אחד הבלבולים הנפוצים, שאני נתקלת בו יותר מדי לאחרונה, מזהה בטעות ביקורת על פעולה כלשהי עם ניסיון להגביל אותה או לאסור עליה. יש הבדל מכריע בין ביקורת על ביטוי או על מעשה, לבין ניסיון לאיים עליו או לפגוע בו באמצעות סנקציות. הנה שלוש דוגמאות והבהרות למה שאני מכנה ‘כשל הביקורת’.
- הודעתו של נעם שליט כי הוא נכנס לפוליטיקה גררה גם ביקורות מסוגים וכיוונים שונים. “מה אתם רוצים ממנו? אין לו זכות להתמודד לכנסת כמו לכל אזרח אחר?” שאלו מבקרי המבקרים. ובכן, ודאי שיש לו. ולמבקרים – הזכות לבקר אותו על כך.
(במקרה הזה כדאי לו גם להתרגל. הוא יקבל ביקורת הרבה יותר קשה בתור פוליטיקאי, אם וכאשר). כשל הביקורת נפוץ במיוחד ביחס למימושים של חופש הביטוי. כאשר מושמעת ביקורת על תוכן הדברים או על סגנונם נזעקים הדוברים ששמור להם חופש הביטוי. ודאי שכך. אבל חופש הביטוי שמור גם לביקורת עליהם. מדובר בביקורת; לא בצנזורה, לא בצא”פ, לא בחקירה, לא בתביעת SLAPP ולא בקריאה למיצוי אמצעים חוקיים נגדם.
הנה, למשל, ביקורת שכתבתי לא מזמן על כתבה מסוימת. אחת התגובות התריסה: האם הכתבה לא נמצאת בליבת חופש הביטוי? כמובן שהיא נמצאת. כלום מישהי קראה לאסור על פרסום הכתבה? האם הכתבה ראויה, האם היא אתית – אלה השאלות שמעוררת הביקורת.- כדי שיהיה ברור השוני, הנה דוגמא להבדל בין ביקורת על ביטוי לבין ניסיון להלך אימים על כותבו בניסיון להשתיק אותו. בזמנו כתבתי רשימה חריפה נגד התבטאותו של יוסי גורביץ, שכתב כי לדעתו המתנחלים מהווים מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות. גורביץ חזר בו מאוחר יותר, אף כי בנוסח בעייתי ומעורפל, שלמעשה מותיר על כנו את הלגיטימציה להפיכת אזרחים נושאי נשק למטרה (נניח, אב המלווה את הטיול השנתי של בתו?). לאחרונה נחקר גורביץ על הסתה בעקבות תלונה שהגיש נגדו הפורום המשפטי למען ארץ ישראל. גורביץ מנוע מלספק פרטים על החקירה. את דעתי על האמירה כי מתנחלים הם יעד לגיטימי להתקפה צבאית הבעתי, כאמור. היא ראויה בעיני לכל ביקורת. אך היא איננה הסתה. זכותו של גורביץ לסבור שלמתנחלים אין הגנה בפני התקפה מכוונת. זכותי לבקר אותו. אמירות כאלה יכולות להישמע גם בכנס אקדמי, במסגרת דיון המבקש לשנות את כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי, למשל. אבל חשוב יותר: הזכויות שלנו כוללות גם זכות לומר דברים לא ראויים או לעשות מעשים לא מוסריים לעיתים. (באנגלית זה יוצא אחלה משחק מילים). ומצד שני, העובדה שאדם מימש זכות איננה הופכת את מעשהו לחסין מפני ביקורת.
אותה טענה שימשה אותי, בזמנו, כשיצאתי נגד החקירה הפלילית שנפתחה נכגד פרופ’ הלל וייס, בגין כך שייחל בפומבי למותו של מח”ט חברון. מעבר לתוכנו, ביטוי הוא גם תמיד תלוי הקשר. אין דין פוסט שנכתב בבלוג כדין פסק הלכה או קריאה של מנהיג סמכותי לחסידיו.
אין צורך לחזור על מושכלת היסוד שחופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. אך בשל מעמדו המיוחד והחשוב של חופש הביטוי, השתרש הנוהג של זהירות מיוחדת באכיפה פלילית כנגדו. לאכיפה כזאת אפקט מצנן על חופש הביטוי: מחשש מסנקציה עתידית (חקירה, הליכים משפטיים או פיטורין במקרים אחרים), יימנע הדובר מלהתבטא. פגיעתו של אפקט זה משתרעת מעבר לזכותו הפרטית של הדובר גם לזכותם של השומעים להיחשף לדעותיו וגם לפונקציה הדמוקרטית החשובה שיש לחופש הביטוי.
חקירה מאיימת שונה תכלית השינוי מביקורת לגיטימית. האחרונה איננה פגיעה בחופש הביטוי אלא מימוש שלו. ממש כמו הביטוי שאותו היא מבקרת.
הערה: הבלוג של גורביץ לא זמין בשל בעיות בשרת המאחסן. מקווה שהקישור לשם יחזור לעבוד כאשר תיפתר הבעיה או עם מעבר דירה.
