מבקר המדינה הוציא עם סיום כהונתו שני דוחות חמורים. האחד על המשט הטורקי והשני על השריפה בכרמל. לאכזבת פרשנים מסוימים, הוא לא קרא בזה האחרון להדחת פוליטיקאים, גם לא אלו שהוא האציל עליהם ‘אחריות מיוחדת’. בניית המתח התקשורתי לקראת הדוחות, שהמבקר כהרגלו תרם לה את חלקו בנפש חפצה, יצרה ציפייה לקריאה למסקנות אישיות. בסוף המבקר התאפק. בכל אופן, הוא לא אמר זאת במפורש.
גל ציפיות למסקנות אישיות – רצוי הדחה – עולה כמעט כל פעם שיש דוח חמור על הפרק. של המבקר או של ועדת חקירה. הסברתי בעבר מדוע הציפייה שוועדת חקירה תדיח ראש ממשלה נבחר – איננה לגיטימית ואיננה דמוקרטית. (במאמר במעריב ובבלוג כאן וכאן). מעבר לבעייתיות בכך שמדובר בגוף כמו שיפוטי שאין על מסקנותיו ערכאת ערעור (הדרך פנויה רק לעתור לבג”צ), הרי את החשבון הפוליטי עם נבחריו עורך העם. כאן אמנם מדובר בשרים שבסמכות ראש הממשלה להעביר מתפקידם. אבל נקל לשער שהמהומה הנוכחית היתה כאין וכאפס לעומת הצונאמי שהיה מזומן לנו לו היתה המלצה כזאת. בג”צים היו עפים לכל עבר (אם היה מפטר – מצד המפוטרים; אם לא היה מפטר – מצד המשפחות ועותרים ציבוריים). והשר ישי כבר נלחם במבקר עד הסודאני האחרון, כפי שכתב בשבוע שעבר נחום ברנע.
העובדה שהמבקר לא המליץ על הדחה במילים מפורשות אינה אומרת, כמובן, שהדחה כזאת איננה נדרשת, כחלק מהנשיאה באחריות (accountability). זאת שאיננה קיימת כמעט בתרבות הפוליטית שלנו. ודיון מעניין – וחשוב בעיני – התפתח בשאלת אחריותו של משרד האוצר והעומד בראשו כן או לא. מצד אחד, תוצאה אבסורדית להטלת אחריות כזאת יכולה להיות שתקציבים יופנו להבא רק להצלת חיים. ושום ממשלה איננה משקיעה רק בזה ולא צריכה לעשות זאת. יש עוד העדפות שאנחנו רוצים שימומנו. כבר כתבתי בהקשר אחר שממשלות מקבלות בכל יום החלטות – לא רק כלכליות, כמובן, אבל גם – שיביאו בוודאות למותם של אנשים רבים. מצד שני, האוצר איננו רק כספומט. לעומד בראשו, ולממשלה כולה המאשרת את התקציב, יש אחריות בתיעדוף ההקצאות של הכסף שהיא מושכת ממנו, אם להרחיב את המטאפורה.
אבל הבעיה היא אחרת. הדיון האישי מסיט את תשומת הלב מהעניין המערכתי. מהמסקנות ומהתיקונים הנדרשים כאן. מדוח המשט עולה תמונה מפחידה של האופן שבו מתקבלות (או לא) החלטות אצל נתניהו. ואם כך היה שם, בארוע נקודתי צפוי וגלוי, איך אפשר לתת בו ובתאומו ברק – הצמד תאב ההפצצה – ולו גרם של אמון בעניין אירן, שעלול להיות לא פחות מהרה גורל?
השאלה החשובה היא איך מוודאים שההמלצות המערכתיות של מבקר המדינה, או של ועדת חקירה, קודם כל נלמדות לעומק ואחר כך מיושמות. ולא ממוסמסות. אחרת מה עשינו כאן? כי אם נמשיך בשיטת הפרטץ’ של ה”סמוך” וה”יהיה בסדר” – פחות חשוב אם נערוף את ראשו של הפוליטיקאי האחראי כרגע או לא. ניתן לטעון שעריפת הראשים הזאת תלמד אותם אחריות מהי. זאת מעבר למימוש העיקרון, שאין לזלזל בו כלל ועיקר, של גמול ועונש. נהרגו כאן אנשים מתוך רשלנות אטומית ויותר מזה. אבל האמנם זה מה שיגרום להפנמה אמיתית של מושג האחריות – כולל מחשבה לטווח שמעבר לבחירות הקרובות (המדינה תתקיים גם אחריהן, כידוע) – או ליותר כסת”ח? מדינה תהיה כאן, יש לקוות, גם אחרי כהונתו של פוליטיקאי זה או אחר. אותה צריך לתקן. ואז אולי נדע “מדינה מתוקנת” – מונח שאצטרך פעם להקדיש לו רשימה, אינני מכירה דומה לו בשפה אחרת – מהי.
