבד:? שיש עליו איסור מוחלט. שכן, בלשונו של מיל, אין אדם יכול לתת גט כריתות לחירותו. זכויות שאינן ניתנות להפקעה (inalienable rights) הן מכונות בשיח זכויות האדם; שגם בעלת הזכות אינה יכולה לוותר עליהן. הזכות להורות איננה יכולה להיות מושגת בכל מחיר. ובאומרי מחיר אינני מתכוונת לעלות הכספית של ההליך, שזה מה שמעניין את 'משפחה חדשה'. אלא במחיר שזה גובה מחייו ובריאותו של אדם אחר, אשה במקרה זה. על זה לא אומרים מלה ב’משפחה חדשה’. שם המטרה מקדשת את האמצעים. שם "לא בכל מחיר" משמעותו רק לשלם פחות לאשה שאת רחמה שוכרים, אז עדיף בעולם השלישי. העיקר הוא ש'משפחה חדשה' "מלווה את הליכי הפונדקאות, עד שובה של המשפחה המאושרת לישראל". והנשים שם בהודו? מי סופר. הן לא שייכות למשפחה החדשה.
האמת ניתנת להיאמר כי אני לא מאוד מופתעת. כמי שעוקבת אחרי פעילותו של הארגון, הרי בצד ההערכה לפועלו אני מתרשמת שההשלכות והנפקויות הרחבות יותר של דרישותיו לא תמיד נבחנות באופן רציני ואולי אפילו לא תמיד מעניינות אותו. כבר בתחילת דרכו נאלצתי להתכתב עם הארגון לגבי האופן שבו הפר את הפרטיות של נמעני המייל ששלח. התכתבות שהיתה צריכה להיות די עיקשת עד השיגה את מטרתה. ידידה שלי פנתה אליהם כדי לקבל לצורך תחקיר שהיא עורכת את חוות הדעת של הארגון שהוגשה לוועדה הציבורית לבחינת הסדרה חקיקתית של נושא הפריון וההולדה בישראל. חוות דעת שעל קיומה הודיעו ברשימת הדיוור והציעו לפנות אליהם כדי לקבלה. היא נתקלה ביחס חשדני: לצורך מה את זקוקה לזה? וכשענתה, נשלחה לה חוות הדעת תוך התניה שכל שימוש בה, לרבות ציטוט או פרסום, מחייב את אישורם. מדובר, כזכור, בחוות דעת שהוגשה לוועדה ציבורית…
כתבתי כבר, בהקשרים שונים, שעיקרון מרכזי בהגנה על זכויות אדם מורה לנו להבחין הבחן היטב בין מטרה לבין אמצעים. מטרה, מוצדקת ככל שתהיה, לעולם איננה מקדשת את כל האמצעים. כבר נוכחתי לדעת שגם המדברים בשם זכויות אדם לא תמיד מבינים שהעיקרון הזה פועל לא רק כשהם מבקרים את המדינה על כך שבעיניה תכלית הביטחון מכשירה כל אמצעי פסול, אלא גם כשהם עצמם מדברים ופועלים בשם מטרה החשובה להם. מי שדורס בשם המטרה את זכויות האחרים בדרך, או סתם מתעלם מהן, אינו ראוי לתואר שהוא נושא. והשינוי החברתי שהוא מבקש לקדם כאן נראה בעיני, עם כל הכבוד, מפוקפק.
עוד בנושא:
תביאו ארבעה ילדים. עם פונדקאית
אין לסחור ברחם
ילדים זה שמחה חה חה חה
בדרך לפריון
וגם אצל חנה בית הלחמי
קרוא וכתוב 
היה מאמר, לא זוכרת של מי (אולי גיא מונדלק?) שדיבר על הקידום של "זכויות יאפיות" בבג"צ, על חשבון זכויות חברתיות. נדמה לי שמשפחה חדשה מיישמת היטב את הגישה הזו בדיוק כשהיא מקדמת את הזכות של רווקות וזוגות חד מיניים לילדים שנושאים את הDNA שלהם (הגדרה קצת יותר מדויקת ופחות דרמטית מ"הזכות להורות" – בלי לרמוז שלגיטימי לפגוע באפשרויות של אנשים להקים משפחה רק בשל נטייתם המינית), על גבן של נשים מנוצלות בעולם השלישי.
