קרוא וכתוב

לא רק פרידה: הרהורים על חיים ומוות, ריפוי וסרטן. מאת ד”ר דויד סרוואן-שרייבר. מאנגלית: נעמי כרמל. מודן, 2012, 124 עמ’

הספר הצנום הזה הוא הספר האחרון שכתב סרוואן-שרייבר, על ערש מותו. קוראי העברית פגשו בו בספריו ללא פרויד, ללא פרוזאק ולא לסרטן. שניהם ספרים פורצי דרך ומעוררי השראה, שכתב נוירולוג ופסיכיאטר שהיה קודם כל אדם. אדם, משמע, אנושי; משמע, נפגש בסבל; משמע, חש חמלה; משמע, מושיט יד. הרופא שהיטיב לדעת עד כמה קצרה ידה של הרפואה הקונוונציונאלית מלהושיע דווקא כשאנו נזקקים לה ביותר. ביקורתו על תעשיית התרופות הפסיכיאטרית בפרט ועל הפסיכותרפיה בכלל היתה נוקבת והוא לא היסס להציע למכאובי הנפש חלופה אנושית והוליסטית יותר. בסרטן מעולם לא קרא להימנע מלטפל בדרך הקונוונציונלית, שבה טופל אף הוא. אלא, להעמיד לרשות הטיפול הזה את מלוא משאביה של החולה, כדי לגייס את כוחות הריפוי הפנימיים שלה. את ‘לא לסרטן‘ כתב על רקע התנסותו האישית, כרופא צעיר שגילה שיש לו גידול ממאיר במוח. גידול שחזר ומאז הוא חי על זמן שאול: ידוע ידע שההישנות הבאה, הקטלנית, “הגדולה”, ה-הישנות בה”א הידיעה כפי שהוא קורא לה כאן, תגיע. השאלה רק מתי.

זה קרה ביוני 2010. ושלושה-עשר חודשים ניתנו לו להשלים. להשלים את המהלך, להשלים עם המוות. לעשות חשבון נפש עם עצמו ועם דרכו, ללמוד שיעור אחרון וללמד אותו. להיאבק כל עוד הוא יכול, ולהרפות כשכבר אי אפשר.

שלוש שאלות קשות שאל את עצמו סרוואן-שרייבר בדרך. וכדי להתמודד אִתן, וגם כדי להיפרד, כתב את ספרו זה. האם השיטה שהציע בלא לסרטן תקפה, או שמא איננה מגינה מפני הישנות?; אם היא הגנה מאז ההישנות הקודמת, מדוע הפסיקה לעשות זאת ומדוע עכשיו? ולבסוף: בבוא המוות, איך יתייצב מולו? האם כל ההכשרה שלו תעזור לו לנוכח פני המציאות? האם היא תעזור לו ביום פקודה? בקצרה, האם יידע סרוואן-שרייבר לזמן לו ‘מוות טוב’? זה שיש פילוסופים הסבורים שכל תורתם היא ללמד את האדם כיצד למות אותו? זה שבעיניהם כל החיים הנחשבים (שחושבים אודותיהם) אינם אלא הכנה אליו?

הדרך גדולה מן ההולכים בה

כיוון שסרוואן-שרייבר הוא איש מדע, ולא סתם איש מדע אלא מדע הרפואה שהוא מדע מבוסס סטטיסטיקה, קל לו יחסית לראות שהוא עצמו אינו ניסוי מדעי אלא רק מקרה קליני אחד מני רבים. כמו גם שאין שום שיטה, קונוונציונלית או אחרת, שלא עלולה לשגות, או שמצליחה תמיד. בלשון יוגית יותר נאמר: הדרך גדולה מן ההולכים בה. סרוואן-שרייבר משוכנע כי הדרך שבחר בה היטיבה מאוד עם חייו, תרמה לבריאותו והאריכה את ימיו. לו היה משנה משהו, הוא מודה בגילוי לב, היה מקדיש יותר תשומת לב לשלוות הנפש ולדרכים להגיע אליה. בעוד ששמר על משטרי התזונה והפעילות הגופנית שהציע בלא לסרטן, הוא הזניח את הראשונה. באופן פרדוקסלי, כדי להפיץ את רעיונותיו הוא התרוצץ על פני הגלובוס וכפה על עצמו עומס עבודה מתיש ומוגזם. לו היה משנה משהו בשיטה המוצעת בלא לסרטן, אפוא, היה שם בראש הפירמידה את שלוות הנפש ואת אורח החיים המסייע לה. במקום השני היה מציב את הפעילות הגופנית ובצמוד לה את התזונה.

