הסרט 'עדות' מביא עדויות מהכיבוש, של פלסטינים וחיילים, המועמדות באופן דרמטי על-ידי שחקנים ישראלים כולם ונמסרות בעברית. החומרים לא חדשים ולא מחדשים. הארועים שמשרטטות העדויות הללו מוכרים – אם לא אלה בדיוק אז אחרים, דומים להם – אפילו לקוראי עיתונים; ודאי למי שנחשפו פרסומים של ארגונים לזכויות אדם, שאצל חלקם מצטברות עדויות כאלה לאלפיהן. לא הסיפורים המזעזעים ביותר, אבל חלקם קשים דים. ובעיקר משרטטים תמונה יומיומית. שגרה של התעמרות.
האסתטיזציה של הרוע
העיבוד הקולנועי כן מנסה לחדש. כדי להביא מבט מחודש, מבט רענן, מבט אחר, על הארועים המוכרים מהכרוניקה. זה, אחרי הכול, תפקידה של האמנות. ו’עדות’ איננו סרט דוקומנטרי אלא סרט שמביא דוקומנטציה בלבוש אמנותי. צילומים יפהפיים של נופי הארץ מעמידים את הניגוד הנדרש לרוע הנחשף בסיפורים הלקוניים. איזו ארץ יפה, ומה מעוללים לה תושביה משני הצדדים. התחבולות האחרות יוצרות מצג אמין פחות. כך העברית הגבוהה והשוטפת בפי כל הדוברים או הלבוש השקפקף והחשוף של הנשים הפלסטיניות. כך ההעמדה המוזרה והמלאכותית של דמויות על רקע הים או בתוך המים ממש. כל ייצוג כזה אפשר כמובן להסביר בדיעבד. כניסיון להפשיט את מוסרי העדות מכל סממן קונקרטי רגיל וכך קירוב על-ידי אוניברסליזציה שלהם; או כניסיון (מגושם ולא מוצלח) של הזרה. שתי התחבולות האלה נועדו למשוך תשומת לב. תשומת הלב למה? לתוכן המבע. המוכר, כאמור, למי שיגיעו לראות את הסרט; ומיד אגע בסוגייה של קהל היעד. שכן השאלה השנייה והקשורה היא תשומת הלב של מי.
אבל החוויה של ייצוג אמנותי מרחשת בזמן אמת. הסברים ופרשנויות בדיעבד נועדו להעמיק את החוויה, לתת לה ממד נוסף של מורכבות ועומק ובכך להעצים את ערכה האמנותי. הם לא באמת משכנעים אם בעת הצפייה, בזמן אמת – החוויה לא משכנעת והתחושה היא של אי-נוחות. לנוכח ייצוגים תמוהים לעיתים, שתפקידם לא ברור. הסרט בוחר לסיים (כמעט) בהופעה של דקלה, בליווי התזמורת האנדלוסית, ששרה בערבית:
אם רק יכולת לראות אותי.
אם רק הייתי יכולה לבכות לך.
אם רק הייתי יכולה להיות אתך.
עד שתצא מקולי.
הכמיהה, הכאב והאמביוולנטיות עוברים היטב. אפשר לראות את השיר הזה כהסתכלות חתרנית של יוצריו על יצירתם (בין השאר ניכוס הקול הפלסטיני האותנטי לייצוג דובר עברית). אבל לעומת האפשרות שהשיר ילווה את סוף הסרט, למשל, כסצינה היא נראית מודבקת באופן מלאכותי ותמוה.
