על מה המהומה? הביקורת על הביקורת על הצעת החוק לתיקון לשון הרע התחלקה פחות או יותר לשתיים. האחת, ביקרה את התקשורת על הבורות שגילתה לגבי הצעת החוק עצמה. טענתה של השנייה היתה שלמי שעושה מלאכתו נאמנה, כותב אמת ובודק את דבריו – לא צפויה שום בעיה. “החוק לפרסום האמת”, הפליג ראש הממשלה בתארו אותו, בהגזמה מקבילה לאלה שכינו אותו "חוק ההשתקה". לשתי הביקורות משותפת הטענה נגד הניפוח ההיסטרי של הסיקור התקשורתי את הצעת החוק.
אפשר בהחלט להצטרף להערכה שהתקשורת לקתה בהיסטריה קלה בסיקור של הצעת החוק לתיקון לשון הרע. עצם כינויה "חוק ההשתקה" – לא בטורי הדעה אלא בידיעות החדשותיות(!) – היא ראיה מספיקה. כן, התקשורת היא שטחית, רדודה ופשטנית, עד כדי בורות לעיתים, צהובה ופאניקרית. מה עוד חדש? לא משהו שלמדנו ביומיים האחרונים. ובנוסף, היא מקימה כאן קול צעקה כי מדובר גם בה עצמה.
הביקורת השנייה המופנית למבקרים את הצעת החוק היא טענה שגורה כאשר מבקשים להגביל זכויות ובה אני מבקשת להתרכז. כשמדובר בזכות לפרטיות מספרים לנו שלמי שאין מה להסתיר אין בעיה. כשמדובר בזכות לחופש הביטוי (וחופש המידע) – שלדוברי אמת אין בעיה. אבל למשמיצים – להם לא תהיה תקומה. ולמה שתהיה, באמת. ובכן, כרגיל, לא זאת באמת הבעיה. אלא האפקט, ההשפעה של חוקים כגון אלה. וזאת הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה, כחלק ממחאת הבלוגרים.
כשמדובר בחוקים השייכים לקטגוריה של ענישה מאוחרת על ביטוי (לעומת מניעה מוקדמת כמו צנזורה או צא"פים), שחוק לשון הרע נמנה עמם, עיקר הנזק שהם עלולים לגרום הוא באפקט המצנן שלהם על חופש הביטוי. משמע, ייזהר הכותב. מה רע בזהירות? זהירות היא דבר מצוין, נוהג מומלץ. חופש הביטוי איננו מוחלט, ומולו ניצבת, במקרה זה, זכותו של אדם לשם טוב. “הקם לגזול את שמי הטוב, לא יתעשר, אך יציגני ריק” (שייקספיר באותלו, תרגום נ’ אלתרמן). אלא מה? "הכול במידה" לימדונו כבר ביוון העתיקה. וגם כאן ההפרזה לא טובה לבריאות הביטוי. הוא עלול להצטנן. ולא רק בחורף. כי כאשר הסנקציה העתידית קשה ובלתי מידתית – היא תביא לזהירות יתר; עד כדי הימנעות. למה להסתבך. והימנעות מביטוי משמעה פגיעה בחופש הביטוי. זכות שהיא, יש לזכור, לא רק זכותה של הדוברת אלא גם זכותה של השומעת. זכות יסוד, שיש לה חשיבות רבה במשטר דמוקרטי. כדי לשכנע (ולא לשנות בכוח הזרוע); כדי לגלות דברים שהשלטון מעדיף להסתיר ולאפשר בחירה ממשית. גם, לא פחות חשוב, כדי להגיע לחקר האמת, שממש לא תמיד מתגוללת לה שם בכיכר השוק, חשופה לכל דורש.
