השורה שבכותרת מסיימת את שירו של ו”ה אודן ‘בלוז הלוויה’. שהתרבות הישראלית התוודעה אליו בעיקר דרך הסרט ארבע חתונות ולוויה. ולמרות שההקשר שונה לחלוטין, היא שמהדהדת בראשי בעקבות הצטברות המאורעות האחרונים.
נראה כאילו איזו לבנה אחרונה שסכרה את מעטה התרבותיות האנושית (אם לא הומאניות בסיסית), מלהיסדק – התמוטטה. והסכר נפרץ. חברי כנסת מסיתים לגזענות בהפגנות נגד זרים; חברת כנסת מהקואליציה קוראת להכניס את פעילי זכויות האדם המגינים עליהם למחנות בדרום יחד איתם; שר הפנים (שר הפנים!) מנפק לנו את הכותרת משמאל.
לפני זמן מה הוכנסה ישראל לרשימת האו”ם של המדינות המגבילות ארגוני זכויות אדם. התפתח ויכוח. האם אפשר להשוות את המצב אצלנו לזימבאבווה וקמבודיה? ודאי שלא. ישראל היא גם המדינה הדמוקרטית היחידה ברשימה, כך שההשוואה אליהן אינה בדיוק מחוז חפץ, דומני. הרקע לצעד הזה היה הצעת החוק להגביל את המימון של העמותות על-ידי ממשלות זרות. בצדק הצביעו המתנגדים על כך כי הצעת החוק נבלמה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. כלומר, שיש במערכת הממוסדת של ישראל גורמים מגינים ובולמים. מצד שני, הצעת החוק הזאת עברה בוועדת השרים לענייני חקיקה. לא מדובר באיזו הצעת חוק פרטית פרובוקטיווית שנועדה בעיקר ליחצ”ן את הוגיה. “הצהרת חוק”, כפי שמכנה אותן יו”ר הכנסת ריבלין (ותיקנו אותי שהשנינות הזאת מיוחסת לשבח וייס). עדיין יש הסבורים, וביניהם משפטנים רציניים ומוערכים המבינים גם בזכויות אדם וגם באו”ם – שהצעד הזה שנקטה נציבת זכויות האדם של האו”ם לחלוטין אינו מוצדק. שאפילו חוק כזה היה מתקבל (אגב, באופן אישי יש לי ביקורת על מימון ארגונים בידי ממשלות זרות) – הוא לא היה מהווה הצדקה לכך. גם העובדה שח”כית, אפילו שהיא ממפלגה מרכזית ולא מאיזה זרם קיקיוני, קוראת להכניס פעילי זכויות אדם למחנות ומסרבת להתנצל על כך כשהאפשרות ניתנת לה – איננה כשלעצמה איום של ממש.
דמם של פעילי זכויות אדם אינו סמוק יותר משל אחרים. העובדה שהמערכת הבינלאומית של זכויות אדם נותנת להגנה עליהם חשיבות מיוחדת (כולל דווח מיוחד של האו”ם לנושא זה), נובעת אך ורק מהעובדה שעבודתם מאפשרת הגנה על זכויות אדם. לכן מעבר לאיום עליהם עצמם, הגבלת פעולתם ותקיפתם מסכנת את ההגנה האפקטיווית על זכויות אדם באותה מדינה.
אבל הבעיה איננה בקריאות מבודדות. הבעיה היא, ראשית, בכך שמדובר בזרם הולך וגובר; ושנית, בכך שאין התנערות רשמית וציבורית מהתועבה הזאת ואין הוקעה ממסדית ופומבית של משמיעיה. הקדנציה הראשונה של נתניהו התאפיינה בהסתה פרועה של חלקי העם זה בזה. עכשיו הוא יכול לשבת בצד ולראות איך אחרים עושים לו את העבודה. נוצרה כאן לגיטימציה לגזענות ולהסתה, מה-hard core של הממשל הישראלי. שבחלקו פשוט מוביל אותה. ורובו – כמו רוב הציבור – מבליג, עובר עליה בשתיקה, מתייחס אליה בסלחנות, בדיבור כפול או בקריצת עין. נעזוב רגע בצד את המסגור התקשורתי הבעייתי בפני עצמו מבחינת הלגיטימציה לשיח הזה. ח”כים הם נבחרים, אי אפשר לפטר אותם. (אף כי אפשר בהחלט להטיל עליהם סנקציות). אבל מה מונע בדיוק מנתניהו מלהעביר את אלי ישי מתפקידו? ובכך לסמן באופן הברור ביותר שאמירות כאלה אינן מייצגות אותו, את ממשלתו ואת מדיניותו? אלא שזאת בדיוק המדיניות: גם לא לקחת אחריות על מה שקורה (כלומר, על המדיניות שלך ומה שהיא יוצרת) וגם להסכים בשתיקה או בחצי פה עם המדמנה המסוכנת שהיא מניבה.
להגיד שבסוף ההסתה הזאת תיגמר ברצח, לא נראה לי מופרז היום. יהיו גם השלכות נוספות. קשות הרבה יותר מהשאלה לאיזו רשימה ישראל מוכנסת באו”ם. הנוגעות לאילו חברה ומדינה נשארות לנו כאן בכלל.
