מה קורה כשעיתונאית מבקשת לעשות תחקיר על מחאת קיץ 2011, ורוצה לעסוק בין השאר בהטרדות המיניות במאהלים, שכבר פורסם עליהן בזמנו, והיו פעילות שהתלוננו על השתקתן? זאת כמובן מיד “הכפשה”. את חלק מהתגובות, וגם זה לא לראשונה, אפשר לראות כאן (מדובר בדיון גלוי לכול. ותודה לקוראת ערנית על ההפניה).
לגלות חשדנות כלפי עיתונאים – זה תמיד מומלץ. כל מי שחווה על בשרו לא צריך הסברים. רק מה, כשהתקשורת אוהדת את המחאה היא אחלה. כשהיא מנסה לעשות את העבודה שלה (מה לעשות), ולהיות ביקורתית גם כלפי המחאה – היא אויבת העם. זה שעושה וודסטוק כשמזג האוויר חוזר להיות נוח. או אז מסתבר ש”אנחנו מאהל קטן ומוקף אויבים”, כהגדרתו הקולעת של שלום בוגוסלבסקי. כמו הכעס מימין על המדווחים על עוולות הנעשות כאן כי זה פוגע בשמה הטוב של ישראל… כי מדובר, הפלא ופלא, בשיעתוק של הטיעונים הממסדיים. שנשמעים לפתע מגרונם של מי שבימים כתיקונם יוצאים נגדם.
אבל “הטרדות יש בכל מקום”. בהחלט: הטרדות יש בכל מקום. השאלה היא מה עושים אנשים שמנסים לחולל כאן שינוי חברתי כשהם נתקלים בהטרדות כאלה אצלם בחצר האחורית. האם הם מטפלים בהן, מפרסמים אותן, מזהירים? כל אחת מהאפשרויות הללו יכולה ללבוש צורות שונות ולהתממש במגוון צעדים. (ואם זה נעשה, על מה החשש מהתקשורת?). או, האם התגובה היא “לא ניתן יד לכתבות מגמתיות”; “לעבור הלאה”; ו”“הרבה מאד הטרדות מיניות ואפילו רציחות לא עלינו, התבצעו במכוניות ולא ראיתי תחקיר על ענף הרכב בארץ”. הבנו. המחאה היא כמו ענף הרכב. והטרדות מיניות? הן גזירת גורל. יש בכל מקום. רק שאת ה”יש בכל מקום” אפשר להגיד כמעט על כל דבר ודבר שהמחאה הזאת מוחה נגדו. כמו שכתב/ה כאן פעם מגיב/ה למגיב אחר: “הקביעה ‘אנחנו חיים בעולם שוביניסטי’ כמוה כקביעה ש’אנחנו חיים במדינה קפיטליסטית’". כשרוצים באמת לעשות שינוי, אי אפשר לקבל כגזירת גורל את מעמדן של נשים ולטעון שהטרדות מיניות קורות בכל מקום. אלא, לתעדף את המאבק בהן כדי להראות שבאמת יש כאן כוונה ליצור חברה אחרת. הלכה למעשה. ולא לדאוג רק לתדמית של המחאה בעיתון.
טוב שיש שם מישהו שכותב “אם יש (וכמובן שיש, בכל מקום יש) הטרדות מיניות שהתרחשו במקרה במסגרת המחאה – אסור לכתוב על זה, שמא זה יפגע במחאה? מדוע הטרדה מינית שבוצעה בחניון יותר בעייתית מהטרדה מינית שבוצעה במהלך הפגנה? (…) אני חושב שנסיון העבר מלמד שבמסגרת מחאות אידיאלוגיות הושתק קולן של נשים שנפגעו מינית על ידי פעילים אחרים, כדי ‘שלא לפגוע במחאה’. טענות דומות עלו למשל לגבי סולדיריות שייח ג'ראח. לא מן הנמנע שדברים שכאלה קורים גם במסגרת המחאה החברתית. לדעתי, חשוב לכתוב ולהציף מקרים של עבירות מין – לא משנה היכן, מתי או למי הם קרו. ואני לא כל כך מתרשם מהמניע – בין אם היא רוצה להזיק למחאה או לא, עצם החשיפה של עבירות מין הוא דבר חשוב”. הפוסט הזה נכתב אתמול וממה שבדקתי, שמחתי למצוא שמאוחר יותר משתתפים נוספים הגיבו באופן דומה. השאלה היא רק מי ומה נותנים את הטון.