על אף שאיני ממליצה למהר ולהגיש אותן, מסיבות שאין המקום לפרטן, תביעות לשון הרע נהפכו לנשק בידי החזקים. תביעות SLAPP* – תביעות סרק שנועדו לאיים – מוגשות היום על-ידי מעסיקים נגד עובדיהם כדי למנוע מהם להתארגן או על-ידי בעלי הון נגד מבקריהם. רובן לא מגיעות לכלל מימוש. לעיתים רק המכתב המקדים של עורך-הדין עושה את עבודת האיום. לעיתים קרובות נמשכת התביעה מבית המשפט תוך כדי הליך, לאחר שעשתה את שלה: הפחדה. בפעם הבאה יחשוב העיתונאי פעמיים לפני שהוא מתעסק עם טייקון. על-כן תמימות או היתממות היא לטעון שלדוברי אמת אין מה לדאוג. מי שהממון ועורכי הדין בכיסם ידאגו לכך שיהיה גם יהיה להם ממה לדאוג, אף אם התביעה לא תבוא לכלל מימוש. בינתיים יש לשלם לעורך-דין שיכתוב מכתב תשובה, או יגיש כתב הגנה. והזמן. והעצבים של מי שלא עומדים לרשותו האמצעים וההגנה משפטית שמספק לו הדירקטוריון.
תאמרו: מה הרבותא? גם כיום מטיל חוק איסור לשון הרע סנקציות. גם מסלול של פיצוי סטטוטורי, של עד 50,000 ש"ח. ומשהוכח נזק, בית המשפט פסק גם פיצויים של קרוב למיליון ש"ח. אכן, וחוק איסור לשון הרע הוא חוק חיוני. שכאמור, חופש הביטוי איננו אמור להיות הפקר של שמו הטוב של אדם. הצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה מעלה את הפיצויים שרשאי בית המשפט לפסוק ללא הוכחת נזק לעד 300,000 ש"ח (ועד 600,000 אם הוכחה כוונת זדון). והיא מחייבת לאפשר לנפגע/ים או לנציגיהם פרסום של "תגובתו המלאה"(!) בזמן סביר, שאחרת יוסמך בית המשפט לפסוק נזיקין עד למיליון וחצי ש"ח.
הסכום מוגזם גם כשמדובר בכלי תקשורת ממוסד. ראינו רק לאחרונה מה קרה לערוץ 10, לדוגמא, שנאלץ לפרסם התנצלות מוכתבת אחרת ייסגר הברז היחיד שעוד טיפטף לו מזומנים כדי להחזיקו בחיים. הסכום ודאי מוגזם לאין שיעור כשמדובר בבלוגוספירה. יש שיאמרו כי חד הוא: 50,000, 300,000 – את שני הסכומים אין ידם משגת. אכן. אבל ככל שהשוט המונף חד יותר – כך יעדיפו הכותבים להימנע בכלל מלכתוב. וזו תהיה לא רק פגיעה בחופש הביטוי הפרטי שלהם, אלא פגיעה בחופש שלנו לקבל מידע ומגוון של דעות שונות. ואם קודם אפשר היה אולי במאמץ משותף לגייס סכום כזה – היום זוהי ממש משימה בלתי אפשרית.
אשר לי באופן אישי, שיוויתי את לשון הרע לנגד עיני תמיד, גם עוד טרם ההצעה לתיקון החוק, והשתדלתי לא להיכשל בו. אבל הסכומים המופרזים שנקבעו כאן מקלים מאוד על איום בעזרת תביעות לשון הרע, גם אם הן מופרכות ונועדו להפחיד "בלבד". בפרכה של החובה לפרסם "תגובה מלאה" אפשר להיווכח אם נחשוב על פוסט בין 400 מילה שתתלווה אליו תגובה בת 2,500 מילה ויותר… אם יש להיזהר בסנקציות על חופש הביטוי שכן יש להן אפקט מצנן – כאן מדובר באפקט מקפיא ממש על חופש הביטוי.
לבסוף, חייבים לומר שכמו הצעות חוק לא מאוזנות אחרות, הרי אף אם היא נובעת מנקמנות של פוליטיקאים ובעיקר רצון לצמצם את הביקורת עליהם – גם כאן יש אחריות מסוימת לצד שהן מגבילות ביותר; כלי התקשורת במקרה זה. כמו אחרים, חזרתי וכתבתי על כך שהיעדר ריסון עצמי יביא עליהם ריסון מבחוץ. אם אין רגולציה עצמית באמצעות האתיקה – תבוא ההסדרה בחוק. כאשר כללי האתיקה המקצועית של העיתונות נהפכים בידיה ללעג ולקלס – בא כוחה הכופה של המדינה במקומם. אי אפשר לבוא למועצת העיתונות בבקשת הגנה רק כשהמדינה מאיימת על חופש העיתונות, ובכל שאר הימים לנער מעליהם את האתיקה שאמורה לחייב אותם כנער אבק מדש מעילם.
