קרוא וכתוב

מאתמול אני מנסה לאסוף את הכוח הנפשי כדי לכתוב מה שיש לי לומר על ‘הארוע בחוף בוגרשוב’. נקרא לזה כך, נניח.  אולי זה יצליח כעת. אז על מי אני לא רוצה לדבר, ועל מי כן.

אני לא רוצה לדבר על האשה. שתמיד בנסיבות כאלה יש ליברלים בעיני עצמם שמגיחים כדי להסביר לנו שהיתה כאן הסכמה; שאשה היא גברת לגופה (אם כי הם בטח יגידו אדון); שנפסיק עם הפטרונות הזאת כלפי נשים אחרות. ועם הפוריטניות. נו נכון, לא כל כך יפה “לקיים יחסי מין” בפומבי. אבל היו המון כאלה שנהנו מהמחזה. עובדה.  
איכשהו ההתעוררות הליברלית הזאת בולטת במיוחד כשמדובר בנשים וכשמדובר בניצול מיני. מעניין.

אני לא רוצה לדבר על השאלה האם ניתן לדבר כאן על “הסכמה”, משפטית או לא. או אם מדובר במה שעונה למרכיבי העבירה של אונס בחוק העונשין. זה מעניין אותי כקליפת השום. מפקד מרחב ירקון כבר סיבר את אזנינו שמדובר בלא יותר מעבירה מינורית של “מעשה מגונה בפומבי”.

כי מה שאני רוצה לומר רלוונטי בין אם האשה היתה שתויה או לא, מעורערת בנפשה או לא. באיזה שהוא מקום, גם אם אצל חלקנו הוא מסתתר עמוק עמוק בפנים, די ברור לנו שהתנהגות כזאת מצביעה על – בואו נקרא לזה בעיה. פגיעה. לא על אהבה עצמית. אשה אחרי ארוע כזה, גם אם השתתפה בו מרצונה, תרגיש לכל הפחות גועל עמוק. כלפי גופה. כלפי עצמה. שייתכן שתמסך בכל מיני אמצעים. לא נדרש שום ליקוי נפשי משמעותי קיים כדי שאחרי ארוע כזה היא תזדקק לטיפול נפשי. אם לא מיד אז בעוד שנים.

והם? זהו. עליהם אני רוצה לדבר. על חבורת הנערים/צעירים. איך זה שהם לא מרגישים גועל מעצמם? להכניס את חלקי גופם באופן כזה לגופו של אדם אחר, אחד אחרי השני. ללא שום אינטימיות (בואו לא נדבר על חיבה, זה פוריטני). כי גם אם לא היה כאן “אונס” מבחינה משפטית, וגם אם הם באמת חשבו שהיא עושה זאת מרצונה החופשי – הם לא התנהגו אליה כאל אדם. כאל יצור אנושי. הם התנהגו אליה כאל חפץ. שנועד להשביע את תשוקותיהם. שאפשר וצריך להשפיל בכינויי גנאי; שאפשר וצריך לקרוא לאחרים לבוא לעשות סיבוב בשקל. אולי גם צילמו. זאת התמונה שיש להם על “מין”.
ושיחסכו לי את ההסברים המלומדים, שגם אותם קראתי אמש, על כך שבעצם היו כאן – כמו בכל “מין קבוצתי” של חבורת גברים עם אשה אחת – דחפים “הומו-אירוטיים”. גם הדחפים האלה “תווכו” באמצעות גוף אנושי שהמשתתפים התייחסו אליו כאל חפץ. ולא במקרה היה זה גוף של אשה. אירוטיקה זה הדבר האחרון שהיה כאן.
התשובה לא קשורה להבדלים בין האנטומיה הנשית והגברית, שבראשונה הכול קורה בתוך הגוף ובשנייה הכול מחוצה לו, כביכול. התשובה קשורה, כמו שאנו יודעים היטב, לעניין אחר לגמרי. רחב הרבה יותר. ולגמרי חברתי.

ואני שואלת את עצמי מאז אתמול. כמובן שלא רק מאז, אלא מזה שנים רבות, אבל ארועים שכאלה מחדדים את זה: איזה מין נערים הם אלה? איזה מין חינוך הם קיבלו? איזה מין גברים הם יצמחו להיות? איזה חיילים? (אנחנו שומעים תמיד שהכיבוש משחית, וכל האלימות שמסביבנו היא בגללו, בגלל חדירת הנורמות שלו לקו הירוק. כדאי אולי לחשוב פעם בכיוון ההפוך: שנערים שלמדו שכך מותר להתייחס לאדם אחר רק כי הוא אשה, יתייחסו כך גם לכל אדם אחר שהם יכולים לדרוס ולנצל). איזו מין “זוגיות” הם יקיימו, אם וכאשר?  

ובאיזו מין חברה כולנו חיים שבה מתייחסים כך לבני אדם (סליחה, לנשים)? שבה נשים בעצמן לומדות להתייחס כך לעצמן, כלא יותר מכלי קיבול, לתשוקותיו של היחיד או לתשוקותיהם של הרבים? שבה המילים המשמשות לתיאור יחסי מין הן מילים המשמשות בה בעת לתיאור מעשי תוקפנות, נקמה ואלימות? (“אני אזיין אותו”, “אדפוק לו את הצורה”, “אנקנק אותו” “אכניס לו באם אמא שלו” – הכול גברים מדברים על גברים אחרים, בהקשר לא מיני כלל, באותן מילים ממש שבה הם מתארים "יחסי מין” שלהם עם נשים). מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו כאשר מה שיכול להיות ביטוי עצמי גופני מענג, ביטוי ליחסים אינטימיים, נהפך למשהו בהמי ומשפיל, שבו גופה של האחרת אינו אלא חור לשימושם?

ועד מתי נמשיך לכנות ארועים כאלה, בינינו לבין עצמנו ובתקשורת – “מין”? מתי נבין שאין קשר בין מה שקרה שם, ובמקומות רבים אחרים, ל”יחסי מין”? שבין אם מדובר באונס, בבעילה אסורה בהסכמה, בניצול יחסי מרות, ב”סתם” ניצול מיני – לא מדובר כלל ב”יחסים”?

ועל העומדים מהצד -  המריעים; מוחאי הכף; אלה שלא חשבו שזה לא בסדר: סה”כ מין קבוצתי בפומבי; ובמיוחד על השותקים – אני לא רוצה לדבר כלל. לא היום.

“שתיקת הגברים חייבת להיפסק”