קרוא וכתוב

או: שוויון בקיבוץ תל אביב

למה תמיד על הארץ? מה עם ווינט ונרג, להם לא מגיעה ביקורת? הם הרי הרבה יותר גרועים.
בקיצור: מה את נטפלת? זאת שאלה שמופנית אלי לא אחת אחרי פוסט ביקורתי. עניתי עליה כבר לא פעם. הפעם אענה בסיפור.

לפני שנים רבות (כך מתחילים כל הסיפורים. הפעם זה סיפור שהיה באמת), עזבו כמה חברים חדורי אידיאולוגיה את הקיבוץ אל העיר הגדולה. למה? כי אין שוויון בקיבוץ, הם אמרו. זאת אומרת לא באמת.
ומה, תשאלו, בתל אביב או לאן שהם עזבו יש יותר שוויון? כמובן שלא. רק מה, שם לא מתיימרים.

הנמשל ברור. מי שמתיימר להיות איכותי יותר, נאור יותר, אתי יותר; מי שמיצב עצמו שנים כ”עיתון לאנשים חושבים” – שלא יתפלא שהאנשים האלה חושבים שצריך גם למדוד אותו בסטנדרטים שהוא מתיימר לעמוד בהם. שיש ממנו ציפיות שאין מאחרים, שעליהם הוא מתנשא ולהם הוא מטיף; שלראות את האלון עידנים הופכים אותו להיפסטרים שחושב שהוא מה זה מא-גניב – יביא לביקורת. וחריפה; שלראות את עורכיו ומו”לו מאתרגים את הגרועים בשוביניסטים – יגרור תגובה; שאם הוא החליט להיהפך מעיתון לביטאון – תמונת הראי של ‘מקור ראשון’ – הוא יקבל התייחסות בהתאם. אל תפתח ציפיות אצל אחרים אם אינך רוצה שהם יסתמכו עליהן.

זאת יומרה וזאת שכרה.

תמונה: יעל בוגן, העין השביעית