* SLAPP = Strategic Lawsuit Against Public Participation
קרוא וכתוב 
האמת היא שממך, כאחת הבלוגריות המוערכות עליי בשל דברייך השקולים-תמיד, ציפיתי לתגובה ברוח קצת שונה. הסכום (300,000 ש"ח) ועניין התגובה המלאה, מתארים את הצעת החוק *בקריאה הראשונה*. יוזמי החוק עצמם אומרים שבקריאה השנייה עניין התגובה יושם בגבולות סבירים, הסכום יופחת וכן ייעשה דיפרנציאלי בהתאם לתפוצת כלי התקשורת. תמהני על שלא התייחסת לדברים האלה.
אני לא כותבת עתידות בבזוקה.. מה שאני יכולה להתייחס אליו הוא מה שעבר בקריאה ראשונה, לא לאיזונים היפותטיים ולא למה שח"כים כאלה או אחרים מצהירים שהם יעשו עכשיו, אחרי שהזעקה עלתה. שום דבר לא הפריע ליוזמי ההצעה להפוך אותה ליותר "סבירה" גם בקריאה הראשונה, שבה היא עברה בנוסח זה. כנראה לא סתם העדיפו נוסח כזה. ואולי שיטת העז.
נעמה, אם אני מבין את תגובתך אז הבעיה עבורך היא בגובה סכום הפיצוי ובאורך התגובה.
זוהי אבל לא ביקורת עקרונית,אלא טכנית ועל כך בוודאי ובוודאי שאפשר להתווכח. מה שאי אפשר לעשות זה לקרוא לתיקון חוק השתקה, במיוחד כאשר ברור של"גדולים" אין שום תועלת ברורה מהתיקון על הרמה הכספית ואולי באורך התגובה.
בקשר להשגותייך יש לציין שבמקרים לא מעטים, למרות שמישהו מוזכר בצורה דיבתית רק בשורה או שתיים, הנזק יכול להיות גדול ומכיוון שיכול להיות מדובר בעיניין מסובך, התגובה חייבת להיות ארוכה יותר. כמובן שיש מקום לבחינת דברים לגופם ולא החלטה גורפת.
לשם דוגמא הנה מקרה אישי. אדם בשם פרופ' סטיבן פלאוט מלעיז עלי כבר שנים שאני לכאורה מכחיש שואה. "חטאי" הוא שכתבתי בשנת 2000 מייל למכחיש השואה דיוויד אירווינג וניסיתי לשכנעו שיפסיק להכחיש .
אירווינג פירסם באתר שלו את המייל המאוד מתומצת שלי בלי רשות והתוצאה עבורי היא ממש קטסטרופלית. אנשים שמתמצאים בנושא היטב למשל חוקר השואה המפורסם פרופ' רנדולף ברהאם, למרות שאינו מסכים עם חלק גדול מהפרשוניות שלי, הסכים לחתום על הצהרה שאין כל סיבה לראות בי מכחיש שואה.
כדי להסביר את העניין לקהל הרחב נזקקתי להיקף יותר רחב משורותיו של הבודדות של פלאוט:
http://shraga-elam.blogspot.com/2008/04/response-to-defamations-following-e.html
את הנזק שפלאוט וחבריו גורמים לי מאוד קשה לכמת שכן אינני יכול להגיד לך כמה נרתעים מלפרסם את תחקירי לאחר שבגוגל הם עולים מיד על הפרשה.
ידועים לי כמה מקרים ברורים שהעניין הביא לביטול הזמנות שכן המזמינים חששו מסיבוכים.
