קרוא וכתוב

למה הידיעה הזאת כל כך מזעזעת אותך? הרי אנחנו מוצפים באלימות מכל עבר. והאב שירד להשתיק את הצעירים שהרעישו ונדקר למוות? הרי כבר מזמן את מרגישה שצריך להלך בעולם עם גבס על הנשמה, או למצער להפסיק לקרוא באתרי החדשות.

אז הכול מזעזע. יש דברים שנאלמים מולם; יש דברים שלא מבינים את ההסבר להם; ויש דברים שדווקא קיים הסבר שאפשר להציע, והוא ראוי להישמע.

אלה חדשות ישנות מאוד שלאונס אין קשר למין. אונס הוא אקט של שליטה והפעלת כוח. ולכן רוב רובם של מעשי האונס, מה לעשות, מתבצעים על-ידי גברים כנגד נשים. ומיעוטם על-ידי גברים כנגד גברים.

אבל מאיפה לוקח גבר צעיר את הרעיון שלפני שהוא יאנוס את האשה הוא ידרוש מבן-זוגה לקיים איתה יחסי מין לעיניו? (הכול לכאורה, כמובן). להכריח את הגבר לצפות בו עצמו אונס את בת זוגו – את זה כבר שמענו. ע”ע הפעלת כוח שבמקרה הזה מתבצעת כלפי שני הצדדים, כל אחד בדרכו. אותה אונסים ואת “בעליה” כופים לראות כיצד רכושו עובר לידי אחר. שיא ההשפלה. על האשה מופעל הכוח הגס והברוטלי. על הגבר – הכוח שביכולת לנכס את החפץ מידי “בעליו” לידי המשתמש החדש. כפי שציינתי כבר בפוסט קודם.

התשובה הדי ברורה היא מסרטי פורנו. שאני לא נמנית עם מי שקוראים לאסור אותם, אבל מודעת לחלוטין להשפעה המעוותת שיש להם על הייצוג התודעתי של “יחסי מין” מהם.

יש עוד מקום אחד שבו משתמשים באונס באופן שיטתי בכל הוורסיות הנ”ל, של לאנוס מול עיני בן הזוג, הילדים, הנשים הבאות בתור; להכריח אחרים לקיים יחסי מין לפניהם. וזה במלחמה. אונס כנשק הוא תופעה עתיקת יומין. לפעמים “רק” כמניפסטיציה של כוח והשפלה, חותם סופי של ניצחון, לפעמים גם ככלי נשק דמוגרפי. במאה שעברה ידוע בעיקר האונס ההמוני של נשים גרמניות בידי הצבא האדום כשזה שיחרר את ברלין. אבל רק בעקבות המלחמה בבלקנים הוא הוכר כפשע מלחמה וכפשע נגד האנושות.(*)
אגב, אם מישהו מתעניין בנתונים, ההערכה היא שכ-20,000 מקרי אונס בוצעו בבלקנים, שהניבו 27 הרשעות. בסיירה-לאונה כ-64,000 מקרי אונס שהניבו שש (6) הרשעות. כ-500,000 (חצי מיליון) מקרי אונס ברואנדה – שמונה (8) הרשעות.  בקונגו השימוש באונס כנשק מלחמה – שהוכר שם ככזה ע”י האו”ם -  שובר שיאים. רק ב-2007 נאנסו שם כ-400,000 נשים, ארבע נשים כל חמש דקות. ההערכה הכוללת מדברת על 1.8 מיליון נשים בגילאי 15-49 עם היסטוריה של אונס בקונגו.

(*) סעיף 7 לאמנת רומא (המהווה את חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי) – הקובע את מרכיבי העבירה של פשע נגד האנושות, כאשר הם מתבצעים כחלק ממתקפה נרחבת או שיטתית המכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית, מתוך ידיעה – מונה גם, בס”ק 7g: ”אונס, עבדות מינית, זנות, הריון כפוי, עיקור כפוי, או כל צורה אחרת של אלימות מינית בעוצמה דומה”. סעיף 8 מונה תופעות אלה כאשר הוא דן בפשעי מלחמה.

מכיוון שנראה שכמה אנשים לא הבינו, הנה הבהרה: הפוסט הזה לא אומר שפורנו הוא פשע מלחמה או פשע נגד האנושות. לו כך היה, לא היתה הכותרת אומרת “בין לבין”, מה שמצביע על הבדל דווקא. מה גם שרבים מאלה המדברים בלהיטותם על פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות, מחמיצים (או עושים זאת בכוונה תחילה, לשם הנוחות) את הרישא שצוטט כאן, אודות “חלק ממתקפה נרחבת או שיטתית” וגו’. מה בכל זאת משותף? העובדה שנשים כנשים ממשיכות להיות פגיעות לפשעים נוראים, בכל מקום שבו הן מהלכות. באזרחות או במלחמה.   

* * *

ואם באלימות “מינית” עסקינן, עוד שתיים.

• הפוסט הקודם על התופעה של צילום התעללות ואונס, קיבל כמה תגובות בנוסח: הרחקת לכת בפרשנות; זה לא ייחודי; היום פשוט מצלמים הכול. כדאי לסבורים כך לקרוא את התגובה האחרונה שהגיעה לפוסט ההוא, שמפאת חשיבותה אפרסם אותה כאן:

בתור מישהי שעברה את זה עוד לפני שהיו מצלמות במכשירים הסלולריים וזה נהיה אופנתי לתעד כל דבר, ובתור מישהי שבתמונות הללו נעשה שימוש בשביל לרדת לה לחיים עוד קצת אחרי המקרה, אתה מדבר שטויות.
אקט הצילום הוא לא סתם מעשה בהמי, אלא הנצחה של הרגע. בעצם הצילום התוקף לא מאפשר לך להניח מאחורה את מה שקרה אף פעם, כי לכי תדעי מתי התמונות האלה יצוצו.
על האקט הפיזי התגברתי לפני שנים. התמונות הן מה שאוכל אותי מבפנים.

• קראו את הפוסט של יולי כהן. על עבירות מסוימות חלה התיישנות. על סינגור וגיבוי של אנשי ציבור ו”רוח” היום, תוך לגיטימציה לפגיעה מתמשכת בנשים – אין שום התיישנות ציבורית. נגדם גם מכוּון הטקסט שפירסמה עטרה צחור דיין (כרגיל באומץ ועם מחיר שמי ישורנו. כי אצלנו הן אלה שממשיכות לשלם. ובכל מטבע אפשרי).