הכיבוש מושחת, הכיבוש משחית וכל הג'אז הזה
ההקשר של הסרט ידוע וברור, כביכול. יוצריו מצליחים להעביר את המסר שגם החיילים הם קורבנות, לכודים במעגל קסמים, בלי ליצור מצג שווא של סימטריה. הכיבוש ראשית מושחת ורק אחר כך משחית, אם לתקן את האמירה השחוקה. שאלות שנלעסו לעייפה בדיון הציבורי מצליחות פה ושם לקבל מבט אותנטי. כך שאלת "החייל המוסרי", המשתדל להתייחס לתושבים כאל בני-אדם, אבל נאלץ לחזור בלילה לבית, חמוש וצבוע בצבעי הסוואה, כדי לפגוש שוב את הילד שבצהריים נתן לו סוכריות, משתין בתחתוניו מרוב פחד. כך הדליפה של הנורמות המעוותות והאלימוֹת של הכיבוש אל ישראל גופא, כשחייל אחר מתאר איך התרגל להיות בעל הסמכות העליונה על חיי אזרחים. "אני החוק פה". ואיך עולה לו הדם לראש כשמישהו אומר לו לא. מאיפה אתה שואב את החוצפה להגיד לי לא? את התוצאות הטרגיות של התפיסה הזאת – של היעדר גבולות, גיאוגרפיים, פיזיים ונפשיים – כשהיא נתקלת פתאום במציאות אזרחית אנחנו מכירים היטב, לדאבוננו. גם זה מהכרוניקה העיתונאית היומיומית.
אבל יוצרי הסרט מתיימרים לעשות יותר. לא רק לתעד (אשתמש בקיצור הזה, על אף שהסרט איננו סרט תיעודי במובן הרגיל) את הכיבוש ועוולותיו. הסרט, הם אומרים, הוא "חשיפת זיכרון משותף של שני עמים על אדמה אחת". הוא "נועד לייצר ארכיון ישראלי-פלסטיני להווה ולעתיד, כתנאי להתפייסות". זוהי מטרה יומרנית מאוד. והסרט לא עומד בה עוד לפני כל פגמיו האסתטיים-פונקציונליים שאחדים מהם נמנו לעיל. הוא לא עומד בה משום שבניגוד להבאת נראטיב של כיבוש, תנאי להתפייסות הוא שמיעת הקולות כולם. והכלתם. סרט על הכיבוש כמנגנון של ייצור רוע איננו מחויב להביא את קולותיהם של הישראלים. סרט השם לו למטרה לחשוף זיכרון משותף ומתיימר ליצור ארכיון משותף כתנאי להתפייסות – חייב גם חייב. גם בצד השני יש כאב שחיוני כי ישמע ושהכלתו היא צעד ראשון לפיוס, אם יהיה. ואלה נעדרים מן הסרט. אולי האמביוולנציה משיר הסיום, של השואפת להיראות, רוצה להישמע, כמהה לאינטימיות אך בה בעת שייצא מחייה, מגופה, אפילו מקולה שעליו הוא השתלט – הדביקה גם את יוצריו. כך או כך, התוצר לא מצליח להרשים, להביא מבט מחודש או לגעת עמוקות באופן אחר. במובן מרכזי הוא נותר קר, מרוחק ומנוכר.
מגלים את השטחים
הקושי האחרון של הסרט הוא קהל היעד. כמו פעמים רבות הפרדוקס הוא שמי שצריכים לראות אותו – כי זוהי זווית ונקודת מבט שהם מכחישים בשיטתיות – כנראה לא יטריחו את עצמם. ומי שיגיעו לאולם הם אלה המכירים את העדויות והמציאות. שוב לשכנע את המשוכנעים? קהל היעד הטבעי והצפוי שלו, אפוא, הוא בעיקר בחו”ל. לתפארת מדינת ישראל. ואולי דרך מקרה יסתנן גם לאולם בארץ מישהו מהרבים שחיים בפלנטה אחרת בארבעים השנים האחרונות. אחרי הכול, ועד כמה שזה נשמע משונה, גם התחקירן והתסריטאי השותף של הסרט גילה את המציאות הזאת באקראי, כפי שהוא מעיד על עצמו. כשקלסר עב כרס שהתגלגל לידיו קרע את המסך הדקיק של ההתעלמות והנהנתנות התל-אביביות שבהן חי, פחות משעת נסיעה מזירת הארועים של הסרט. שהוא התוצאה של נרעשותו ממה שגילה. אבל הבעיה איננה המידע. זה נגיש, כאמור, לכל החפצים בו. הבעיה היא אי-הרצון לדעת. ההכחשה. עליהם כתב הסוציולוג סטנלי כהן בספרו המצוין States of Denial. כדי לקרוע אותם בהקשר הזה צריך לפרוץ את קהל היעד הידוע והמוכר לעייפה, ולעשות זאת עם אמירה אמנותית מבריקה. הסרט אינו מצליח בשניהם.