א. לא, הבעיה – כמו שכתבתי – היא האפקט המצנן על חופש הביטוי. שנהפך, בהינתן הסכומים שבהם מדובר, לאפקט מקפיא.
ב. לא קראתי להצה"ח "חוק ההשתקה". נהפוך הוא: ביקרתי את כלי התקשורת שמכנים אותו כך (ולא מספרים לנו כמה פעמים הם מאיימים בתביעת דיבה בעצמם על המתכוונים לכתוב עליהם…).
ג. כמו שאני כותבת בפסקה האחרונה , לו כלי התקשורת היו מצייתים לכללי האתיקה שלהם עצמם – בתיקון שגיאות, במתן תגובה הולמת (לא רק כשמדובר באילי הון המאיימים בסכומי עתק) וכיו"ב – אולי לא היינו מגיעים להיכן שהגענו. יתכן שיש מקום לחייב בחוק פרסום תגובה. בד"כ אנשים שנפגעים מעוניינים בתיקון השגוי, לאו דווקא בפיצויים ובטח לא באיום. באחרון מעוניינים גורמים אחרים.
הנקודות העקרוניות שהעלית בפוסט בקשר לאפקט המצנן הן נכונות (אם כי יש לשוקלו לעומת המצב הקיים היום של אי-הקפדה על אתיקה בסיסית מצד חלק מהעיתונות).
אבל למעשה, כפי שאת יודעת, הצעת החוק הזו אינה מורידה ואינה מעלה דבר:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=2192527
תהייה – עד לפני 1999, לא הייתה שום מגבלה בחוק לגבי סכום הפיצויים, והנושא הושאר לחלוטין בתחום החלטתו של בית המשפט. האם המצב אז היה טוב יותר או פחות מאשר המצב היום?
טוב למי, לתובעת או לנתבעת? 🙂
למיטב ידיעתי אחת היחידות החוקרת את הנושא אמפירית היא ד"ר תמר גדרון ואני לא יודעת אם היא בדקה את התקופה ההיא. המחקר שלה אמור להתפרסם בקרוב. כאן הדיווח
[…] פורסם בבלוג של ד"ר נעמה כרמי, "קרוא וכתוב" […]
סתם להשכלה כללית: במו אוזני שמעתי ביום שישי האחרון הבוקר בגל"צ בתוכנית "מחשבות בע"מ" את משה שלונסקי, מי שהיה מפקד התחנה וידוע בציבור כאיש שמאל וליברל, מביע את דעתו שהחוק לא ישנה הרבה לגבי "התקשורת", אך טוען שהוא שבע רצון ממה שהחוק יעשה לבלוגרים. לדעתי יש אפשרות סבירה שאחרי שישקע האבק יתברר שהתקשורת הממוסדת והעשירה לא תיפגע כלל, או בשוליים, כי עיקרו של החוק יכוון נגד התקשורת הלא-ממוסדת ברשת. התקשורת "הגדולה" היא מזמן חלק מהממסד והמלחמות בינה ובין הפוליטיקאים הן מסך עשן ורד הרינג. הפוליטיקאים אצלנו כמו בכל העולם מבועתים יותר ויותר מכוחן של דיעות ויוזמות שצצות באינטרנט במקומות שאינם נשלטים על ידי פרסומות מסחריות ואוטו-צנזורה ממסדית. מבחינתם של מוזס, שוקן או דנקנר אין הבדל גדול בין 50 ל-300 אלף שקלים, אבל לבלוגר מן השורה זה יכול להיות ההבדל בין אסון קטן או גדול במקרה הראשון, לקטסטרופה שתגמור אותו.
נעמה, את הקטע של האפקט המצנן לא ממש הבנתי. את טוענת שכבר היום ישנן בעיות עם תביעות סרק וה"גדולים" הרי יכולים להרשות את זה לעצמם עם או בלי התיקון. המצב עבורם לא משתנה מהותית.
ל"קטנים" יש בעיות עם תביעות סרק שכן זה גם יקר וגם הם צריכים למצוא עוה"ד שכל כך תאב בצע שלא אכפת לו לסכן את שמו.