תמונה: שחר אבן דר מאנדל
עוד בנושא:
ועדוקרטיה: דמוקרטיה כשלטון הוועדות
שלוש הערות על המלחמה האחרונה (ולא בלבנון)
קרוא וכתוב 
ישנה תוצאה אפשרית נוספת של הטלת האחריות (הלא מוצדקת) על האוצר : גופים פרטיים (ועדי עובדים) השולטים בגופים ציבורים (כגון חברות ממשלתיות), מקבלות רשות לסחוט את המדינה. הם יכולים לדרוש מיליארדים לגופים מושחתים, לסרב לבצע החלטות ממשלה והממשלה תישאר עם ידיים כבולות: אסור לעצור את הזרמת הכסף ואסור לסכן את חיי האזרחים. הקופה הציבורית פשוט תתרוקן.
לכן אין מה למהר כ"כ עם יישום המסקנות וההחלטות של המבקר, כי מדובר סה"כ באדם אחד.
כמובן, הדיון מבורך וצריך להמשיך קצת יותר לעומק, ולא לכיוון שחלק מהפוליטיקאים מושכים: "ביבי אשם!".
"השאלה החשובה היא איך מוודאים שההמלצות המערכתיות של מבקר המדינה, או של ועדת חקירה, קודם כל נלמדות לעומק ואחר כך מיושמות. ולא ממוסמסות. אחרת מה עשינו כאן?"
כדרכם של פילוסופים – לא ברור ומחודד די צרכו – מה רצונך לאמור.
'המבקר' אמר את דברו ברמיזה צלולה – יש לפטר בגלל "אחריות מיוחדת", מאחר ואין זה בסמכותו לפטר העביר את ההמלצה לראש הממשלה (גם לוועדת חקירה של הכנסת המתמנה על ידי וועדת ביקורת המדינה של הכנסת יש את היכולת הזו, ראה הוועדה בנושא מניות הבנקים).
כדרכם של פילוסופים שביניהם נמנה שר האוצר הנוכחי – השר מתפלסף – ומוצא סיבה "טובה", בגיבוי מלחכיו וחבריו, מדוע אין להדיחו.
ואני שואל, לצורך השעשוע, מה היא חוות דעתו של סוקרטס בעניין הנדון, אליבא ההיטוריון הפילוסופי ד"ר יובל שטייניץ.
על פחות מזה, לידיעתי, סוקרטס שתה כוס רעל.
ולעצם העניין – חייבים לקיים את המלצת המבקר, ולו מהטעם שצריך להפסיק את הנורמה הממשלתית ש"בעל המאה הוא בעל הדעה". רצוי להעתיק מעולם התורה: הדעה לרב והמאה לגביר. קרי משרד (הפנים,..) הוא הרב והאוצר הוא הגביר.
במה דברים אמורים: בשנות השישים פותחה שיטה שנקראה על שמו של ראש עיריית תל-אביב לשעבר שהשתמש בה בנדיבות רבה ולכן זכה שתיקרא על שמו "שיטת צ'יץ", גם שרי המשרדים השונים השתמשו בה. השיטה: אני מקבל כסף ל"זקנים ויתומים" מהאוצר ומשתמש בו לבניית מדרכות, ברכות ומבני ציבור ראוותנים וכך מאדיר את שמי. בבוא היום צועקים "היתומים והזקנים" 'איפוא הכסף' וראש הממשלה יאלץ את האוצר להזרים עוד כסף.
עד היום הדברים הראשונים שעושים שרים – נסיעות לחו"ל.