אולי הכלבות נובחות והמחאה עוברת. רק לא ברור לאן, היא עוברת. הנשים במצרים למדו זאת על בשרן. שום מחאה חברתית שמתייחסת להטרדת נשים כ”משהו שקורה בכל מקום”, אז גם אצלנו – לא ראויה לשמה. ומאבק שלא כולל לא רק את התביעה אלא גם את מימושה, קודם כל אצלנו בבית!, לשנות מן היסוד את היחס לנשים – לא זכאי לתמיכה.
עוד בנושא:
נשים בסוף
“זה לא הזמן”
וגם, לא נשכח חלילה: בשביל הסולידריות
קרוא וכתוב 
האיש סיכם את הדברים בפייסבוק: "אם מישהי הוטרדה מינית, שתדבר איתי, אני אדאג לעזור עם זה, סבבה?"
הכל סבבה
אבל אין בכלל מאהלים בסבב המחאה הנוכחי… קשה מאוד לחשוב שמדובר בכתבה מנוקת מאינטרסים שאין להם דבר וחצי דבר עם תופעת ההטרדות המיניות, וחסרת הקשר לנושא זכויות נשים. יתר על כן, סביר להניח שהכתבה עושה שימוש נצלני בנושא כואב זה, בשביל מטרות אחרות לגמרי.
אם היה מוקם מאהל חדש, אז לכתבה כזו אכן היה הגיון והקשר. מאחר והכתבה באה לעסוק באחד הצדדים המכוערים של מחאת קיץ 2011, ובאופן חשוד נראה שהכתבה הולכת להתפרסם דווקא עם התעוררות מחאת קיץ 2012, קשה לחשוב שיש כאן כוונה עיתונאית כנה לחשוף פרשת הטרדות מיניות ולהזהיר את הציבור מפני סכנה דומה. די ברור שמדובר בהעלאת שדים מהעבר – לא למען זכויות נשים, חלילה, אלא לצורך הצגת המחאה החברתית באופן שלילי וסנסציוני. הרי הטענה של מרביתם המוחלט של המלעיגים על הכתבה הנוכחית היא לא על עצם החשיפה של הפרשה המכוערת, שכבר נחשפה ונדונה לפני שנה, אלא על מחזור הכתבה והעלאת גירה מסיבות שאין להן כל קשר לדיון בהטרדות מיניות.
פשוט לא יאומן – איך הפנטים של המחאה לא מסוגלים לשמוע בקורת
אולי מישהו יפגע להם בחוויה
הבורות וההשתקה היא הרעה החולה של העולם. מצד אחד לא רוצים לפרסם, מצד שני אין ציבור שרוצה לצרוך ולדעת. מצד שלישי הצביעות שמתנחמת בחיק החם של התקשורת כשהיא משחקת לטובתנו, והעצבים כשהיא מעיזה לבקר.
כל זאת, במידה והביקורת היא לגיטימית. היא סתם מתלהמת ובבסיסה איזה התלהמות 'לכו לעזה\אל תקנו ברוטשילד\מפונקים', ורק כדי להשיג כותרות כמו במקרה של אדם שוב או אורית קליין, הביקורת מגוחכת. אם היא רלוונטית ומתייחסת לאירגון, ולנושאים, ולמקום התרבותי וכו' וכו', אז בהחלט אהלן וסהלן.
כל הכבוד על היושרה והפרסום. את לוקחת כאן סיכון אישי וככל הנראה יהיה לזה מחיר ותחטפי קצת אש.
ישר כוח.
לפני שנה הלכתי לכיכר המדינה והפגנתי עם כולם. עשיתי את זה כי חלק מתפישת העולם שלי היא שלשבת ולחכות שדברים יסתדרו בדיוק כפי שאני רוצה זו בריחה מאחריות.
יחד עם זה לא אהבתי את המחאה ובפרט את ההתחמקות המבוהלת מ"פוליטיקה" אותה מילה גסה שאין להזכיר.