וביחס לבחירה של ישראלים בפונדקאות בהודו, הניצול והתנאים בהם נמצאות הפונדקאיות שזכויותיהן לא מעניינות את משפחה חדשה, ממליצה לצפות ב"גוגל בייבי" (נדמה לי שיש עותק שלו באתר של YES) – אם אלו החלקים שמתווכי פונדקאות בישראל לא מנסים אפילו להסתיר, נותר רק לתהות מה יש מתחת לפני השטח.
יש לי בעיה מושגית-למה אנחנו מדברים על הזכות להורות,להקים משפחה וכיו"ב. קיימת להבנתי זכות לחירות וממנה נגזר החופש להינשא,להקים משפחה ולהוליד ילדים. השאלה אם נעניק חירות לכל אישה להיות אם פונדקאית אינה נוגעת לזכות להורות היא נוגעת לשאלה עד כמה החברה צריכה לאפשר לנשים לסחור בגופן למטרות הולדה ועד כמה מוצדק להתערב ולאסור.
אם נכיר בזכות להורות אז מהר מאד ניתן לטעון שחובה על המדינה לסייע במימוש הזכות ואולי אף לממן הסדר פונדאות ,טיפולי הפריה יקרים במיוחד ועוד, שהרי בלעדי מימון כזה הזכות היא רק של בעלי הכנסה גבוהה יחסית.
הזכות להקים משפחה, או הזכות לחיי משפחה (השוני בניסוח תלוי באמנה שבה היא מעוגנת) קמה מתוקף האינטרס האנושי הבסיסי להקים משפחה. זוהי זכות מוכרת במשפט הבינ"ל וגם במשפט הישראלי (למשל בעניין סטמקה).
לא הייתי נתלית כאן בזכות לחירות דווקא – היא לא משען טוב במיוחד מבחינה משפטית, מסיבות שונות. כך הפסיקה האמריקאית בעניין הפלות, למשל, מסתמכת על הזכות לפרטיות ולא על הזכות לחירות. אף כי הפסיקה המאוחרת שם נגד הפללת יחסים הומוסקסואליים כן מתבססת על חירות.
משקמה זכות יש חובה נגדית, למצער לא להפריע למימושה. אתה מעלה בצדק את עניין החובות הפוזיטיוויות; רק שהן בהחלט קיימות ומוכרות. מה זה קצבאות ילדים, לא דרך לסייע להורות ולמשפחה? וטיפולי הפריה לא ממומנים כיום ע"י המדינה? ממומנים בריבוע. ישראל מחזיקה בשיא בעניין הזה.
אני מבקש לחדד מעט-עצם העובדה שאיני סבור שהזכות להינשא או להיות הורה היא זכות נבדלת מהזכות לחירות אלא נגזרת שלה אינה ממעטת בהכרח מהזכות- לדעתי להיפך. כאשר אנו ממיינים את הזכויות באופן פרטני חזרנו בעצם לשיטת המשפט האנגלי הנושנה של זכויות פרטניות וסעדים פרטניים והזכויות קיימות רק במידה שיש סעד על הפגיעה בהן. ביחס להפלות הרי שהזכות לחירות מתנגשת עם הזכות לחיים ולא מפליא מדוע הפסיקה התבססה על הזכות לפרטיות.
ובאשר למימון האם מימון תיטראות מלמד על הזכות לראות הצגות הנתונה לכל אדם? האם מימון חפירות ארכאולוגיות מלמדת על זכות כלשהי? סבסוד ממשלתי או תקצוב ממשלתי מלמד להבנתי על אינטרסים ולא על זכויות יסוד מוקנות. כך גם מימון טיפולי פריון בישראל-שסבורה שיש לה אינטרס קיומי עליון לעודד ילודה -האם בהודו בה לא יממנו טיפולי פוריות נאמר שהזכות להורות מופרת?
הכל מתקשר לחדירה מופרזת של שיח הזכויות לשיח הפוליטי וזה מזיק. מעולם לא סברתי למשל שעיסוק בזכויות חברתיות תלויות משאבים במסגרת שיח הזכויות הכללי מועיל הרבה מאחר והוא מתעל מיד את הנאבקים למאבק על חסדי מינימום ולא על שינוי מהותי בסדר העדיפות החברתי שהוא נושא למאבק פוליטי ולא למאבק זכויות אדם.
טוב, אתה מבלבל כאן יותר מדי דברים. אני לא יכולה להיכנס לכל ולעומק כי זה ממש נושא לדוקטורט. רק בקצרה:
א. אתה העלית את חובת המימון ככזאת שנובעת מהזכות להורות. ולכן נתתי דוגמא שזה כבר מתקיים. אבל, מזכות נובעת חובה, מחובה לא נובעת בהכרח זכות. כך שבוודאי שממימון עניינים מסוימים ע"י המדינה אי אפשר להסיק שקיימת זכות אדם לגביהם. מלבד זאת, בהקשרים מסוימים זכויות מסוימות מקימות רק חובות נגטיוויות.