"כי מעכשיו שום טוב כבר לא יכול לקרות". אודן היה גם משורר פוליטי מאוד. כאנשים פוליטיים אין לנו הלוקסוס להרים ידיים. אבל לפעמים, רק לפעמים, מותר להתייאש לרגע. להתעצב ללבנו על כל הנעשה סביב. על הזרם העכור שנהפך לשיטפון. כמה טוב שיש את אודן להתרפק עליו.
עוד בנושא: תזכירו לי מה מחזיק אותי פה
Funeral Blues
W.H. Auden
Stop all the clocks, cut off the telephone.
Prevent the dog from barking with a juicy bone,
Silence the pianos and with muffled drum
Bring out the coffin, let the mourners come.
Let aeroplanes circle moaning overhead
Scribbling in the sky the message ‘He is Dead’,
Put crêpe bows round the white necks of the public doves,
Let the traffic policemen wear black cotton gloves.
He was my North, my South, my East and West,
My working week and my Sunday rest
My noon, my midnight, my talk, my song;
I thought that love would last forever, I was wrong.
The stars are not wanted now; put out every one,
Pack up the moon and dismantle the sun.
Pour away the ocean and sweep up the wood;
For nothing now can ever come to any good.
באם את רואה בזה את התוצאה של מדניות " זכויות אדם והומניות זה עוד כלי להקמת מדינה פלסטינית " ?
הגיע הזמן להפסיק לשקר לעצמנו ולעולם. ישראל היתה סמי דמוקרטיה במשך 18 שנים, ומזה 45 שנה היא אינה דמוקרטיה. אפילו ארגון הביון האמריקאי אינה מגדיר אותה כדמוקרטיה.
ישראל היא "מדינה" (אם אפשר לקרוא לה ככה) או טריטוריה שבה כחמישים אחוז מהתושבים אינם אזרחים, ואינם יכולים לקבוע את גורלם.
זו אינה דמוקרטיה, וטוב שיש שרים כמו ישי שמבהירים זאת לעולם.
רק תיקון קטן: ישראל נכנסה לרשימה לא בגלל הצעת החוק שהוקפאה בעניין מיסוי על ארגונים שנתמכים ע"י ממשלות זרות, אלא בגלל החוק שכן עבר באותו יום, שמחייב ארגונים שנתמכים על-ידי מדינות זרות לדווח באופן מפורט על התרומות ונדמה לי שגם על אופן השימוש בהן. חוות דיווח מקבילה לא קיימת עבור ארגונים אחרים.
שלום נעמה,
לדעתי, ישנה בעיה בפעילות ארגוני זכויות האדם בישראל.
אני זוכר שבאחד הפוסטים שכתבת ציינת שנתקלת באנשים באחד האירגונים שתמכו באלימות(בטרור) הפלשתיני כמנוף להשגת זכויות.
במקרה של שטף הזרים מאפריקה, נפגעים שני צדדים הזרים והתושבים ותמיכה ארגוני זכויות האדם בזרים נתפסת כהתנגדות והתכחשות למצוקת התושבים באזורים שבהם הם שוהים, שהיא אומנם אינה בתחום זכויות האדם, אבל אני מתרשם שהיא אכן קיימת ומורגשת.
אני לא מצדיק את האמירות הקשות נגד הארגונים ואני מעריך את פועלם, אבל צריך להכיר בכך שארגוני זכויות אדם אינם פועלים בואקום והתנאים שהתהוו בשכונות דרום ת"א ובעוד מוקדים הם בלתי-נסבלים.
לא דיי בתמיכה בזכויות הזרים. הארגונים צריכים לפעול גם לפתרון בעיית צפיפות הזרים, למשל ע"י תמיכה בפיזורם ביישובי הספר או בקיבוצים בנגב.
מצב שבו ארגוני זכויות האדם הופכים ל"אוייבי העם" הוא בלתי נסבל.
[…] שישראל נעשית גזענית ואלימה יותר מיום ליום ומגיעה שוב לתחתיות שלא שיערנו שנראה בימינו. ובכן, הסיבה היא שאתמול השתתפתי במפגש מרגש ומפתיע […]
מעבר לאלי ישי או מירי רגב (שלי באופן אישי אין שום ציפיה לטוב מהם) יש כאן נדבך נוסף והוא כמובן התקשורת.
התמונה הגדולה של התמונה הקטנה ששמת היא אולי זו:
הדיון שם מרתק (נדרש לדעתי להתחבר בפייסבוק כדי לצפות בו).
הבחירה של ניר חפץ, עורך מעריב, לאפשר לאלי ישי ולכותרתו שנראית כמו נתון/עובדה ופחות כדעתו האישית להוביל את העמוד הראשי באותו יום היא בעייתית לא פחות מהאמירה עצמה ויש האומרים משרתת את הממשלה יותר מאשר את הציבור (גם בשל הקשר בין השניים).
לעוד הרחבה בנושא: http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/120909_the_squeaking_spokesman.aspx