שתי המילים המטלטלות האלה, שקראנו היום בפרשת שמיני.
טפשיים הדירוגים האלה, כמובן. מה גם שהתחרות כל כך קשה. אז מתחכמים עם פסוק האהבה היפה ביותר (“וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ”); עם המזמור היפה ביותר (תהילים כ”ג, שהזכרתי בהקשר אחר בפוסט הקודם); וכן הלאה וכן הלאה. ושתי המילים לא רק היפות ביותר אלא גם החזקות ביותר – כאן הן נמצאות לנו, בפרשה הקשה הזאת של בני אהרן המומתים, על שהקריבו אש זרה. עם תלי הפרשנויות, כמובן. רק פעמיים מופיעה במקרא המלה וַיִּדֹּם, מספרים לנו. הפעם השנייה היא וַיִּדֹּם השמש. מאורע יוצא מן הכלל. שתיקת אהרן מושווית כך לעצירתם הלא טבעית של גרמי השמים: “וַיִּדּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד”. ושתיקתו של אהרן רועמת שבעתיים מאחר שהוא הרי פיו של משה כבד הלשון. וכאן דווקא מדבר משה. ואהרן נדם. (“וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה … וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן”). יש האומרים כי ציון שתיקתו של אהרן בא בעקבות דברי משה, לא בעקבות מות בניו. דבריו של משה אינם נחמה. כי אין. לא רק נחמה אין, גם הבנה מן הסתם אין. לכן שותק אהרן. ולא סתם מנהג אבלות הוא לא לפתוח בדברים עם האָבֵל עד, אם, שמדבר הוא.
שתי המילים החזקות ביותר משום שזוהי התגובה האנושית הנוקבת ביותר לנוכח אסון שכזה. מול שני בניו המועלים באש לנגד עיניו. ללמדו, ללמדנו, שאין מהדרין פני גדול בבית דין של מעלה. אולי אף מחמירים איתו. שהוא מה שמנסה אחיו להסביר לו בדבריו. (“הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד;”). ויש האומרים וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן “משמע, שלפני זה כנראה, בכה או צעק” (ליבוביץ).
ואני רוצה להאמין שגם בימינו, עם כל הקשקשת הבלתי פוסקת שמסביב על כל דבר, לא היה רץ אהרן להתראיין ברדיו ובטלוויזיה בעיצומם של ימי השבעה. לא היה מדבר עצמו לדעת, בניסיון נואש להכיל את הכאב הקשה מנשוא. ברצונו לספר כמה יפים היו נדב ואביהוא, בניו.
לא רק בימינו התגובה הזאת חריגה, כעצירת גרמי השמים. גם בהפטרה של אותה פרשת שמיני שקראנו, תגובתו של דוד למות עֻזָּה שהוכה על ארון האלהים שונה לחלוטין: “וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה”. על אף שחרון אף הוא אפיתט נפוץ לאלהים דווקא, גם לדוד לא חסר. וכידוע, לא ניתן לו לבנות את המקדש כי ידיו דמים מלאו.
לא כדוד אהרן. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. כמה כבדה מנשוא הדממה הזאת. וכמה צלולה. אל תוכו מסתכל האדם. ומילים אַיִן. קול דממה דקה.