אם בלוגרים יחשבו פעמים לפני שהם מלכלכים חופשי חופשי הרי זו מטרה ראויה בהחלט. אם עיתונאים יחשבו פעמיים לפני פירסום לא בדוק, הרי זו גם מטרה ראויה לשמה.
את ממילא זהירה בניסוחייך עם או בלי התיקון. זהירות היא בהחלט אפשרית ואני כותב דברים בבלוג שלי יותר בוטים ממך. במקרה אחד יוסי מלמן איים עלי בתביעת דיבה אחרי שכתבתי שהוא גנב ממני סיפור. אחרי הזעם הראשון שלו הוא עשה חושבים שכן הוא יודע שיש לי הוכחות טובות.
גם יצחק לאור כידוע איים בתביעת דיבה גם כלפייך אם אינני טועה למרות שלא הזכרת את שמו והחליט כנראה שסיכוייו לזכות לא טובים במיוחד.
אני כותב כבר שנים בשפות שונות על כך שהעיתונאי איתמר לוין פירסם במודע מאמר שהכיל ברווז ענקי. הוא טען ב-1995 שמצא מסמך רשמי שווייצרי מ-1946 שבו הממשלה השווייצרית מודה שרכוש קורבנות השואה המוחזק בבנקים בארץ זו שוויו 300 מיליון פר"ש. לפי חשבון לא ברור טען איתמר ששווי סכום זה ב-1995 הוא 7.7 מיליארד פר"ש. לטענה של איתמר היתה בעיה "קטנה" המסמך לא טען את זה וגם לא היה רשמי, חוצמזה הכל היה בסדר. אני הזהרתי אותו לפני הפירסום שטעות בידו. זה לא שכנע אותו והתוצאה היתה שבעקבות ה"ברווז" הזה יצא לדרך הקמפיין נגד הבנקים. בעיקרון לבנקים השווייצרים היתה בעיה רצינית אבל לא עם רכוש יהודי, אלא עם ביזה נאצית שלא תמיד נשדדה מיהודים, אבל זה סיפור אחר.
לא רק שאיתמר לא תבע אותי אף פעם (הפירסום הראשון שלי היה בעתון כלכלי שווייצרי ב-1996) אלא אף אמצעי תקשורת בישראל היה מוכן בכלל לטפל בנושא. אני לא חושב שהם חששו מתביעת שכן אף אחד לא ביקש ממני אפילו לראות את ההוכחות, אלא פשוט כנראה החליטו שלא פוגעים בעמית ו/או שלא רוצים להפריע לקמפיין.
אם יש לכל כותב הוכחות חותכות ומשכנעות הגדולים ינסו למנוע פירסום, אבל לא בהכרח יסתבכו בתביעת סרק שעלולה מבחינתם אפילו להגביר את התהודה לתחקיר לא נוח.
אני רואה הרבה פירסומים לא אחראים גם בבלוגוספירה וגם באמצעי התקשורת הרגילים.
מה שקורה למשל באתר רוטר.נט הוא בחלק בלתי נסבל ונראה לי שזה מאוד מאוד חשוב לפעול נגד כל מיני זריזי מקלדת.
האפקט המצנן הוא היבט מאוד יסודי של הגבלת חופש הביטוי. אני חוזרת ואומרת: לחוקים כאלה יש השפעה מצננת לא על "לכלוכים", אלא על דברים שראוי שייכתבו והם מונעים מהם להיכתב. בדיוק כפי שכשפוגעים בזכות לפרטיות נפגעת גם זכותם של אלה שאין להם "מה להסתיר", אבל הם עדיין זכאים שהיבטים פרטיים של חייהם לא יהיו בידי הרשויות. הביטוי מצטנן מראש, מהחשש. אפשר אולי לדמות זאת לאופן שעיתונאים מצנזרים את עצמם כדי להתאים לאינטרסים של המו"לים/בעלים.
חפש קצת תחת chilling effect. זה מושג שנכתב עליו רבות.
הביטוי מוכר לי, אבל לא הבנתי מה הקשר שלו לעניין הנוכחי. הטענה הזו הועלתה בהקשר של התיקון לא רק על ידך ולדעתי זה לא איום אמיתי.