מבחינה משפטית את צודקת כנראה ודבריו של גורביץ אינם הסתה באשר נעדר מהם היסוד לקריאה לפעולה אופרטיבית ובאשר תנאי ההסתה לגזענות אינם מתקיימים כי לא מדובר בפגיעה בשל צבע עור,מוצא אתני -לאומי. זו הסיבה שהבעה תמימה של דעה לפיה קבוצות שמאל ופעילי זכויות מסוימים הם כל כך פסולים מחינה מוסרית ועל כן הם מהווים יעד לגיטימי לפעולות אלימות אף היא, על פי אותו מבחן ,אינה הסתה. אם נקפיד שקיים מרחק בין הבעת דעה שדמה של קבוצה מותר לבין קריאה בפועל לשפוך את דמה ולא זה כהרי זה אזי יש לנו באמת חופש ביטוי נרחב מאד שניתן לנצלו באפיקים רבים.
איזה מרחק יש בין "הבעת דעה שדמה של קבוצה מותר "לבין "קריאה בפועל לשפוך את דמה"?
אכן. לא כל מה שמותר הוא לגיטימי, ולא כל מה שלגיטימי הוא ראוי. זה מחזיר אותנו לתמה אחרת שאת מרבה לעסוק בה – המשפטיזציה של החיים החברתיים בישראל. כאילו אי אפשר להגיד למישהו "אתה טועה" בלי להגיד באותו משפט "ואסור לך להגיד את זה".
הניסיון להשתיק את פרופ' וייס, דומה לניסיון להלך אימים על מחברי "תורת המלך". יש כשל גדול בהבנת המושג "חופש הביטוי", בחברה הישראלית והכשל הזה הוא אינטרס של השלטון ולא משנה מי המפלגה השלטת.
אין לי מושג במה בדיוק העניין נוגע. אבל גורביץ עשוי להתבע על הסתה אנטישמית, ובלי שום בעיה לדעתי. למעשה, התגית שבה הוא מסמן את (א) מפעלו התיאולוגי ו (ב) תיאורים של מעשי פשע יהודיים, אשכרה קרויה "שנאת המין האנושי". זה תירגום של מונח לטיני עתיק, שהתייחס בזמנו ליהודים ולאחר מכן לנוצרים (בהיותם מעין יהודים). המונח הזה שימש כהסבר וצידוק לרדיפות, הגבלות, וכן הלאה. הוא שוה ערך, לפחות, ל"אל תלכי עם מיני". גורביץ לא משחק איתו: הוא משתמש בו באופן גלוי לגמרי. הוא לועג ליהודים וליהדות מתוך עולם המושגים הקלאסי, בכנותו את היהדות "מאמיני הדימון יהוה". המושג הזה, דימון, בא לבטא את המרחב ההקשרי שמתוכו גורביץ פועל, ובמרחב הזה לשנאת המין האנושי (יותר מדויק: שנאת הגזע האנושי) יש משמעות די קפיטלית. המשמעות הזו מבססת את התיזה התיאולוגית של גורביץ, לפיה היהדות היא דת רצחנית מאין כמוה, או לכל הפחות רצחנית דיה להמחות בהקדם, שהיתה כפופה, היסטורית, להגבלה ולריסון שהוטלו (איזו מקריות) על ידי אותה אמפריה רומאית נערצת, ושרדו כאלפיים שנה. כעת, מה שהעולם זקוק לו בדחיפות, לפי גורביץ, הוא לתחליף-דיכוי ליהודים.
היות ובמדינתו (הקורסת, לפי גורביץ) יש חקיקה שאוסרת על ביטויים מסויימים אפילו אם הם נאמרים בכנות או שלא במטרה להרע (ומעבר לחקיקה נגד הסתה, גם החוק נגד הטרדה מינית עוסק בעצם בדיוק בזה), נדמה לי שהשאלה המוסרית והמשפטית היא מעמד ההטפה האנטישמית בישראל. האם מדובר בשיח שיש לאסור אותו, האם אולי יש לעודד אנטישמיות, כמעין ביקורת עצמית מעולה (קורצווייל הרי ראה בקראוס גלגול של נביאי התנ"ך, דיבואה כתב לנו שהחלק האנטישמי בוייל הוא החלק הכי יהודי שלה, וביקורת עצמית זה משהו מאד יהודי), או שעמדתנו היא של אדישות אדיבה. לא ברור. ברור לי שלנוכח ההיקף של הכתיבה האנטישמית אצל גורביץ, ולנוכח מה שנראה כמו התפשטות של השיח הזה – שבוטא, למשל, במאמר של יוסי שריד בהארץ לפני כשבועיים – יש לציבור עניין לענות בו בהקשר הזה.
יצא לך תזמון מדהים עם הסיפור המדהים-לא-פחות של פיטורי שלמה מעוז (וגם עם החסימה-לתגובות בפוסט הקודם – החלמה מהירה!)
סמולן, אני תמיד הבנתי את "מאמיני הדימון יהווה" במובן אפלטוני, כאשר "דימון" הינו רוח בעלת יכולת פעולה נסית בעולם. זה בא לבדל את הדימון מהבורא, וכמובן שהמאמין היהודי יתנגד להבחנה הזו, אבל היא בוודאי אינה קשורה לשנאת המין האנושי…