קרוא וכתוב

שבועות הוא חג החסד. חג החמלה וקבלת הנוכרי(ה). וגם הגאולה. הפרטית, ואולי יותר מכך.  זהו חגה של הגיורת הראשונה, הדבקה בחמותה לא לעוזבה. “כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי”. חג הקוצרים המצוּוים “וְלֹא תַכְלִימוּהָ… וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ”. והתזכורת שדוד המלך (שמביתו יבוא המשיח, כזכור) הוא צאצאה של נוכריה. נישואי תערובת, קוראים לזה היום. יש הרבה מה לומר על מגילת רות מנקודת מבט פמיניסטית. כיצד אשה יכולה לעשות את דרכה בעולם פטריארכלי ומה מגדיר אותה בו, על דיני הקניין והנחלה הנוקשים שלו. אבל לא הפעם.

“גֵר” בתנ”ך משמעותו זר. ולא אדם שהמיר דתו ליהדות. מספר רב של פעמים אנו מצוּוים לזכור כי גרים היינו בארץ מצרים. כך בפרשת משפטים: “וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות כ”ב, כ); וכך בפרשת שלח: “חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר:  (…) תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר, הַגָּר אִתְּכֶם” (במדבר ט”ו, טו-טז).

 לילה נורא היה בתל אביב. הציניקנים יאמרו כי הנה ישראל מצטרפת לאירופה הנאורה שבה מתקיימות הפגנות אלימות נגד זרים.

היועמ”ש וינשטיין הוציא חוות דעת שלפיה מותר לגרש בחזרה את אזרחי דרום סודאן, בכפוף לבדיקה פרטנית. עד כה קיבלו הסודאנים והאריתראים מעמד מכוח הגנה קבוצתית זמנית, שבה לא נבדקת בקשתם לקבל מקלט באופן פרטני. הם מקבלים אשרת שהיה אך לא את הזכויות הנלוות למעמד הפליט כאשר הוא ניתן. אמנם לא נאכף נגד המעסיקים האיסור להעסיק אותם, אך במידה רבה זה רק הופך אותם לפגיעים יותר לניצול על-ידם.
יש לברך על ההוראה לערוך למבקשי המקלט בדיקה פרטנית (שקצת נבלעה בכותרות על ההיתר העקרוני לגרש), גם אם ההקשר בעייתי מאוד. דא עקא, שיש פגמים קשים בהליכים שאותם מקיים משרד הפנים כאשר הוא מקיים. לכן המאבק צריך להיות כעת על קיום בדיקה אמיתית, העונה לקריטריונים המומלצים של הליכי RSD (קביעת מעמד פליט). לבל יוחזרו חלילה פליטים למקום שבו נשקפת סכנה לחייהם ולחירותם; ובכך, בנוסף לכול, תפר ישראל את החובה שנטלה על עצמה באמנת הפליטים. עמדתו של האו”ם היא עדיין שחזרה לדרום סודאן יכולה להיות רק וולנטרית, בשל המצב השורר שם. (שבעטיו קיבלו עד כה מבקשי המקלט המגיעים משם הגנה קבוצתית ללא בדיקה, כאמור). ובכל מקרה, שנאת הזרים והגזענות לא תסתיים גם אם יחזירו אדם זה או אחר למולדתו. בחלקה היא מטופחת ומלובה, ומוסתת, על-ידי גורמים רשמיים.

אבל בערב שבועות אני לא רוצה פרשנויות משפטיות. ולא לדון בשאלה לאילו רוחב ועומק משתרעת החובה. אני רוצה לחזור לחג החמלה והחסד. למעשים שמעבר לחובה (supererogation), שמגילת רות משובצת בהם. ולספר איוב השכן, לא כציווי משפטי אלא כמצפן מוסרי: “בַּחוּץ, לֹא-יָלִין גֵּר; דְּלָתַי, לָאֹרַח אֶפְתָּח.” (איוב ל”א, לב).
אני רוצה לזכור את הימים שבהם היו היהודים גֵרים. ולא רק בארץ מצרים. ולהזכיר לאן שנאה כזאת עלולה להוביל. ולא רק גֵרים היינו, גם פליטים. האמנם כל כך מהר שכחנו?

חג שמח.

עוד בנושא:
מוחזרים לסודאן. על “ערבויות” וחשיפה תקשורתית
מהי הגנה קבוצתית