הרי הגדלת סכום הנזק לא רלוונטית ל"גדולים" שממילא אין להם בעיה להוכיח נזק ברוב המקרים והם לא יסתפקו ב-300,000 ש"ח. הצנזורה העצמית של אמצעי תקשורת מול ה"גדולים" זה עיניין ישן וכאמור התיקון לא ממש ישפיע עליו.
לדעתי ראוי מאיר שטרית שאני לא בדיוק נמנה על קהל אוהדיו בדרך כלל לתשבחות על יוזמה שמגינה על ה"קטנים".
הטענה שהח"כים מגינים על עצמם היא פשוט לא נכונה, אם כי יכול להיות מאוד שבחלקם גם הם לא מבינים את משמעות התיקון. הם כולם הרי יתבעו סכום גבוה יותר מ-300,000 ש"ח אם כבר ילכו על הליך משפטי שכזה.
ניקח לדוגמא את נתניהו, הוא הרי תובע, אם הוא תובע, סכומים של מיליונים וזה ידוע ולא מפתיע. שמו הטוב של כל אדם ובמיוחד פוליטיקאי הוא ערך דמוקרטי מאוד חשוב שיש לשמור עליו. האם עובדה זו מונעת ביקורת על נתניהו? האם עובדה זו מונעת פירסום דברים פוגענים על מבנה גופם של ביבי ובמיוחד שרה? האם בעקבות התיקון יתחילו בני משפחת נתניהו לתבוע כל מי שיקרא לשרה בשמות גנאי מעולם החי.
זה בהחלט רצוי וראוי שאמצעי התקשורת השונים, כולל בלוגרים יחלו אותם כללים גם לגבי "קטנים".
אי אפשר לקרוא לדרישה להצמד לעובדות אפקט מצנןץ
שרגא, אני מסבירה בפוסט את הקשר, וגם בפוסטים אחרים. אפקט מצנן הוא אחת הבעיות הידועות והמרכזיות בענישה מאוחרת על ביטוי. הביטוי "מוכר לך"? רק אני העלתי את הטענה הזאת? מה בדיוק אתה אומר בזה? זאת טענה קצת משונה, אגב, בהקשר של דיון על חופש הביטוי. שנראה שצריך להסתיים כאן כי אתה חוזר על טענותיך ללא קשר למה שאני כותבת בתגובה.. אפקט מצנן לא קשור ל"דרישה להיצמד לעובדות". הוא קשור לזה שהוא מצנן את הביטוי גם הצמוד לעובדות כי אולי וכי מי רוצה לקחת סיכון וכו' וכו'. אתה משום מה בוחר להתעלם לחלוטין מהנטען בפוסט לגבי השימוש באיום בתביעת דיבה, היא בכלל לא צריכה לבוא לכלל מימוש. מספיק המכתב המזהיר מעוה"ד. מה זה בשביל פוליטיקאי או איזה טייקון. אבל לך אתה, הבלוגר, תמצא עורך דין, תשלם לו את כמה אלפי הדולרים שהוא גובה עבור מכתב תגובה. או אם זה מתפתח – להגיש כתב הגנה. והחששות. והבית שתצטרך למשכן. בסוף ההוא בכלל ימשוך את התביעה, כמו שקורה בלא מעט מקרים. לך תתמודד כבן אדם פרטי עם גוף בעל משאבים וזמן שמעסיק שורה של עורכי-דין שזה לחם בשבילם. זה האיום, גם אם אתה יודע שתוכל להוכיח אמת דיברתי. תרצה להיכנס להליכים ארוכים ויקרים – גם אם תנצח? רובם לא, ולכן הם ייזהרו מראש, ולכן הם יימנעו מלכתוב. וזה נזק. והקשר לתיקון פשוט, וגם אותו כתבתי בפוסט ואני חוזרת עליו שוב: ככל שהאיום גדול יותר (בסכום) – האפקט המצנן מקרר יותר.
תקרא קצת לא רק על אפקט מצנן אלא גם על תביעות SLAPP.