עדות. במאי: שלומי אלקבץ. תסריט: שלומי אלקבץ ועופר עין גל. צלם: דוד עדיקא. עורכת: ז'ואל אלקסיס.
טריילר
קרוא וכתוב 
את הסרט טרם ראיתי ואני תוהה אם בכלל יש טעם. להתרשמותי חלק ניכר מהסרטים שמופקים בארץ בנושא הסכסוך הערבי יהודי ממומן על ידי גופים מצד אחד של המפה הפוליטית. זה בסדר כל עוד הכוונה לאזן וללמד ולפשר אבל המינון מגוחך.
בסופו של דבר התמונה שמצטיירת מהסרטים בנושא על ידי תושבי חוץ, אנשים שלא מכירים את העובדות והמציאות בישראל ובשטחים או סתם אנשים מהצד השני של המדרכה מתעוותת עד כדי כך שהיא מסרסת את הסיכוי להגיע לפשרה או הבנה או פיוס אמיתי בין העמים. (לא מתייחס לממשלות).
והערה לגבי מטבעות הלשון: חלקים מיהודה ושומרון נשלטים מנוהלים ומוחזקים על ידי צבא ישראלי. אין כאן כיבוש, הם לא נכבשו ואנחנו לא כובשים. השימוש בתרגום למונח באנגלית מהחלטות האו"ם ההזוי- occupation מטעה עד היום. המונח הנכון הוא מחזיקים- השטחים המוחזקים- שטחי ההחזקה. למי שרוצה לקרוא עוד:
http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_United_Nations_resolutions_concerning_Israel
ביהודה ושומרון לא מגדלים שדות כותנה, אין מכרות זהב ולא סוחרים בעבדים. אנחנו לא בענייני משחקי אימפריות אלא בקיום מדינה יהודית. יהודה ושומרון מנוהלים על ידי הצבא בגלל סכסוך ערבי ישראלי שפרץ בגלל אנטישמיות וחוסר סובלנות ערבי.
חוצמזה, ממליץ מכל הלב להגיע להופעות של דיקלה -נותנת אחלה שואו.
לא ישראל,לא מכשלת ישראל ,לא הצבא הישראלי, ולא זה עם הכיפה הסרוחה והציצית הם המגדירים אם יש כיבוש או לא. זו האוכלוסיה בגדה המערבית, המגדירה אם היא נכבשת ,או משוחררת.
The International Court of Justice outlined the legal rationale in its advisory opinion of 9 July 2004. It noted:
…Under customary international law as reflected (…) in Article 42 of the Regulations Respecting the Laws and Customs of War on Land annexed to the Fourth Hague Convention of 18 October 1907 (hereinafter “the Hague Regulations of 1907”), territory is considered occupied when it is actually placed under the authority of the hostile army, and the occupation extends only to the territory where such authority has been established and can be exercised. The territories situated between the Green Line (see paragraph 72 above) and the former eastern boundary of Palestine under the Mandate were occupied by Israel in 1967 during the armed conflict between Israel and Jordan. Under customary international law, these were therefore occupied territories in which Israel had the status of occupying Power. Subsequent events in these territories, as described in paragraphs 75 to 77 above, have done nothing to alter this situation. All these territories (including East Jerusalem) remain occupied territories and Israel has continued to have the status of occupying Power.
אזרח – כיבוש הוא הגדרה מדינית וחוקית לא הגדרה סוביקטיבית לפי רצון עם זה או אחר . באותה מידה ניתן להגיש שאין כיבוש כי תושבים אחרים של האזור ( המתנחלים ) לא מרגישים כבושים .