"שיטת צ'יץ'" הביאה להתנוונות הסקטור הציבורי מחד ולהזרמות מסיביות ואינפלציה מאידך. האוצר החל ללמוד, להבין ולהשתלט על השיטה והפך עצמו ל"בעל הדעה" בעל כורחו, במיוחד במדיניות הייצוב של 1985 וחוק ההסדרים שבא עימו. היינו אני (האוצר) מקציב לך כסף ואתה חייב להוציאו ביעילות למילוי תפקידך על מנת שמשימות משרדך תבוצענה. בעוד שברוב המשרדים הדברים לאט לאט מסתדרים הרי במשרד הביטחון השיטה עדיין בעיצומה ראה קרב הפנסיה כנגד צרכי ביטחון נטו.
את "שיטת צ'יץ" חייבים להפסיק.
השר ישי מיתמם "כתבתי מכתבים" אבל היה שותף למחדל הכיבוי – קיבלו כסף לכבאות והוציאו לכיבודים.
השר שטייניץ מתפלסף "איני אשם לתיפקוד גרוע של משרדי הממשלה" אבל היה שותף לשיטה שבאמצעות "חוק ההסדרים" ניוונה את משרדי הממשלה והפכה את משרד האוצר למשרד-על, והוסיף חטא על פשע בתקציב הדו-שנתי שכפה את אותם הסדרים שנה נוספת כדי לסנדל את מערכת ההוצאות.
ואולי במקום לפטרם מן הראוי להענישם בהחלפת תיקים: יהיה ישי שר אוצר ושטייניץ שר הפנים.
בן תמרי
"ולעצם העניין – חייבים לקיים את המלצת המבקר, "
למה ? האם עמדת משרד המבקר מעל עמדת הכנסת והממשלה בסולם ההיררכיה השלטונית? או חייבים בגלל שעמדתו הפעם מתאימה לעמדתך?
"ההיררכיה השלטונית?"
כשבגין אמר "יש שופטים בירושלים" ואני מוסיף בעיקבותיו "יש מבקרים בירושלים" הוא התכוון לכך שבדמוקרטיה אין, אין ואין מה שאתה מכנה "ההיררכיה השלטונית?".
לכל מוסד 'הכנסת' 'הממשלה' 'בית-המשפט' וניתן להוסיף 'המבקר' יש את התפקיד שלו והפרדת הרשויות מבטיחה את חופש האזרח, כוחה של הפרדת הרשויות באיזון ביניהן.
הכנסת מחוקקת (ומפקחת על הממשלה), הממשלה מבצעת ושולטת במיגבלות החוק, בית המשפט שופט (על פי חוקי הכנסת) והמבקר מבקר את הממשלה והרשויות הסמוכות לה על פי ביצועם את החלטות עצמן לאורך השנים.
נכון שהרשות המבקרת היא הצעירה שביניהן ועדיין אין לה את המעמד המשפטי, הציבורי והסמכותי שיש לרשויות אחרות – דבר המאפשר אותך לשאול 'מה עמדתי' ולמבקר לדבר "ברמיזה צלולה".
עמדתי היא שמעמדם של המלצות המבקר (אפילו ברמיזה) שקולות במעמדן: לחוקי הכנסת (של הרשות המחוקקת), להחלטות הממשלה (של הרשות המבצעת) ושל פסקי הדין (של הרשות השופטת).
מה שקרוי "הרשות הרביעית" עומדת היום ל"מבחן הבגרות" שלה, ואני מאחל לה בהצלחה.
יפה אמרת.
מדינה מתוקנת צריכה להיות בתיקון מתמיד.
אולי ועדות זה דבר רע וצריך איזה גוף פרקליטותי שידאג ליישום ממצאי הביקורת.
אין סתירה בין שינוי מערכתי לבין החלפת הממונים. באופן תאורטי אפשר, שאותו אדם ינהל פתאום מערכת אחרת לגמרי, היו דוגמאות בהיסטוריה, ואולי הבולטת והמרתקת ביותר היא ז'וזף פושה מתקופת המהפכה הצרפתית, אבל בדרך כלל זה לא כל-כך עובד.
דווקא שבמערכת אחרת יעמדו שם אנשים (ועדיף נשים) אחרות.
חוץ מזה: את מה-זה תמימה, נעמה! מה את חושבת? למבקר המדינה אין חברים? הוא בא משום מקום? ובעיקר: הוא לא הולך לשום מקום???