קרוא וכתוב

זאת לא תהיה ביקורת על ספרו של פראנזן חירות. אפילו לא סקירה. אלא כמה הערות. חמש. ובכן:
חמש הערות על חירות

1. ההערה הראשונה היא פשוט: רוצו לקרוא. במיוחד המהססים לנוכח עוביו של הספר. כן, 624 עמודים. וטוב שכך, כי נהניתי מכל אחד מהם.

2. פראנזן יודע לכתוב. לא יעזור. הוא כמעט להטוטן מבחינה זאת. הוא יודע להחזיק סיפור; הוא יודע לתת לו נפח ותנופה; הוא יודע לרדת לפרטים בלי לטרחן (כמעט); הוא יודע להציג תמונה גדולה בלי להיהפך לאבסטרקטי; והוא יודע שבסופו של דבר דמויותיו וסיפורן הן העיקר, מעבר לכל תימה מופשטת של בעיות החברה והזמן.

3. בעיני חולשתו העיקרית של הספר היא שהתמורה (או התמורות) שעוברות הדמויות המרכזיות, בעיקר פטי, הגיבורה הנשית, אך גם בן-זוגה וולטר – לא מנומקות דיין. אבל יש קוראים שחלקו עלי.

4. התיקונים, כנראה, הוא ספר יותר טוב. אבל פראנזן נותן לעצמו פייט הגון מאוד, וזה לא פשוט אחרי ספר כזה. בתיקונים היתה לפראנזן אמירה נוקבת על המשפחה האמריקאית המתפוררת ודרכה על החברה. גם כאן המשפחה הזאת – האומללה בדרכה המיוחדת ממש ככל המשפחות – היא המרכז, המוקד. אבל חירות הוא ספר פוליטי יותר, קומי יותר (עד כדי כך משעשע לעיתים, שלא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם בעת הקריאה). נדמה לי – קראתי את התיקונים מזמן – שרחב יריעה יותר, מפוזר יותר ומרשה לעצמו יתר חירות… פראנזן מנפק מוצר מאוד לא פוליטיקלי-קורקט, וזה חלק גדול מקסמו. הוא מתעב את הימין, אבל מלגלג בעוקצנות על השמאל. והוא עושה זאת תוך שהוא לוכד בוירטואוזיות את כל הניואנסים, המילוליים והאחרים. הימין הוא התגלמות הרוע הפוליטי: מחרחר מלחמה, הורס את הסביבה, מוּנע מתאוות רווח טהורה. אבל השמאל צבוע. אם לא אדיוטי. וצביעותו מאוסה.

5. אם יש לספר נושא, ואם הנושא הוא "איך להיות אדם טוב?" – פראנזן לא נותן לנו ממש תשובה. זאת שאלה שנמשיך להתחבט בה, ממש כמו בחיים. מה שברור הוא ש"נעשו טעויות", כשם היומן שכותבת פטי, שהיה גם החלק שדיבר אל לבי ביותר בספר. שחלק מהחופש שלנו הוא לעשות טעויות. (אישית, הייתי מתרגמת Freedom ל'חופש' ולא ל'חירות'). אבל גם שאפשר לתקן. אפרופו (ה)תיקונים.

חירות, מאת ג'ונתן פראנזן. מאנגלית: עפרה אביגד. עם עובד 2012, 624 עמ'

Jonathan Franzen, Freedom