אני איש שמאל , ספגתי בחיי קיטונות של לעג וזעם כי ,רחמנא ליצלן, היה אכפת לי מזכויותיו של הערבי שבונה את השכונה שלי וחוזר למחנה פליטים צפוף ומזוהם שהביוב זורם בו בסמטאות. אני גם מודה שלמדתי להסתיר זאת ("תראה, לא שאכפת לי מהערבים אבל הכיבוש מסוכן בטחונית") ככה יש סיכוי שמישהו בכלל יקשיב. וכשהמצב הידרדר והלך והאש הגיעה עד השכבות החלשות הייתי חושב שהם יצטרפו לשמאל בהמוניהם, אז חשבתי. "מצנע יותר מדי אוהב ערבים", נימקהמפגינה בכיכר הלחם מדוע לא תצביע לעבודה אלא לליכוד שנגדו היא מפגינה.
אז למה בעצם שיהיה אכפת לי מדפני ליף ודומיה. ילדי שמנת שלא רוצים להתייחס לסבלו של הערבי מהשטחים כי "זה פוליטיקה"? ולמה לא מפתיע אותי שבמחאה כזו רדודה גם הטרדות מיניות נדחפות (שוב) לצד?
כל העוולות הן אחת והמחשבה שלא כך הוא היא מקור כל העוולות.
מקרה מעניין.
אני יכול להבין את החששות של אקיקוס כאן. חמור מאוד שבתגובה שלו הוא לא מתייחס לנפגעות ולאפשרות הסכנה הממשית – אבל מאידך, אני לא חושב שהתפיסה שלו של פניית הכותבת היא מופרכת. הרי המקרה שפורסם הוא לא מקרה של הטרדות מיניות *בתוך* המחאה, אלא של חסר-בית שפשוט ניצל את המצב החשוף של הנשים המשתתפות. גם האבחנה שעיתוי הפנייה היא חשודה – גם היא סבירה. במיוחד מעניינת אותי ההתייחסות של אקוקיס לבניית "משמר אזרחי שיסתובב שם בלילות" (http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10150772085796750&comment_id=6289046) – זה דווקא נשמע כמו סממן למודעות ולפעילות מונעת; זה נשמע לי גם מעודד וגם ראוי, ואם יש בכך ממש הייתי מקווה בהחלט לשמוע גם על מאמצים אלו בכל דיון על הטרדות במחאה.
אני חושב שמה שאקוקיס *מנסה* להגיד הוא לא שאין מקום לבחינה או ביקורת של נושא ההטרדות במחאה, אלא שהוא מתקומם כנגד (מה שהוא תופס בתור) ניסיון "ללכלך" על המחאה תוך היתפסות לנושא רועש ש(לציפייתו) יוצג באופן מטעה. גם אני חושב שישנה בעייתיות כלשהי בפנייה רחבה לקהילה עם השאלה "אז, ספרו לי על ההטרדות המיניות אצלכם" – אם זה נעשה בצורה לא-זהירה, ללא ניואנס וללא קונטקסט, אז יכולה כאן האשמה חמורה מאוד כלפי קהילה שאין להם כל כך הרבה מה לעשות כדי להתגונן מפניה.
מאידך, למי שרוצה לחקור, אין כל כך הרבה ברירה מלבד לשאול. נעמה, את כותבת שהרבה פעילות התלוננו שהושתקו מקרי הטרדה, מה שנותן בסיס הרבה יותר מוצק לפניות כאלו – אם כבר גילינו שיש תופעה, אז פנייה רחבה היא הדרך היחידה לאמוד את היקפה.
לכן, אם אסכם, פעילי המחאה צריכים גם להתגונן מפני פרובוקציות (מכל סוג), וגם לדאוג לביטחון ולכבוד של הפעילות. במקרה הספציפי הזה, שני אלו יכולים ללכת יד ביד – אם אכן היו מודעות ומאמצים ראויים בנושא, אז אלו מהווים הגנה מצויינת מפני האשמות כוזבות. ומאידך, אם היו מקרים בהם אשמה אמיתית אכן נופלת על קהילת המחאה – הדבר הראשון הוא להכיר בכך, ולהגיב בהתאם.
כי בחניון נאנס גם גבר וזה מערער לנו את כל מה שאנחנו יודעים על החוקיות של תקיפות מיניות. זה שאישה תאנס בחניון זה מזעזע, נורא ועוד אמירות צבועות יותר ופחות. זה שגבר יאנס בחניון (ביחד עם אישה) זאת כבר אכזריות בלתי נתפסת.
[…] אל תגעו לי במחאה (נעמה כרמי, קרוא וכתוב) […]