ב. השאלה שלך לגבי הודו היא בדיוק אחת הבעיות בזכויות חברתיות/כלכליות: שאם הן מקימות חובה ישירה אז מדינות עניות יואשמו בהפרת זכויות אדם. כתבתי על זה בזמנו כשדנתי בנושא, כמו על עוד בעיות בזכויות חברתיות וכלכליות.
ג. והזכות לפרטיות לא מתנגשת עם הזכות לחיים? זה ממש לא עונה לבעיה. יש התנגשויות בין זכויות שונות ויש איזון והכרעה.
ד. דעתך לגבי שיח הזכויות ידועה. אני מסכימה שהוא מוגבל וטוב שכך, או לכל הפחות שהוא צ"ל מוגבל. אבל מעניין שאתה כל כך מאדיר את השיח הפוליטי לעומתו.
זה מצטרף למסורת ארוכה של הפרדה בין אנחנו וזכויותיהן לבין המחיר שהן גובות מהאחר, לא רק בתחום הילודה שהוא סוג של טירוף לאומי ממילא.
אני מאדיר את השיח הפוליטי כי זכויות אדם הן תלויות מבנה פוליטי ואינן יכולות להתקיים ללא הבסיס הפוליטי ומבנה משטר פוליטי שבמסגרתו הן יוכלו להתקים ולשגשג. כאשר מנסים להפוך את הסדר התוצאות בדרך כלל מאכזבות
הקונספקט של "השכרת אברי גוף" כפגיעה בזכויות, המשמש המון בשיח הזכויות, בעיקר הפמיניסטי, מציק לי למדי. לעיתים קרובות יש לי תחושה, שאף אחד לא שאל את האם הפונדקאית, "האם ניתן לדבר כאן על בחירה אמיתית או על אילוץ". השאלה נשאלה כאילו היא רטורית: ברור שאין כאן בחירה אמיתית.
במקרים כאלה, הטיעון חסר את ההסבר "מהי בחירה אמיתית"? אני הייתי רוצה להקדיש את חיי לאמנות, ובמקום זה אני מפתח תוכנה. האם יש כאן "בחירה לא אמיתית"?
יתר על כן, השיח הזה מדלג בקלילות, על שאלת ה"מה עכשיו". אם החוק ימנע מנשים, שאין להן ברירה, אלא להיות אמא פונדקאית לפרנסתה (זו לא טענה שלי, שימי לב. זו טענה הנגזרת מהטענה שאין כאן בחירה אמיתית) – מה עכשיו? מה תהיה הפרנסה של אותה אישה, שהדבר שאין לה ברירה אלא לעסוק בו, נגזל ממנה? האם את מסכימה לדון את האם הפונדקאית לעוני, אבל לתפוח לה על השכם "זה בסדר! את לא תיאלצי להשכיר את איברי גופך!"
אני לא חושב שהתשובה הנגדית היא אוטומטית נכונה. אבל אני לא חושב שהבעיות שעלו כאן, (מהי בחירה אמיתית, ומה התוצאה של מניעת אופציה על חייהם של כל המעורבים), צריכות לקבל את ההתעלמות הרועמת, של מי שטוען, על כל דבר שהוא "אין כאן בחירה אמיתית".
"משפחה חדשה" היא מושג מעולמם של המרקסיסטים המפרקים את המבנה המשפחתי בארצות המערב, בכדי להחלישן.
[…] המשפחה חדשה, הנשים ישנות (נעמה כרמי על הקמפיין של משפחה חדשה בנושא פונדקאות) […]
[…] לקידום העצמי הקשורים בקשר הדוק לדיכוי האחר (למשל, המאבק של הומואים לפונדקאות בהודו המעורר שאלות מוסריות קשות ביותר), ובצדו השני מאבקים […]
[…] בנושא: המשפחה חדשה, הנשים ישנות תביאו ארבעה ילדים. עם פונדקאית אין לסחור ברחם ילדים זה […]
[…] קישורים לספרות בנושא פונדקאות: ניצול נשים: גם לי מגיע! המשפחה חדשה, הנשים ישנות תביאו ארבעה ילדים. עם פונדקאית אין לסחור […]