אתה גם טועה לחלוטין בהבנת החוק והדינמיקה של התביעות. לא קל להוכיח נזק בתביעת לשון הרע, בלי קשר לקטנים או גדולים. אני לא יודעת על איזה "קטנים" שטרית מגן, אני יודעת באילו הוא פוגע.
שמו הטוב של כל אדם וביחוד של פוליטיקאי הוא ערך דמוקרטי חשוב שיש לשמור עליו? שמו הטוב של כל אדם הוא חשוב מאוד. לגבי פוליטיקאים וממלאי תפקיד יש גישה שונה. בארה"ב, בעקבות הלכת הניו-יורק טיימס, רשויות לא יכולות לתבוע דיבה אלא אם הן מוכיחות זדון. כי אחרת הדרך הקלה ביותר לרשויות ולפוליטיקאים לחסום ביקורת – שהיא הערך הדמוקרטי החשוב! – היא לאיים בתביעות דיבה.
נעמה,
למרות הכל לא הצלחתי להבין למה התיקון בחוק משנה את המצב הקיים לגבי הגדולים. גם היום יכול בל"ל למשל לאיים בתביעה של מיליונים נגדך או נגדי או להגיש אפילו תביעה שכזו, אם כתבתי או כתבת משהו שלא מוצא חן בעיני הבנק . הוא הדין בח"כ מאיר שטרית וקל וחומר ביבי נתניהו.
מה נשתנה?
גדול שנטפל לבלוגר קטן צריך אבל להביא בחשבון שבעצם ההיטפלות הוא נותן פירסום לעניין שאולי היה נשאר אזוטרי לחלוטין (ראי פרשת תביעת הדיבה נגד מלכיאל גרינוואלד עוד בעידן טרום האינטרנט).
בכל מקרה ראוי שבלוגרים יבדקו את עצמם היטב לפני שהם שולחים את ידם למקלדת. ראי מה שכותב אחד המגן על זכותו לרכל באינטרנט וגם להרוויח מכך כסף:
"לא מעט סיפורים שפרסמתי בעבר יכלו שלא לעלות לבלוג שלי בגלל החוק המדובר, ולא בגלל שאני משקר, אלא בגלל שלפעמים אין מספיק הוכחות… (…) לרוב אנחנו מסכימים לעצמנו ובצדק לחצות את הגבולות כדי לפרסם את האמת, בלי להתיפייף יותר מדי ובלי לפחד מתביעות."
http://saloona.co.il/blog/%D7%9E%D7%94-%D7%99%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA/?ref=blogger_protest
אני לא ממש מבין, אם לאיש הזה אין מספיק הוכחות, איך הוא יודע שזו האמת? יש לו מקור א.א.א.? על גדולים וחזקים הששים להגיש תביעות האיש בוודאי לא יעיז לרכל ואם יעשה זאת זה יעלה לו קרוב לוודאי יותר מ-300,000.
אני לא מבין גם במקרה זה מה השוני בין המצב הקיים לבין הצעת התיקון לגבי ידוענים שכאמור אין להם בעיה גדולה להוכיח שלאור מעמדם נגרם להם נזק גדול.
אם למשל אשכר אלדן כוהן היתה בזמנו מגישה תביעת דיבה נגד בני ציפר על כך שטען שהיא מפנטזת והיא היתה זוכה. היה לאשכר בוודאי קשה להוכיח שנגרם לה ע"י פרסום זה נזק כספי מלבד עוגמת נפש שאותה קשה מאוד לתרגם למושגים כספיים.
זה מצב מאוד מציאותי שאפילו אם אשכר היתה זוכה הסכום של 50,000 ש"ח היה הולך ברובו כשכר לעוה"ד, אם בית המשפט לא היה מקציב לה לכך פיצוי הולם יותר.
האם אפשרות שעיתון "הארץ" היה אמור לשלם סכום נכבד יותר לא היתה קצת מקשה על מקלדתו החופשית מידי של ציפר? לזה אפשר לקרוא אפקט מצנן רצוי.
ציפר הרי לא מעיז לכתוב דברים מגעילים ולא מבוססים כאלו על הגדולים, או שאני טועה?