קרוא וכתוב

אני מסכימה עם יאיר שלג ש”אין הרבה ביטויים מקוממים יותר מצירוף המלים ‘תסביך השואה’, אף שיש ממש בתופעות שהוא מתאר.” אכן, “מי שמבקש להתמודד עם מצבים אלה צריך לעשות זאת במרב הרגישות.”

לא עם ההמשך:

אין מדובר באמפתיה, כי גם מלה זו נגועה בהתנשאות של בעל דימוי עצמי מושלם, שממרום מעמדו ‘חש אמפתיה’ כלפי הפגום ממנו, אלא רגישות וסלחנות;

אמפתיה לחלוטין איננה נגועה “בהתנשאות של בעל דימוי עצמי מושלם” והאמפתיה איננה כלפי “הפגומים”. להיפך. אמפתיה מגיעה מהמקום האנושי, שהוא תמיד פגום. שרק מתוך שהוא רואה את פגמיו, או פשוט מאוד את כולו, רואה זאת גם אצל האחרת. ויכול בשל כך להזדהות אִתה. לשים עצמו בנעליה. שזאת משמעותה של אמפתיה.

אמפתיה מכינה את הדרך לתכונה האנושית הנעלה מכולן, החמלה. compassion. לא רחמים. לא מגבוה. להיפך. החמלה מתעוררת מהמקום הפגוע שבנו. מהמקום השרוט. מהמקום האנושי. מהיכולת לראות אותו אצל האחר, מהכוח לנחם. להיות עִם בסבל (passion).

כפי שמיטיבה לנסח פמה צ’ודרון בספרה ‘כשהדברים מתפרקים’:

יחס של חמלה מתחיל ונגמר ביחס של חמלה כלפי כל אותם חלקים לא רצויים של עצמנו, כל אותם פגמים, שאיננו רוצים לראותם אפילו.

חמלה היא לבוא מתוך הפצע. שלנו. לגעת בו ברכות. רק הוא מאפשר לנו לראות את פצעם של האחרים. להיות בו איתם ובשבילם. ואז לגעת גם בו ברכות. גם אם אין ניחומים ואין מילים. תמיד קיים המגע. תמיד תהיה לנו החמלה. אפשרות של חסד אנושי.

בסליחה ובחסד