הדרך גדולה מן ההולכים בה. אך אחינו דויד היה מן הגדולים שהילכו בה.

מה יהיה “בצד האחר” – לא ידע. אך מקור של תקווה עבורו נותר הסיכוי לעשות את המעבר לשם כהלכה.
שני כמרים הגיעו לבקר אותו, אחד בבית החולים והשני במרכז השיקום. שניהם קראו לו את תהילים כ”ג. “כשכומר בא לראות אותך עם מזמור תהילים נפלא זה, שהוא גם מזמור המוות (תהילים כ”ג הוא המזמור הנקרא בלוויות נוצריות – נ”כ), אין זה סימן טוב. פירוש הדבר שהוא קיבל עדכון על המצב, והצוות הרפואי אינו אופטימי. אף על פי כן, שמחתי בביקוריהם של הכמרים, ותהילים כ”ג נעשה לי למגן מפני הפחד”.
ואיך, באמת, לא. הנכתבו אי פעם מילים נפלאות מאלה?

מִזְמוֹר לְדָוִד:    יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר.
בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, יַרְבִּיצֵנִי;    עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.
נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב;    יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי-צֶדֶק, לְמַעַן שְׁמוֹ.
גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע–    כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;
שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ,    הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.
תַּעֲרֹךְ לְפָנַי, שֻׁלְחָן–    נֶגֶד צֹרְרָי;
דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי,     כּוֹסִי רְוָיָה.
אַךְ, טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי–    כָּל-יְמֵי חַיָּי;
וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה,    לְאֹרֶךְ יָמִים.

הצד האחר

דויד סרוואן-שרייבר נפטר שמונה שבועות לאחר שסיים לכתוב את הספר, ספרו האחרון, ב-24 ביולי 2011. (תאריך פטירתו כפי שמופיע על השער האחורי של הספר העברי – שגוי). הוא היה בן 50 וקצת והשאיר אחריו שלושה ילדים, הצעירה שבהם בת שישה חודשים.

על מותו מספר אחיו באפילוג לספר. אמיל סרוואן-שרייבר נפרד מאחיו שלחם באומץ במחלה שהלכה וכילתה את גופו והצליח בו בזמן לכתוב ספר אישי שריגש עמוקות אלפי קוראים. תוך שהוא נותן לקרובים לו “דוגמה מופלאה של מה שאפשר לקרוא לו ‘חווית מוות מוצלחת’. מתנת פרידה יקרה לשמור בליבנו, ומפעם לפעם לשאוב ממנה משהו מהכוח הדרוש להתייצב מול החיים”.
אמיל סרוואן-שרייבר מזכיר כי במקום מסוים בספר שואל את עצמו דויד בגילוי לב האם אומץ לבו יעמוד לו ברגע האחרון של חייו ומבקש לסלוח לו אם ירעד על סף המוות. ככלות הכול, אינו אלא אדם.

דעו, כי הוא לא רעד. הוא הוציא את נשמתו בשלווה, מאזין לקטעי מוזיקה שאסף למטרה זו; הוא עבר אל הצד האחר לצלילי הפרק השני של הקונצ’רטו לפסנתר מס’ 23 מאת מוצרט בנגינתו של דניאל ברנבוים.

לזכרו היפה והאמיץ של דויד סרוואן-שרייבר. ובתודה עמוקה על הנחמה שהותיר לנו.

Dr. David Servan-Schreiber, Not The Last Goodbye: On Life, Death, Healing, and Cancer

כל ביקורות הספרים